נר שני דחנוכה תש"פ – ביום השני הקריב נתנאל בן צוער

תוכן עניינים

"ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר. הקריב את קרבנו וגו'."

תיקנו רז"ל[1] לקרוא במשך ימי החנוכה בקורבנות הנשיאים שבפרשת נשא. ופירש רש"י, משום דהוי נמי חנוכת המזבח. ובטור[2] הביא ממדרש פסיקתא, שהוא משום שגם מלאכת המשכן של משה נגמרה בכ"ה בכסלו. וכתב עוד שיש מקומות שנהגו להתחיל מברכת כהנים לזכר הנס שנעשה על ידי כהנים, ולגמור עד פרשת בהעלותך לרמז נס הנרות[3].

כמה עלינו להתבונן בחנוכה זו של משה ובלימודם בימי החנוכה. חנוכת משה מסופרת בתורה באריכות גדולה, עם סיפור בניית המשכן הוא אחד הסיפורים הארוכים ביותר בכל התורה, ופרשיותיה כוללים (א) מצוות המילואים בפרשת תצוה, (ב) וסיפור קיום המילואים בפרשת צו, (ג) סיפור הקמת המשכן בסוף פרשת פקודי,  (ד) סיפור סוף המילואים, הקמת המשכן והתגלות כבוד ה' עליו בפרשת שמיני[4]. אך כל פרשיות אלה לא נזכר בהם לשון חנוכה, אע"פ שמילואים ותחילת העבודה הוא בוודאי חנוכת המזבח והמשכן. ואיפה נזכרה לשון חנוכה לראשונה, (ה) בפרשת ויהי כלות משה שבפרשת נשא, נאמר בתחילת הפרשה[5] "ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח ביום המשח אותו", "ויאמר ה' אל משה וגו' יקריבו את קרבנם לחנכת המזבח", ובסיום הפרשה סוכם עוד פעמיים "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו[6]", "זאת חנכת המזבח אחרי המשח אותו[7]" ולפיכך בחרו רז"ל בפרשה זו לעמוד מתוכה על ענין חגיגת החנוכה דייקא, שהוא ענין נוסף על עצם הקמת המשכן וכל סיפורו, והוא חגיגה השייכת לעשות ממנה זכר בימי החנוכה גם בשעה שאין עוסקים בעצם עבודת המילואים והיום השמיני.

הוי אומר, "חנכת המזבח" הם קרבנות מיוחדים שהקריבו הנשיאים לרגל פתיחת המזבח. קרבן זה לא נצטוו עליו הנשיאים, אלא רוחם ולבם נדבה אותם להביא. בתחילה הביאו כולם יחד שש עגלות צב ושני עשר בקר לשאת בהם את המשכן, ולבסוף הביאו עוד קרבנות. ובשניהם נאמר מאמר מיוחד מה' למשה שיקבל את מתנתם זו. שכן אין זה דבר פשוט להקריב קרבנות מנדבת הלב, וכבר נשרפו נדב ואביהו בהכניסם אש זרה, ולא קיבל ה' את מתנת ליבם. "ויאמר ה' אל משה קח מאתם" זה המקרא משמח ומרנין את הלב. ביקש בשר ודם להביא מתנה לה', ויאמר ה' קיבלתי את מתנתכם "והיה לעבוד את עבודת אהל מועד".

כל סיפורי משה והתורה כללים ושורשים, "קח מאתם" זה הוא כלל האומר בכל מקום שינדבו נשיאי בני ישראל את ליבם להביא חנוכה למזבח, תקבל השכינה את מתנתם זאת. פסוק זה מהדהד והולך לאורך כל הדורות, אשר יביאו בני ישראל את נדבתם לה', קובעים נשיאיהם חנוכת חשמונאי לדורות, ורוח הקודש אומרת קח מאיתם, וירא כבוד ה' על אותה חנוכה שנדבו הנשיאים להדליק שמונת ימי חנוכה לדורות. וכך היא אומרת על כל אחד מישראל שנשאו ליבו לעשות חנוכה לה' בכל אופן שיעלה בליבו, קח מאתם.

***

עוד הקריבו הנשיאם את נדבתם לפני המזבח, "ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנכת המזבח". הביאו הם את קרבנותיהם כולם ביחד, אך רצה הקב"ה שיהיה סדר ההקרבה נשיא אחד ליום, ולא יקריבו את כולם בבת אחת, אלא שנים עשרה ימים לשנים עשר נשיאים כל אחד ביומו. מכאן למדנו שיש להאריך את חנוכת המזבח ולפרט אותו לפרטים רבים דבר יום ביומו. אמרו חכמים מצוות חנוכה וכו' והמהדרין וכו' והמהדרין מן המהדרין מוסיף והולך או פוחת והולך. בדבר זה הושוו לנשיאים שצריכים אליהם מהדרין, שישא ליבם אותם להדר בחנוכה זאת. ועוד יבדילו יום אחד מחבירו, ולא יהא הכל נחגג בפעם אחת ביום אחד, אלא יאריכו את החנוכה ויפרטו אותו ויראו את הבדל כל יום ביומו.

וכך נהגו לקרוא את קרבנות הנשיאים נשיא אחד ליום מימי החנוכה, ואמנם לא התארכה חנוכה י"ב ימים כנשיאים אלא שמונה ימים כימי המילואים ויום השמיני למילואים, ולפיכך משלימים ביום השמיני את חמשת הימים עד היום הי"ב.

***

התארכות זו ופירוט זה הוא מידת הדבר הבא מלמטה, כאשר למדנו מקרבנות העגלות של הנשיאים "עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד". מרובה הנושא מן הנשוא, כאשר שתים עשרה פרים נושאים שש עגלות, הרי הבא לשאת צריך הוא ליתר פירוט והוספת כוחות מן הדבר הנשוא שהוא מעליו, וכאשר מתחברים כל שני נשיאים ביחד כל אחד במידתו יכולים הם לשאת עגלה אחת.

ולכך, כאשר באים מיוזמת התחתון ומהדרין במצוות חנוכה, צריכים לפרטה כפירוט השוורים במתנת הנשיאים, שהרי טבע בני אדם שאין דעתם דומות זה לזה, וכך הכלל כל דבר התלוי בדעתם של בני אדם מתפרט לשתים עשרה צדדים. וכאשר באו מהדרין מן המהדרין שפירטו בה עוד נשיא אחד ליום, נפרט דבר זה עוד יותר כפי טבע בני האדם, וסברו בית שמאי שיש להדר באופן זה ובית הלל באופן אחר, שכך הוא טבע ההידור הנובע מדעת בני אדם שאין פרצופיהם שוות. ועל החלוקה הזאת עצמה אומר ה' קח מאתם, הוא מקבל את כל חלוקות הללו כל אחד כפי פירוטו, וכל אלה נראות נושאות והם נישאות עם כיסא.

***

ביום השני הוא היום שבו מתחיל להיות ניכר חלוקה זו לפרטי פרטים, שכן היום הראשון הוא היום האחד ועוד לא בא השני. לפיכך נאמר ביום השני הקריב נתנאל בן צוער, ופירש רש"י שהכפלה זו לפי שהיה ראובן מעורר אם קדם לי יהודה יש לי לבוא אחריו. אמר לו משה כך נאמר לי שיקריבו לפי סדר הדגלים. ונכפלה הקריב הקריב שני פעמים, שבשביל שני דברים הקריב נתנאל שני לשבטים, שיששכר היו יודעי תורה, והוא שנתן להם עצה על הקרבה זו.

כאשר מפרטים את הסדר לשנים עשר שבטים ייתכנו סדרים רבים[8], ובכל סדר ייתכן קנאת אחד על חבריו למה הוקדם, כקנאה שקינאו אחיו את יוסף. מי ראשון זו קנאה אחת, אך ייתכן לסלוח עליו, שכן כבר צריך שיהיה אחד הראשון ומלך. אך מי שני זו קנאה גדולה ממנו. כאשר מצינו בקנאת עדת קרח שאמרו אם אתה לקחת את המלכות לא היה לך לתת לאחיך את הכהונה. כי על זה שמשה לקח את המלכות אפשר להבין הלא סוף סוף הוא הוציאם ממצרים. וכן נחשון שהקריב בתחילה אפשר להבין אותו הלא הוא הנחשון. אבל על השני מתחילים לקנא הרי כאן צריכים לחזור לסדר הראוי ויהיה ראובן הבכור מקריב שני.

אמר הקב"ה, סדר זה של הקרבה לאו סדר בכורה הוא, וכאשר ראינו אתמול, יש בסדר הבכורה חסרון גדול, כי סדר זה מניח שהסדר יורד מלמעלה ואין על הבכור אלא לחקות את אביו. אבל לא כך הסדר הזה אלא כל כולו הוא סדר מסעות, הוא סדר שצריכים לקחת בו יוזמה לפי העניין שאנחנו בו, הוא צריך להיות סדר שמתחיל מלמטה לפי התעוררות הרוח. ובכן את רוח מי נדבה אותו להקריב לחנוכה, ומי למד את התורה וחידש בה מעצמו עד שנתרבה להיות יודעי בינה לעתים, יששכר, ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר.

[1] במשנה מגילה ל, א

[2] סימן תרפ"ד

[3] ועי' שו"ת חתם סופר או"ח קפ"ד מה שענה לשאלה למה לא כתב הטור שבהעלותך רומז לחנוכה כפירוש רמב"ן במדרש שם, ודייק שאין מנהג הגמרא והפסיקתא לקרוא אלא נשיאים ולא בהעלותך.

[4] במאמר חנוכת המזבח ונס הנרות ביארנו את מהות ענין המילואים ושייכותה לעניין החנוכה.

[5] במדבר ז, י

[6] שם פסוק פד

[7] שם פסוק פח

[8] ראה בספר מי השילוח פרשת ויצא שסידר טזו דרכים שונות שמצינו שסידרה בהם תורה את סדר השבטים.