ליל שבת מקץ שבת חנוכה תש"פ

תוכן עניינים

דרשה לשבת אויפרוף של אחי משה מנחם מענדל שליט"א ובר מצוה של אחי יחזקאל שרגא שליט"א

חנוכה עניינה לפי פשט המילה ולפי פשט כל הסיפורים והמדרשים, חנוכת המקדש והמזבח[1]. אמנם בגמרא מצינו שעניינה "פרסומי ניסא", לפרסם את נס הנרות שהיה להם בימי חנוכת המקדש. ודבר זה צריך תלמוד כי לא ייתכן שירחיקו חז"ל את עניין החג ממקורו באופן רחוק כל כך, ובהכרח שיש קשר מהותי בין ענין חנוכת המזבח לענין פרסומי ניסא, אשר מכח זה אפשר לפרש את זה בזה.

ענין חנוכת המקדש[2] הוא קביעת בית זה ומזבח זה לא כבית אבנים בלבד אלא כמקדש קדוש להקרבת קרבנות. וישנם דרכים מיוחדות שהם כללי מצוות קרבנות המילואים וסדרי חנוך העבודה שהם קובעים את המהפכה הזו של הבית מבית פשוט למקדש ה'. מכללם משיחת המשכן וכליו, אשר לפיכך שייך ענין חנוכה לעניין השמן בכללו. והוא מושג החנוך בכלל, כדברי רש"י שחנוך הוא התחלת כניסת אדם או חפץ לאומנות שעתיד לעמוד בו. כלומר החינוך הוא קריאת השם לומר דבר זה באומנות זו הוא, והוא האופן שפועלים את המהפך הזה.

מאופני החינוך החשובים הוא פרסום הדבר. בכדי לומר מקום זה  מקדש הוא לא די לעשות טקס חנוכה בצנעה, חייבים להקהיל את כל העם ולפרסם בין כולם שזהו המקדש וזה הכהן. כך מצינו בחנוכת המשכן של משה "ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד". כך מצינו בחנוכת שלמה "אז יקהל שלמה". כך מצינו בחנוכת עזרא "ויאספו העם כאיש אחד אל ירושלים". בפרסום זה קובעים את  העובדה בהכרת הכל כי זה המקום מקודש הוא.

ולפיכך מובן הוא ש"פרסומי ניסא" ו"חנוכת המזבח", ענין אחד להם, קובעים הם דבר בתודעת העם והעולם כולו לומר ראה זה קדוש הוא, והוא נקבע על ידי הפרסום. לפיכך כאשר חונך המקדש על ידי חשמונאים ונעשה להם נס במנורה בעת חנוכו, ממשיכים אנחנו לפרסם מנורה זו בכל מקום לומר ראה זה קדוש הוא, ואנחנו קובעים את המנורה אף על פתחי בתינו מבחוץ, כלומר בשער הכניסה במקום החנוכה, לומר לכל גם בתינו קודש לה'.

לא חנוכת המשכן בלבד פועלת באופן זה, גם כל חנוך והעלאת אדם ממדרגה למדרגה פועלת באופן זה. כאשר ממליכים מלך עוברים איתו ברחובות ובשווקים וקוראים לפניו יחי המלך. מצינו בפרשת השבוע "ויצא יוסף על ארץ מצרים", ובכך פורסמה ונקבעה שלטונו וסמכותו.

ולפיכך נוהגים בכל שינוי גם במצבו האישי של האדם, כמו כאשר ילד נכנס לעול המצוות, או כאשר חתן מתחתן, לפרסם הדבר ברבים, על ידי השימוש באותו במה מרכזית של החיים היהודיים והוא העלייה לתורה. ענין זה אינו לשם עצמו בלבד אבל הוא בכדי לאשר ולפרסם ולקבוע את הדבר, שהנה הילד הזה בכלל הקהל והוא נמנה איתם לכל דבר מצוה כבר חיובא, הנה האיש הזה והאשה הזאת נשואים זה לזה, וכך הדין שנישואין צריכים עשרה כי פרסום הדבר הוא אופן קדושתו וחינוכו.

***

קיימים דרכים שונות בפרסומי זה, יש פרסום צעקני ורועש, מעין הפרסום של פורים במקרא מגילה ובהרעשת רעשנים ומכות המן (ובאמת זה מפני שלא היתה גאולה שלימה אכתי עבדי אחשורש אנן לפיכך צריכים לצעוק..) ויש פרסום יותר עדין יותר צנוע ויותר עצמי, כפרסום של חנוכה. שאין בה אמירות וצעקות, אבל הוא הדלקת הנר בלבד, כלומר הארת אור בלבד, כלומר אין אנחנו צריכים לקרוא בקול גדול לפני זה לומר זה המלך, אבל המלך בהופעתו בין העם ממילא רואים הכל באור פניו כי הוא המלך באור פני מלך חיים.

(הרואה נר חנוכה מברך, ולא מצינו כדוגמתו בשאר מצוות, אבל כי בכל פרסום של קריאה ודיבור ישנו דין של שומע כעונה, השומע מברך אף הוא כי הדיבור יש לו שומע ומשמיע והשומע גם הוא כאילו קורא. הראיה של נר חנוכה גם לה יש רואה כעונה, כשם שיש בדיבור שומע ומשמיע כך יש במראה מראה ונראה, הרואה הוא כאילו הדליק כמו שהשומע כאילו עונה. כי נקודת הנר איננה הרעש אלא ההארה בלבד וזו מושגת גם לרואה).

[1] ראה במאמר מאי חנוכה

[2] ראה במאמר והיה המזבח קדש קדשים