הפשט בעיני (אבל אל תאמינו לי, לי יש אותו הפשט על כל דבר) בסיפור הזה, שאחד הטכסיסים הרוחניים החשובים ביותר הוא הקדשת משך זמן לפעילות הרוחנית. כלומר כשם שיש דפוסים שונים של ריטואלים זמניים ומקומיים ומעשיים שנצרכים לכל פעילות דתית, ואשר חוזרים על עצמם בכל דת כדרכה. כך הדפוס הזה של הקדשת משך זמן ממשוך היא תנאי קריטית להשגת ריווח רוחני יותר עמוק ויותר בר קיימא. כשם שחייבים ריטואלים זמניים להשראת השכינה במהלך השנה, כך חייבים הקדשות זמן ממושכים לקביעתה בנפש האדם. והרבה פעילות רוחניות אינם יכולים לפעול אלא אם מתמידים בהם למשך זמן.
כך בודהיסטים עושים ריטריטים ממושכים, לקתולים יש את התענית מ’ יום לפני הפסחא (lent), המוסלמים עושים חודש שלם רמאדן. וכן הלאה. היהדות כדרכה לא היה לה דבר כזה, כי היא יותר מדי מושרשת בחיים עצמם בשורשה, ובכל זאת מצאו בדורות אחרונים ארבעים יום שבין ר”ח אלול ליום הכיפורים, ועד לשמיני עצרת, שבהם העירו לקבוע זמן ממושך לדרישה הרוחנית.
ואמנם פרקטית מאד התפיסה של המשגיח שלי בישי”ק, שמדרגות מדרגות הדבר. כלומר וודאי מ’ יום שלמים זה למי שיש לו את הזמן והנפש לכך. לכן מדאורייתא הקדשת זמן לתשובה ביום הכיפורים לבד. די שתקח יום אחד. הוסיפו רבנן עשרת ימים שבין ר”ה ליוה”כ, למי שזה מתאפשר לו. והוסיפו עוד רבנן שאחריהם מ’ יום מר”ח אלול, למי שיכול. כך בכל מקום שמתאפשר לאדם ימצא מקום קצת לקביעה הרוחנית.
ובמה? בשופר:
המנהג המעשי העיקרי (לאשכנזים) מר”ח אלול הוא בתקיעת שופר. ואני מוצא בזה טעם מיוחד להפנות את הלב לזה. כי כך עיקר ראש השנה יום תרועה. (ויש גם שופר ביום הכיפורים שהוא תכלית כל עבודתה). וזוהי המצווה מעשית מדאורייתא. ומובן שבה נתפס ונכלל כל הרוחניות וכל העיונים שהוסיפו חכמים בימים אלה. כי אשרי העם יודעי תרועה יודעים לתת את כל הדעת בפעולה ממשית ארצית חושנית פרימטיבית. וכשם שעיקר הכל בר”ה בשופר, כך עיקר חודש אלול בשופר, באותו תפיסה שיש לנו אחיזת יד בתרועה זו שתופסת יותר ממה שהמח תופס.
וכן הנמשל הישיר של השופר, שהוא עורו ישנים, הוא כל עיקרה של אלול. כי אין לאדם מה לעשות ומה להוסיף. וודאי טוב שהוא קם בבוקר ומתפלל והולך לעבודה וחוזר ומשתדל להיות טוב. מה עוד צריך לעשות. אבל מבקשים אנו לעשות כל זה בערות ולא בשינה. כי רוב בני אדם רוב הזמן אינם עושים דבר רע אבל פשוט ישנים. וההתעוררות אינה כפי פירוש המילה הזו בישי”ק אלא פשוט להיות ער. וברגע שאדם ער כל המוח שלו ער וכל הלב שלו ער וכל היצירה שלו ער וממילא הוא יודע ורואה וחי ונכתב ונחתם לחיים.
