אני מאלה שמאמינים שהגאולה תלויה בהבנה, הבנת כל דבר הוא המטרה הסופית עבורי, אחרי שהבנתי אני נח, אני מסופק.
אני מאלה שלמדו שהבנה כוללת יותר מהבנה. שחוקים כמו לוגיקה הם שכנים אל חוקים כמו צדק. ושחוקים כמו נרטיב הם שכנים אל חוקים כמו יופי. ושהבלתי צודק הוא גם בלתי מובן וממילא מעיק.
אני קורא לגאולה זמן ההבנה השלימה כיון שהוא זמן הצדק השלם. כשם שהטקסט צריך להיות מובן כך העולם צריך להיות מובן. הוא צריך להיות הגיוני.
הכי מעיק עלי הוא כאשר אני נפגש עם משהו שאין לי בו שום הבנה. הייתכן שזה יעשה כך וכך? איך ייתכן שזה יחשוב כך וכך? ועוד יחשוב כך עלי? מה יש לו מזה? מה הוא מנסה להרוויח מזה? אני פשוט לא מבין. ולא מסוגל להמשיך עם זה.
לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי הוא למצוא דרך תקוה בתוך העולם שהמן ומרדכי עודם קיימים. את מרדכי אני מבין גם אם הוא רצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו, יש מחלוקת יפה ומובנת. הכל מובן. אבל המן מה יש לו? מה הוא רוצה? ומה הוא רוצה ממני? איני מסוגל להבין. ואיני מסוגל גם לשמוח על מפלתו עד שאבין אותו. מה יש לי מזה שנתלה אם עדיין איני מבין.
ואסתר הזמינה את המן לסעודה אמרה הדבר הגרוע ביותר שיקרה להמן ולמזימותיו הוא אם נבין זה את זה, אם רעב שונאך האכילהו לחם, תתקרב אליו ותבין אותו, אם יהיה ביניהם הבנה גחלים אתה חותה על ראשו, לשנאתו לא תהיה איפה לחול. אבל גם זה לא ממש עזר, ועדיין אינו מובן איך נתלה המן ולא מרדכי. אני מתבסם עד דלא ידע להבין את זה. אולי להבין שאין שום הבנה וזה ההבנה. אבל זה עובד רק לפורים. בשאר ימות השנה ‘גלה עמי בלי דעת’, ועדיין לא נודע.