התחלת לימוד הדרך הממוצע | שמונה פרקים פרק ד שיעור א (תורגם אוטומטית)

שיעור בשמונה פרקים לרמב”ם – פרק ד’ (חלק 1)

נושא: הקדמה לפרק ד’ – מידות כ”אומנות” (Art)

הקדמה: מתחילים זמן חדש

טוב מאוד, זהו הכל. אנחנו בשידור.

אז, מתחילים זמן חדש. אנחנו מתחילים את הפרק הרביעי, בעזרת השם.

הבאתי את החוברת לכולם. הדפסתי את כל הדפים, אבל השארתי אותם על המדפסת שלי. אז, תצטרכו להאמין לי שיש עבודה נוספת.

וזה הסיפור. הסיפור הוא כך. הסיפור הוא, מכיוון שזה דבר פשוט, אנחנו נמצאים בספר “שמונה פרקים” של הרמב”ם הקדוש. ו”שמונה פרקים” הוא הקדמה לפרקי אבות. פרקי אבות עוסק בנושא, לפי הרמב”ם, עוסק בנושא של מידות טובות.

כן, באופן ספציפי, איזה סוג של מידות… אני רק אומר את המילים. אם זו מילה שאתם לא מכירים, ואז חלק מזה, שהסברתי, חלק מזה, אני הולך להגיע לאן בדיוק אנחנו נמצאים.

מהן “מידות”? (תכונות אופי)

פרקי אבות עוסק בדבר שנקרא מידות, תיקון המידות. באנגלית, באופן הכי ספציפי: Character traits (תכונות אופי). זה הפירוש של מידות. יש סוגים אחרים של מידות, שהן מידות שכליות, אבל הרמב”ם לא עוסק בהן כאן, וגם פרקי אבות לא עוסק בהן הרבה, לפי דעתו.

וזה דבר חשוב, כמו שכתוב בהקדמה. אבל בכל מקרה, זה מה שפרקי אבות מדבר עליו. עכשיו, כדאי להסביר, כדאי להבין את הנושא של תיקון המידות, לפי איך שהרמב”ם מבין אותו, אנחנו צריכים הרבה עבודה. אנחנו צריכים להבין הרבה דברים. זה לא כל כך פשוט.

הגישה המוטעית: “זה פשוט, רק צריך לרצות”

אז, מסיבה כלשהי, בעלי המוסר והמשלים, שאני תמיד תוקף כאן, יש להם את התיאוריה הזו, שלהיות אדם טוב, או שיש לך מידה טובה, זה פשוט ביותר. מה שחסר זה תמיד, כמו, מה שהם חושבים שזה עבודה, או משהו שונה מידע, או משהו שונה מהבנה, או שיש לך תמונה טובה של מה זה.

הרמב”ם לא סובר כך. הרמב”ם סובר שאנחנו בעצם לא מבינים איך לעשות. וצריך עוד הרבה להסביר, וצריך גם לדעת מה לעשות ואיך לעשות. וכל הדברים האלה לא ברורים מאליהם. זה לא משהו שאתה פשוט יודע, והבעיה היא שאתה לא מחזיק בזה. זו לא שיטת הרמב”ם, וזו לא השיטה שלי. נכון?

והרמב”ם… יש גם מה שצריך לעשות [עבודה], אבל צריך גם להבין מה לעשות ואיך לעשות.

במילים אחרות, זו אומנות. הדבר הכי דומה לזה הוא אומנות. נכון? אומנות במובן של אומנות טכנית. נכון? אומנות, כמו אמן, הוא יכול לעשות תמונות. אומנות, כמו קבלן, בנאי, הוא יכול לבנות שלד של בתים, הוא יכול להתקין את החלונות עם הטיח הנכון. יש אומנות בזה, צריך לדעת, נכון?

משל הבנאי: חכמה מול פשטות

הם בנו קיר בבית שלי לחדר השיעור החדש שלי שם, והסתכלתי על הבחור הזה שבנה אותו, הוא אמר שזה “כוח מקסיקני”, והוא מסוגל לבנות את זה. אבל למעשה, נראה שהוא לא חכם גדול. לא בחנתי אותו בהלכות דיינים, אבל אני לא מאמין שהוא חכם גדול. ושמעתי אותו אומר את התורות שלו, הוא יהודי, הוא משהו שם מעשרת השבטים, לא משנה. יש שם תיאולוגיה שלמה, כן.

אז מצד שני, נדמה לי שאני יכול לבנות קיר אחד. זה נראה מאוד פשוט, אבל אז ניסיתי לחשוב, אני משלם לבחור הרבה כסף – לא לו, הבוס של הבוס שלו משלם לו, אבל איפשהו זה מגיע, זה עולה לי הרבה כסף. ומה הוא כבר עושה? הוא שם אריחים למעלה ולמטה.

בינתיים, הסתכלתי עליו קצת, לפני שהוא שם אריחים, הוא מביא איזה לייזר שהוא תוקע כאן, הוא מודד כאן, הוא כותב במחברת שלו, והוא יודע בדיוק כמה מלט לשים. אין לי מושג. אני מסתכל אחר כך, אני אומר: “אתה רואה שזה ישר?” הוא אומר: “כן, חישבתי את זה.” וואו, מה אתה חושב על זה? אני יכול לראות אחר כך אם זה לא טוב או שזה כן טוב. הבחור יודע משהו שאני לא יודע, נכון?

ואם אני לא… זה נראה מאוד פשוט לבנות קיר, אבל מתברר שיש בזה חכמה שלמה. אולי הייתי יכול ללמוד את זה אם הייתי מתעניין, אבל יש משהו, יש אומנות, יש לו אומנות מסוימת, יש לו ידע טכני מסוים שאין לי, וזו הסיבה שהוא מקבל תשלום, וחוץ מזה הוא צריך לעשות את זה, אבל יש לו אומנות מסוימת.

הנמשל: מידות כ”חכמה” ו”מלאכה”

ובמידות, בהבנת הרמב”ם, להיות בעל מידות טובות זה משהו דומה. יש הבדל אבל זה משהו דומה. זה עובד באופן דומה, שאם אתה רואה מישהו… בדרך כלל, לעתים קרובות אם אתה רואה מישהו שיש לו מידות טובות, במילים אחרות, יודע איך להתנהל עם אנשים נכון, יודע איך להתנהג עם הרגשות שלו עצמו.

רגשות נכון. באופן כללי, הרמב”ם אומר שמידות שייכות לשני חלקים, שהם רגשות ומעשים, נכון?

* רגשות הם – קצת יותר רחב – רצונות, נכון? דברים שאתה יודע, מה שאוהבים ומה ששונאים, אבל זה בבסיס של רגשות, אפשר לומר.

* ומעשים, העשייה.

בשני הדברים האלה, אם יש דרך טובה לעשות את זה, דרך נכונה לעשות את זה, איך צריך לעשות את זה נכון. ובדרך כלל כשאדם לא עושה את זה נכון, מה הסיבה למה? כי הוא לא יודע, אין לו את החכמה. זה לא רק חכמה, אפשר לומר, אבל זה לא רק חכמה.

ההבדל בין חכמה למלאכה, יש רעיון של חכמה ומלאכה. מלאכה כאן, כשמדברים על מלאכה, מלאכה פירושה אומנות. ההבדל בין חכמה לעומת מלאכה. כן, המלאכה זה שונה, זה אפילו שונה מ”מלאכה סתם” [עבודה רגילה], כשכאן אומרים את המילה מלאכה הכוונה לאומנות בזה, זה מבלבל.

כשכאן בפרק א’ או ב’ הוא משתמש במלאכה, זה לא אומר עבודה, זה אומר אומנות. כמו מלאכה, בעל מלאכה, מישהו שיודע לעשות, הוא נגר או משהו כזה. כן, זה חכמה, זה לא אומר כאן מה לעשות, אבל זה מאוד דומה למה שיש למקסיקני שאין לי: הוא יודע איך לבנות בתים. אני גם יכול לבנות בתים, [אבל] בונים את זה בכוח הידיעה שיש לו, בכוח חכמת הבניין שיש לו בראש שלו, אולי בחלק הקדמי של הראש שלו, אולי יש לו תחושה, יש לו הרגשה לזה, איפה שזה, יש לו את זה, ובכוח זה הוא בונה בניינים.

באופן דומה, להיות בעל מידה טובה זה ידע מסוים, נאמר, של איך להתנהג, של מה הדרך הנכונה להתנהג, גם איך עושים את זה. לא רק *שצריך* לבנות – אני גם יודע שצריך לבנות קיר – הוא יודע בדיוק שצריך לבנות קיר, מה הקוד אומר, איך צריך לשים את ה… לא רק הקוד, אבל איך זה טוב שזה לא ייפול, שזה לא יהיה עקום, וכל מיני דברים כאלה.

ההבדל בין “אומנות” ל”מידה”

יש הבדל אחד שחשוב לזכור, שבניגוד לאומנות, אומנות לא גורמת לך לעשות. דיברנו על זה, אומנות היא לא מידה, אומנות היא רק חכמה, קוראים לזה “חכמה מעשית”, חכמה על איך לעשות משהו. מה שאין כן מידה גורמת לך גם לעשות את זה.

במילים אחרות, אם למישהו יש את המידה של צדקה, מידת החסד או צדקה, והמידה הנכונה של להוציא את הכסף שלו למטרות טובות, זה לא רק שהוא מתכוון שהוא יעשה את זה – הוא [לא] יקרא לו עם “הייער” ו”בוני עולם” לנהל את הקמפיין שלו, לא, לגרום לתת כסף, לא משנה – הוא יעשה את זה. זה גם אומר שהוא אוהב לעשות את זה, הוא עושה את זה ממש.

מה שאין כן המקסיקני שהוא יודע את החכמה של בנייה, בניית בתי ספר – הוא, לא זה שהוא יודע, גורם לו לעשות. זה שהוא יודע גורם לכך שהוא יוכל לעשות, וממילא אתה יכול לשכור אותו שהוא יעשה את זה בשביל כסף. הוא לא עושה את זה מ”אהבת האומנות”, הוא עושה את זה כי הוא צריך להרוויח כסף, או מכל סיבה שאדם עושה את זה.

מה שאין כן מידה מובנה בה לא רק הידיעה אלא גם המעשה. כי המידה אומרת שאני אוהב – ההגדרה או הסימן של מידה הוא שאני אוהב לעשות את הדבר הנכון, להתנהג לגבי נושא מסוים בדרך מסוימת. אני אוהב לא להתרגז בדרך הלא נכונה וכן הלאה. אז זה גורם לי גם לעשות, זה לא רק שאני יודע. זה ההבדל.

אבל הדבר החשוב, רק לחזור לאן שאני נמצא, הדבר החשוב הוא לתפוס שזה לפחות אומנות, זה יותר מאומנות אבל זה לפחות אומנות. מה שאין כן שיטת “בעלי המצוות” שזה כל כך פשוט ורק צריך לחטוב עצים או לעשות דברים אחרים… יכול להיות שהם לא באמת סוברים כך, אני רק עושה קריקטורה, אבל יש אנשים, יש אנשים בעולם שחושבים כל הזמן ככה.

חשיבותו של פרק ד’

עכשיו, לכן הרמב”ם מקדיש הרבה זמן והוא מסביר את זה, לתת לנו את התיאוריה אפשר לומר, את המבנה של איך נראה הדבר שנקרא מידות.

עכשיו אנחנו נמצאים בפרק הרביעי, ואני רוצה לטעון שהפרק הרביעי… יש שמונה פרקים, שמונה פרקים, ופרקים דיברו על זה בצורה מאוד קצרה ובקיצור ולא האריכו מאוד לעומק. זה יותר מאריך מאשר במקומות אחרים, אבל זה לא מאריך מאוד ברעיונות, כי הרי למעשה זה פירוש המשניות. כאן בפירוש המשניות הרמב”ם כתב בשביל היהודים שלומדים משניות בין מנחה למעריב, אני מתכוון שזה לא מיועד לאברכי כולל גדולים, זה נעשה לעשות קצר וברור את פירוש המשניות.

מכיוון שהוא רוצה, לפני שהוא ייתן, הוא רוצה שידעו איך משיגים את המידות, צריך לעשות את ההקדמות, התיאוריות הכלליות, שיוכלו להבין את זה. אבל אפילו זה, הוא מנסה לעשות את זה בדרך מאוד קצרה, אבל אפילו הדרך הקצרה היא כבר מספיק מורכבת בשבילנו לתפוס.

אבל זה מאורגן בשמונה פרקים, ונראה שהתיאוריה הבסיסית, המבנה הבסיסי של המערכת שלו, על איך שהוא מבין את זה, נמצא רק בארבעת הפרקים הראשונים. אם רוצים אפשר לומר חמשת הפרקים הראשונים. שלושת הפרקים האחרונים הם דברים חשובים, אבל לא הסיפור הבסיסי, לא המבנה הבסיסי של מה שהוא אומר.

והכי חשוב, הפרק הרביעי. במילים אחרות, הפרק הרביעי הוא איך זה בא לידי מעשה. בשניים-שלושה הפרקים הראשונים הוא מניח יסודות שצריך את היסודות כדי להגיע לפרק הרביעי. אבל אם שואלים: איך הרמב”ם מסביר מה הן מידות טובות ואיך משיגים אותן? כל הדבר נמצא בפרק ד’.

שני דברים חשובים אלה:

1. מה הן מידות טובות? (אני הולך להסביר בדיוק למה אני מתכוון בזה בעוד דקה).

2. מה הן המידות הטובות ואיך משיגים אותן?

הקשר להלכות דעות (משנה תורה)

ראיה שאני צודק היא שבספר, ספר אחר שהרמב”ם כתב, שנקרא… ספר אפילו יותר פופולרי… נו… האחר… “מורה נבוכים” כמעט לא מדבר על מידות טובות בכלל. מאוד מעניין.

ספר המצוות? בדיוק. משנה תורה! הלכות דעות? משנה תורה! רמב”ם. כן. כן. רמב”ם. כן. רמב”ם. כן. רמב”ם. כתב ספר שנקרא “יד החזקה”, “משנה תורה”. בדיוק.

הלכות דעות הוא ניסוח מחדש של רוב הנושאים, או אולי כל הנושאים מלבד אחד או שניים (אפשר לחשב את זה), של “שמונה פרקים”, בסגנון ובהתאם למסגרת, לארגון של “משנה תורה”.

ושם זה מתחיל בפרק ד’. במילים אחרות, כל הנושאים שהוא לומד בפרק א’, ב’, ג’ – בפרק א’ כתוב חלקי הנפש, בפרק ב’ כתוב אילו חלקי הנפש יש להם אילו סוגי מעלות ואילו חסרונות… פרק ג’ כתוב שיש נושא של מושג של רפואת הנפש, אדם צריך רופא בדומה לרפואת הגוף. אבל ההתחלה של יסוד הלכות דעות היא איך שמתחיל פרק ד’ [של שמונה פרקים]. אחר כך הוא חוזר קצת לפרק ג’, בפרק ב’ של הלכות דעות כתוב קצת זה מתחיל עם הנושא של פרק ג’.

שיעור ב’ – הקדמה לפרק ד’ והיחס למשנה תורה

נושא השיעור: הקשר בין שמונה פרקים להלכות דעות, סקירת מבנה הפרקים, והערות על תרגום ושפת הרמב”ם.

—

הקשר בין שמונה פרקים להלכות דעות במשנה תורה

זאת אומרת, כולם יודעים ש”משנה תורה” פירושו טכנית [ספר ההלכה], אבל שם יש חלק שנקרא הלכות דעות. הלכות דעות הוא ניסוח מחדש של רוב הנושאים, או אולי כל הנושאים – חוץ מאחד או שניים שאפשר לספור על שמונה פרקים – בסגנון ובהתאם למסגרת, לארגון של משנה תורה. ושם זה מתחיל בפרק ד’ [של שמונה פרקים].

במילים אחרות, כל הנושאים שהוא למד בפרק א’, ב’, ג’:

* פרק א’ כתוב חלקי הנפש.

* פרק ב’ כתוב אילו חלקי הנפש יש להם אילו סוגי מעלות ואילו חסרונות.

* פרק ג’ כתוב – כן, אני הולך בנוחות – פרק ג’ כתוב הנושא של מחלות הנפש, שאדם צריך רופא בדומה לרפואת הגוף.

אבל ההתחלה של מסילת “הלכות דעות” היא איך שמתחיל פרק ד’. אחר כך הוא חוזר קצת לפרק ג’. בפרק ב’ של הלכות דעות כתוב קצת, הוא מתחיל עם הנושא של פרק ג’, אבל אז הוא חוזר לפרק ד’. הוא עשה את זה שם הקדמה, הוא מכניס את זה שם, אבל במילים אחרות: המרכז הוא באמת הפרק [פרק ד’], ואחר כך אפשר להבין את זה דרך הפרקים האחרים.

ההבדל בין השפות: עברית מול ערבית

זאת אומרת, יש הבדל גם בשפה, בין לשון קודש לערבית כתובה. כן, אבל הרעיון הוא אותו רעיון. ודאי, זה יותר קשה לעשות [לתרגם]. בשבילנו זה יותר קשה לעשות, בשבילי זה יותר קשה לעשות. התרגום תלוי. כן, יכול להיות קצת.

גם זה [במשנה תורה] הרבה יותר ברור. חוץ מזה שקיים, זו לא רק הבעיה של השפה. זה גם כתוב – וכך לא כותב הרמב”ם – הרבה יותר פשוט, הרבה יותר זורם, הרבה יותר… גם בשפה של מצוות: אתה יודע מה הוא רוצה, אתה מתחיל איפשהו, אתה יודע מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. זה מאוד שונה. אבל חוץ מבעיית השפה, יש את הפשטות. בכל מקרה, זהו.

מבנה הפרקים הבאים (ה’-ח’)

הפרק החמישי גם כתוב בהלכות דעות, אני חושב, פרק ד’ וה’ של הלכות דעות. שם הנושא של “כל מעשיך יהיו לשם שמים”, שהמטרה של לעשות את כל תיקון המידות היא הנושא של “כל מעשיך יהיו לשם שמים”.

אבל זה לא באמת חלק מתיקון המידות, זה רק השייכות של מה המטרה. זה עושה הבדל בתיקון המידות, נגיע לזה, אבל במובן מסוים זה הסוף, התכלית של כל המערכת. וזה הכל. פרק ו’, ז’, ח’ הם יסודות, אבל אפשר לקרוא להם יסודות משלימים, לא התמונה העיקרית, בסדר?

אז זה איפה אנחנו נמצאים, ולכן נלמד עכשיו פרק ד’. ואני מקווה שנסיים עד פסח את פרק ד’. זה גם, אני חושב, הפרק הכי ארוך. לא ספרתי עמודים או מילים, אני חושב שיש לו אחת מהרשימות הכי ארוכות של פרקים, הרבה יותר ארוך בוודאות מכל אחד משלושת הראשונים, וזה מה שאנחנו צריכים ללמוד.

בסדר, מסכימים? דודל מסכים, מי עוד מסכים? מי לא מסכים? אני יכול לספר בדיחות חסידיות? אני אשמח לספר בדיחות חסידיות.

—

התחלת פרק ד’: “ברפואת חולי הנפש”

בסדר, אז ככה, מסכים. אז אני רוצה בעצם פחות או יותר להתחיל לפתוח כאן את הספר שלי, אני רוצה פחות או יותר להתחיל ולהתחיל לדבר קצת על הנושא שכתוב, ואחר כך לחזור לעשות קצת יותר חכם.

כן, בואו פשוט נקרא את זה, בואו פשוט נקרא את זה. לא משנה מספר העמוד שלי, זה בעמוד… יש לי את אותם עמודים כמוכם? אין לי את אותם עמודים כמוכם. יש כאן כמה גרסאות. כתוב פרק ד’, אני לא יודע, איזה עמוד? 45? כאן יש שתי גרסאות כאן, צריך לעשות יותר אחדות. מה שלי? יש לי כבר משהו אחר לגמרי אצלי, אני משתמש כבר במשהו אחר, הפרקים שלי. איזה עמוד? 206? כן, יש כאן יותר טובים, תשתמשו בזה.

בכל מקרה, מספרי העמודים אינם זהים, כי אני כל הזמן מוסיף דברים ומשנה סדרים.

פרק ד’, כאן יש כותרת. קודם כל יש כותרת, אני רוצה להראות לך איך הכותרת מראה לך גם מה שאני טוען שיש כאן מבנה שאפשר לראות, אז אפשר לפחות להבין את זה קצת יותר טוב. הכותרת היא: “ברפואת חולי הנפש”. בסדר? זו הכותרת, הרמב”ם עצמו כתב את הכותרות של הפרקים. והפרק הרביעי הוא על “רפואת חולי הנפש”.

העניין של הכותרות הוא כך – זה מה שרציתי שידפיסו לכם את הדף, רציתי להדפיס לכם עמוד שמראה לכם את כל הכותרות, שתוכלו לראות על עמוד אחד איך זה עובד, אבל יש לי את זה כאן, זה לא יעזור לכם יותר מדי. אני אקרא לכם את הכותרות שתראו איך ארבעת-חמשת הפרקים הראשונים הם ממש, לפחות מהכותרות שלהם – בפנים זה קצת יותר מסובך כמו שנראה – אבל מהכותרות אפשר לראות שהוא מספר כאן סיפור, שהוא סיפור אחד, ושם יש דבר מסוים שהוא העיקר.

זה הולך כך:

* פרק א’ הוא “בנפש האדם וכחותיו”. אם תסתכלו במפתח, אולי תוכלו לראות את זה, אבל כאן יש קצת יותר כותרות משנה, אז זה יותר מדי. בכל מקרה, הפרק הראשון הוא על הנפש וכוחותיה. “כוחות” זו המילה של הרמב”ם ל”חלקים”, כי הוא לא רוצה לומר “חלקים” כי זה לא נכון שהנפש ניתנת לחלוקה, אז הוא קורא לזה “כוחות”. על כל פנים, בקיצור אפשר לקרוא לזה “חלקי הנפש”.

פרק א’ הוא פסיכולוגיה, זה עדיין לא אתיקה/מוסר, נכון? ואנחנו נסביר בהרחבה: כדי בכלל להתחיל לדבר על איך להיות אדם טוב, צריך לדעת מה האדם הוא, או הנפש. “נפש” פירושה החלק של האדם שנעשה טוב יותר או גרוע יותר, לא הגוף שלו, ואפילו גם לא הנפש [החיונית] שלו, אלא בדיוק איזה חלק של הנפש, מה שלמדנו שם.

על כל פנים, אם אתה רוצה לדבר על מוסר, אתיקה, שזה לעשות את האדם טוב יותר או מושלם, אתה צריך לדעת קודם מה האדם הוא. ואם לא – זה לא עובד. נדבר בהרחבה למה זה לא עובד, כי זו ההבנה של הרמב”ם. ממילא, הפרק הראשון הוא “בנפש האדם וכחותיו”. נכון? סתם עובדות, עובדות של פסיכולוגיה.

פסיכולוגיה לא במובן של פסיכולוגיה מודרנית שמדברת על רגשות של אנשים ודברים כאלה, אלא פסיכולוגיה במובן המילולי: Psycho-logy, החכמה של הנפש, נכון? ידיעה של הנפש. *Logos* פירושו תיאור או ידיעה, ו-*Psyche* פירושו נשמה, נפש, חיים, מה שתרצה. עכשיו, “חכמת הנפש” בלשון הקודש, תרגום מילולי של פסיכולוגיה.

הערה על התרגום: סיפורו של שמואל אבן תיבון

פרק ד’ כתוב… זה חלק קצת מסובך, ואני יכול לקצר את זה בשבילך, אבל אני צריך לקרוא את זה. מה שהוא אומר: “ומריבוי כוחות הנפש, וידיעת החלק אשר בו או לא ימצא המעלות הפחותות.” הוא הביא את זה שהרמב”ם כבר רוצה… הוא עשה ימים ברורים. זה משפט שאי אפשר לקרוא.

והרמב”ם לא יודע… רמב”ם… וזר כי כבר, אצל הרמב”ם אפשר. הרמב”ם לא יודע. רמב”ם… שרבי שמואל אבן תיבון שנשכר על ידי ר’ יהונתן מלוניל לתרגם את מורה נבוכים. זה היה כולל, הכל ממשיך לנצח. היה לו ישיבה, והישיבה היא לוניל, והם שמעו שהספר הגדול הזה “מורה נבוכים” [יצא לאור], והם רצו לקרוא אותו, אבל הוא היה בערבית, אז אני לא הולך לספר לכם מילה.

אז הם שמעו שזו משפחת תיבון, האבא, ר’ יהודה אבן תיבון, כבר היה מתרגם. הוא תרגם את הכוזרי, אני חושב, כן, אביו היה. והאבא לימד אותו את העסק המשפחתי, הוא לימד אותו ערבית, ושכרו אותו שיתרגם את מורה נבוכים, שילמו על זה. אז מה החיים שלו, העבודה הגדולה ביותר בחייו. הוא עמל על זה הרבה שנים, והוא קיבל תשלום, הוא היה… אז הוא היה כבר חופשי. ועכשיו כל החברים.

והוא כתב מכתב לרמב”ם, עם… הוא קודם אמר לו שהוא רוצה לבוא אליו, הוא גם שאל אותו על איך הוא צריך לתרגם את הספר שלו, וגם רשימה של קושיות על מורה נבוכים, הרבה דברים שהוא לא הבין, רשימה ארוכה יחסית של קושיות. והרמב”ם ענה לו. קודם הוא אמר לו שלא יבוא, הוא לא יהיה לו כלום, כי זה עסוק מדי. מאוד מוזר למה הוא אמר לו את זה. יש לו זמן לכתוב מכתב במקום לפגוש אותו. למה? המכתב מודפס ב”אגרות הרמב”ם”. זה מודפס. אולי אביא את זה. חלק בערבית וחלק בלשון הקודש. יש חלקים שהרמב”ם עצמו כתב בלשון הקודש, וחלקים שתורגמו. ושהתרגום ייקח את עצמו, הוא קיבל את המכתב.

ובמכתב הזה – זה לא מכתב שנכתב לרמב”ם, זה אחר, אני אזכור, זו תשובה אחרת של הרמב”ם. כשאבן תיבון כתב, הרמב”ם אמר לו כך: שתרגום… קודם הרמב”ם אמר שהוא באמת מחזיק מתרגום, הוא סובר שצריך לתרגם, מעניין.

והוא אומר שיש לו חרטה על הספרים שהוא כתב בערבית. כי נראה – זה היה הסיפור החסידי – הרמב”ם אומר שהוא כתב את הספרים הקודמים שלו, הוא כתב בערבית: את “פירוש המשניות”, שהוא כתב כשהוא היה עדיין בחור, אני מתכוון – בחורים היו בחורים הרבה יותר זמן – אבל כשהוא היה שבע עשרה או שמונה עשרה, הוא התחיל, הוא היה מאוד צעיר. והוא כתב ספרים אחרים גם, אבל הוא כתב את “ספר המצוות” בערבית, נכון?

כן, זה גם מוקדם יותר. בסדר, אבל זה מכתב לאנשים, זה הגיוני שזה בערבית כי הם מדברים. אבל אלה ספרים שהוא כתב על משניות וספר המצוות שהוא על מצוות, או שזה הקדמה למשנה תורה במובן מסוים, והוא כתב אותם בערבית. והרמב”ם – לא במכתב הזה, אני מתכוון, אבל הוא אומר שיש לו חרטה. נראה שהרמב”ם חשב: מי הולך לקרוא את הספר שלו? כמה יהודים מקומיים שמדברים ערבית, לומדים ערבית, והם יקראו את זה. הוא לא תפס שכל היהודים הולכים לקרוא את הספר שלו. זו חולשה שהם לא יודעים את השפה. כי הספר האחד שהוא כתב לכל היהודים, כל “משנה תורה”, הוא כתב לכתחילה בלשון הקודש. הוא ידע, הוא תכנן שכל אחד ילמד את זה. את הספרים האחרים הוא לא תפס כמה רמב”ם גדול הוא הולך להיות.

אז הוא אומר שיש לו חרטה, ואם היה לו זמן הוא היה מתחיל לכתוב את זה בלשון הקודש בעצמו, אבל לצערו הוא לא הגיע לזה.

והוא אומר לו שיש דרכים שונות לתרגם. ולפי דעתו – הרמב”ם אומר לפי דעתו – המתרגם חייב להבין את השפה המקורית, והוא חייב להבין את שפת היעד, אבל זה ברור. אבל גם הוא אומר שהוא חייב לתרגם לא מילה במילה, מובן, כי שפות שונות יש להן גם דרכים שונות לבטא דברים. הניבים שונים, מבני המשפטים שונים. אלה לא שפות שאתה יכול לתרגם פשוט מילה במילה.

נראה שתרגום אבן תיבון של הרמב”ם… הוא אמר לו: אני סובר שאתה לא צריך לכתוב [מילה במילה]. תדמיין שאתה כותב את הרעיונות שלי, לא רק קודש. זה בעצם מה שהרמב”ם אמר לו.

שיעור 3: תרגום אבן תיבון מול אלחריזי ומבנה שמונה פרקים

נושאים:

* הגישה לתרגום: הוראת הרמב”ם מול הביצוע של אבן תיבון

* הביקורת על תרגום אלחריזי (“מפרש סודות”)

* היתרון בתרגום מילולי (“קשה לקריאה” אך מדויק)

* סיכום מבנה חמשת הפרקים הראשונים: “הנפש ושלימותה”

* תחילת פרק ד’: “הפעולות אשר הן טובות”

—

הוראת הרמב”ם לתרגום והביצוע בפועל

זה ברור. אבל גם הוא אומר שהוא חייב לתרגם, לא מילה במילה, אבל אתה מבין, כי שפות שונות יש להן גם דרכים שונות לבטא דברים. הניבים שונים, מבנה המשפט שונה. אתה לא יכול לתרגם פשוט מילה במילה.

אז יש את התרגום של אבן תיבון ואת ה”לא-אבן”, איפשהו באמצע. והרמב”ם אמר לו: “תחזיק את זה, אתה לא צריך לכתוב את זה [מילה במילה]… תדמיין שאתה כותב את הרעיונות שלי בלשון הקודש.” זה בעצם מה שהרמב”ם אמר לו.

אז עכשיו, זה רעיון טוב. בדיוק. כמובן, זו בעיה גדולה. רגע, רגע. זה מה שהרמב”ם אמר לו. ויש אפילו מילים מסוימות שהרמב”ם… הוא שאל את הרמב”ם איך להסביר את זה. אז הרמב”ם אמר לו. אני לא זוכר את [הדוגמה המדויקת הזו], “זה אומר זה, מה זה אומר?” הרמב”ם אומר לו: “זה אומר כך.”

[אבל למעשה] שמואל [אבן תיבון] הלך וכתב לא את המילים האלה שהרמב”ם אמר, ולא את כל דרך התרגום שהרמב”ם ציווה. הוא מתרגם כמעט מילה במילה. אם תשים את התרגום של שמואל אבן תיבון ליד המקור הערבי, תוכל לראות איזו מילה הוא מתרגם כמעט כל הזמן.

זה ממש מילה-במילה. ולפעמים אפילו… לפעמים זה מבנה המשפט. בסדר, ערבית היא גם שפה קרובה לעברית, זה לא ממש גרוע כמו אנגלית ללשון הקודש או משהו כזה. אבל, הוא עושה ממש כמעט מילה-במילה, והרבה מילים, כמו זה.

הדוגמה של “בנפש אדם”

למשל, “בנפש אדם” זו לא דרך שכותבים בלשון הקודש. בלשון הקודש כותבים “אודות נפש אדם,” “על נפש אדם.” “בנפש אדם” זה גם הסגנון הערבי. הנושא של הפרק הוא נפש אדם. “בנפש אדם” זו לא דרך שיהודי כותב. אתה מכיר מישהו שכותב “ב…”? “שיעור בְּעניין…”? חסרה כאן מילה. או שזו לא הדרך שאנחנו רגילים לקרוא.

אני מתכוון, בלשון הקודש לא כותבים כך. לא התורה, לא המשנה, לא הגמרא, לא המדרש. אין אף פעם “ב” כזו במובן של “על הנושא הזה.” זה הגיוני, כשקוראים את זה מבינים מה הוא אומר, אבל זה קצת מגומגם, כי זו לא דרך רגילה לכתוב.

בערבית, זה אומר בדיוק את זה, “ב” או משהו מה שזה לא יהיה. יש שם בערבית קצת “פי,” “ב,” זה אומר “ב,” “ב.” במשפטים.

המחלוקת על התרגומים: אבן תיבון מול אלחריזי

ולמה זה תורגם [ככה]? אז, שמואל אבן תיבון אומר… כי אני לא יודע למה. אני סובר שזה היה נכון שזה יתורגם [מילולית]. ואני סובר [כך], כי… כי יש אנשים אחרים שעשו את זה אחרת.

אפילו בזמנו, היה תרגום שני של יהודה אלחריזי. זה היה קצת אחרי, הוא ראה שהתרגום של שמואל אבן תיבון לא היה טוב מה’מורה’ [נבוכים], וזה יצא לאור. והתרגום שלו הרבה יותר גרוע. זה יותר קל לקרוא, אבל יש פחות ממה שהרמב”ם כתב.

ושמואל אבן תיבון כתב ביקורת שלמה עליו אחר כך בהקדמה שלו ל”פירוש המילות הזרות” בסוף ה’מורה’.

אז, שמואל אבן תיבון המשיך לערוך את המהדורה שלו של ה’מורה’. ובמהדורה שלו, זה מודפס, ו’מעלה מורה’ לא מודפס. אחרי שאלחריזי הוציא את שלו, הוא עשה גרסה חדשה של שלו, והוא הוסיף חלק שנקרא “פירוש המילות הזרות”. כל המילים שהן באמת מילים פילוסופיות, או מילים ערביות, שהוא עצמו המציא את התרגום שלהן, או שהוא עשה מילה חדשה בלשון הקודש, או שהוא שאל מילה מערבית, וכן הלאה – הוא כתב מילון להסביר את המילים. אנשים לא יודעים את “חידוש המילות”, הוא כתב מילון. הוא עשה את אותו הדבר, אגב, ל’איגרת תחיית המתים’, יש מילון ספציפי.

אז, מילים שהן מילים חדשות, צריך לדעת מה הן. ובמילון הזה, הוא כתב הקדמה. ובהקדמה, הוא מסביר את זה, וגם יש לו שם ביקורת על התרגום האחר. והוא אומר שהתרגום האחר טעה בהרבה מקומות.

הביקורת: גילוי סודות ואי-דיוקים

אז לכל פרק, הוא [אלחריזי] נותן “כוונת הפרקים”. בכל פרק, הוא נותן כותרת: על מה הפרק הזה? ולפעמים הוא כותב דברים שזה על זה שלא כתובים בכל הפרק.

כי הרמב”ם כתב ספר, יש לו קצת קוד בספר שלו, והוא אומר שזה על הסברת “סודות התורה”, אבל הוא לא אומר איזה פסוק בעצם מוסבר. הוא יכול לומר את ה”עניין” של מלך, ואתה לא יודע למה הוא רוצה לדבר על מלך. ואלחריזי מוסיף ל”התרת הספק” שהפסוק הזה הוא פסוק קשה על מלך, ודברים כאלה. הכותרות לא תמיד לדברים שמוסברים. הרמב”ם באמת מתכוון להסביר את הבעיה.

ור’ שמואל אבן תיבון הוא “יודע דבר”. תשמע מה ר’ שמואל אבן תיבון אומר. הוא אומר כך, שכל ה’מורה נבוכים’ [של אלחריזי] היא “מכל ציפור מלא נעצות ושטות”, משהו כזה… פעם לא התביישו לכתוב מה שחשבו.

והוא אומר בפרט בשער כוונת הפרקים אצלו, הוא אומר: “אשר בו עבר על שבועת רבותינו” לכאורה. הרמב”ם הרי בפתיחה אומר בשבועה, שמי שמבין את המורה אסור לו להסביר את זה אלא ברמיזה. הוא אומר: אם אתה מבין משהו שלא כתוב בפירוש, בבקשה אל תספר את זה לאף אחד. אני אמרתי את זה, יש סיבה למה זה לא כתוב בגלוי. והוא עושה שבועה, שלא יפרש מילה אחת שלא כתוב בפירוש.

אומר ר’ שמואל אבן תיבון, שהאדם הזה [אלחריזי] עבר על השבועה של הרמב”ם. הוא אומר על דברים שהרמב”ם אומר אבל רק ברמיזה, הוא אומר אבל למעשה אתה צריך לדעת שאף מילה אחת שהוא אומר היא לא סתם, כך הוא התכוון. כן, כך הוא אומר. זה הרי לא יכול להיות כך…

מדוע עדיף התרגום המילולי (והקשה)

אבל בכל מקרה, מאיפה הגעתי לכל זה? אז זו סיבה למה המהלך של ר’ שמואל אבן תיבון, למרות שזה מסתיים עם משהו קשה לקריאה, עדיין עדיף על המהלך של לנסות לעשות דברים פשוטים יותר וקריאים יותר. כי אתה בסוף אומר את הפשט שלך.

והרבה פעמים, אם אתה לא יודע, אבל הוא כן יודע – לפחות הוא אומר בדיוק מה שהלה אומר. ר’ שמואל אבן תיבון כן ידע. בעולם הוא דווקא הבין יותר טוב את הפילוסופיה של הרמב”ם מאשר המתרגמים האחרים, ומר’ יהודה אלחריזי גם מתרגמים מאוחרים יותר.

איך אתה יכול לומר שהוא הבין יותר טוב? אני יודע, הוא כתב עבודות אחרות, אנחנו יודעים, הוא ידע את זה, הוא למד, ואפשר לראות איך הוא מדבר. הוא שאל את הרמב”ם עצמו שאלה מסוימת בחלק השני, והרמב”ם אומר: “זו שאלה כל כך טובה, זו בעיה פילוסופית, אתה תפסת בעיה טובה, זה לא סתם לא הבנת.” הרמב”ם מנסה לענות אבל הוא אומר שזו באמת בעיה. זו תודה שהוא עצמו הבין טוב את הפילוסופיה.

אבל בכל מקרה, אפילו עם כל זה, עדיין יכול להיות שיש רמזים או שיש דיוקים שצריך לדעת לדייק. וכשאתה כותב מחדש לפי איך שאתה היית כותב, אתה כותב ספר חדש מבוסס על הרעיונות שלו, אבל אתה לא כותב את הספר של הלה.

בתרגום של ר’ שמואל אבן תיבון… בדרך כלל אפשר לדייק. לא תמיד, הוא גם עושה את הפשטים שלו לפעמים. [אבל] כי אפשר הרבה יותר לדייק מאשר בכל תרגום אחר שיש, בגלל זה אני סובר שהוא צודק. דווקא בגלל הסיבה הזו.

כי אם הרמב”ם עצמו היה… ההבדל בינו לבין הרמב”ם הוא, שהרמב”ם היה יכול – רק הרמב”ם כשהוא לא היה הרמב”ם. כשהרמב”ם חושב, הרמב”ם מדמיין: מה הייתם עושים כשאני כותב מחדש את הספר שלי? פשיטא שהיית כותב אולי כפשוטו, אבל לא עם כל הניואנסים, כי אתה יודע בדיוק מה אתה רוצה, אתה יודע מאיפה אתה בא, לאן אתה הולך.

אבל אחר תמיד משועבד לא לומר רק מה שהוא מבין, אפילו כשהוא מבין מה הלה אומר, ובפרט שלא יכול להיות שהוא מבין מאה אחוז מה שהלה מבין.

סיכום מבנה שמונה פרקים

בכל מקרה, ולאן אני חוזר מזה זו הערת אגב, הערת אגב לגמרי.

חזרה למקום שאני נמצא, אני נמצא בכותרות. אז בשמונה פרקים רואים ש:

* פרק א’ – נפש האדם וכוחותיה: הראשון הוא תיאוריה.

* פרק ב’ – חלקי הנפש שיש בהם מעלות ופחיתות: החלק השני הוא, עכשיו שאנחנו יודעים שיש רשימה של חלקי הנפש, כך עשו רשימה של חמישה, הוא אומר לנו – והרי אמרתי מה הוא אומר, הכותרת קצת מוזרה, ויש סיבה למה הכותרת היא כזו. הכותרת היא: “באילו סוגי רעות”, מרעי מלשון “מרעי”, מלשון evils, מלשון מרידה. כמו איזה סוג… בערבית שמים כך סוג זה לקרוא לווירוס, קוראים קלילי. לכן בהקשר הזה זה הגיוני. והיום אנחנו לא מדברים כך, כמו מונח כללי להיות רע, הדרכים שכוחות משמשים להיות רע. ובמיוחד, אילו חלקים יש להם מעלות ופחיתות, או מעלות וחסרונות, זה התרגום הפשוט יותר.

במילים אחרות, אחרי שיש לך את חמשת חלקי הנפש, אתה צריך לדעת איך הכוחות יכולים להיות רעים, ואיזה סוג רעה. ובעיקר אנחנו רוצים להגיע לדבר שנקרא מעלות ופחיתות. מה פירוש מעלות במידות? מעלות פירושו שלמות, או הטובות של מידות. ופחיתות זה ההיפך, החסרונות. אתה צריך לדעת לאיזה חלק זה שייך, כי לכל חלק יש מבנה אחר, סוג דבר אחר, אתה צריך לדעת את זה.

לכן הפרק השני הוא גם בעצם פסיכולוגיה, אבל הוא מספר לך את הקשר, את הבסיס, איך הפסיכולוגיה היא הבסיס לאתיקה שאנחנו הולכים לומר, נכון? וזה פחות או יותר איך שהמבנה הולך. מה היא הנפש? אילו חלקים של הנפש בעצם אנחנו מדברים.

* פרק ג’ – בחולי הנפש: אחר כך פרק ג’ כתוב “בחולי הנפש”. נו עכשיו אני צריך להבין את הכותרת, מה שכתוב בפנים, זה יותר מסובך: שהנפש חולה. מה הוא מתכוון שהיא חולה? שיש לה חסרונות. מה הוא מתכוון שיש לה חסרונות? הוא עוד יוסיף שהיא חולה.

* פרק ד’ – רפואת חולי הנפש: ואם היא חולה, אז פשוט צריך לרפא אותה, פרק ד’ רפואת חולי הנפש.

כל זה מאוד ברור סיפור אחד וכך הפרקים מאורגנים.

* פרק ה’ – כוחות הנפש לתכלית אחת: ואז פרק ה’ הלאה, כוחות הנפש איך משתמשים בהם לתכלית אחת שהיא ידיעת השם, כמו שהוא מסביר.

בפרק ה’, אז אתה רואה שכל זה במילה אחת, ואני יכול להוסיף מילה שלישית, אבל במילה אחת התוכן של הספר, של חמשת הפרקים של הספר הוא: הנפש ושלימותה.

“הנפש” כולל את הנפש, מה היא, אילו חלקים יש לה, אילו חלקים. ואילו שלמות וכו’ – “ושלימותה”.

עד כאן כל הספר. ואתה יכול להוסיף עוד דבר אחד שהוא ושלימותה: ההגדרה מה זה, וגם איך מגיעים לזה. כך היא הטכניקה, הטכניקה של איך באמת נהיים יותר טובים. זה חלק מרפואת חולי הנפש גם. רפואת חולי הנפש גם, החלק השני של פרק ד’ מדבר על איך נהיים יותר טובים מעשית, מה צריך לעשות, איך עושים את זה, איך זה עובד.

זה עד כאן התוכן של עיקר המבנה של הספר, השאר הם דברים צדדיים – לא צדדיים, אבל מבינים את כל המסה אם יודעים עד כאן. הגיוני?

אז זה איפה אני נמצא והסברתי לכם את הכותרת של הפרק. מצוין. עכשיו אני צריך לקרוא את הפסקה הראשונה או שתי הפסקאות הראשונות, כלומר אני חושב שזה שתי פסקאות, עשיתי שתי פסקאות מזה. “הפעולות והמעלות”, ואז צריך לדבר על זה.

אז היום לומדים שמונה פרקים. הרמב”ם אומר כך:

הפרק מתחיל: “הפעולות אשר הן טובות”.

אגב, התרגום שונה קצת, אני חושב שזה תרגום הרב שילת שהוא לקח ותיקן קצת לפי הבנתו.

“הפעולות אשר הן טובות”, הפעולות, הפעולות הטובות. אבן תיבון היה מתרגם “המעשים הטובים”. המעשים הטובים.

אילו הן? אילו פעולות טובות?

שמעו.

פרק ד’ – הפעולות הטובות והדרך האמצעית

מגיד שיעור: לקחתי את התרגום של ר’ שלמה זלמן שילר ז”ל, ותיקנתי אותו קצת לפי מה שהבנתי.

הגדרת “הפעולות הטובות” – המושג “שווה” (Equal)

“הפעולות אשר הן טובות” – הפעולות הטובות, המעשים הטובים. אני מדבר כאן על מעשים טובים, לא על המעשים החטאים. הפעולות הטובות, אילו הן? אילו פעולות טובות?

הוא אומר: “הן הפעולות השוות”.

“שוות” פירושו בעברית “השוות”, או באנגלית “the equal”. זו גם מילה קצת מוזרה, אבל אין לי מילה יותר טובה. אם יש לכם מילה יותר טובה… אומרים אולי “האמצעיות”, אבל אלה ש”האמצעיות”, הן בין “שני קצוות”, שני extremes, שני צדדים, שני קצוות, ששניהם רעים.

כלומר, הטובות הן השוות בין שתי הרעות, שאחת היא יותר ואחת היא פחות – “יתר וחסר”. אחת היא יותר מדי, אחת היא מוספת, ואחת היא מופחתת.

במילים אחרות, אני רק רוצה להסביר למה כתוב כאן המילה “שווה”, “שוה”. “שוה” פירושו “equal”, נכון?

כשאני לוקח משהו יחסית למשהו… זה יכול להיות יותר, זה יכול להיות פחות, וזה יכול להיות “כמו” משהו. “כמו” פירושו “equal”, “שוה”. זה כמו, זה שווה.

זה יכול להיות יותר, זה יכול להיות פחות. מה יש בין יותר לפחות? שווה.

שווה למה? לא, לא, אני אומר לך, זו השפה. השפה מצחיקה, אני יודע שזה בא מזה. כן, אפשר ללמוד כך, אבל אני מתכוון ש”מאוזנות” – מישהו אמר לי שאנשים מתרגמים כך, “באלאנס”. אבל זה לא נכון, כמו שאומר עוד מעט.

משל הכוס והחלב – המקור למילה “מידה”

כמו שאמרתי, כאילו אין לי רעיון ברור מאיפה התמונה באה. זה בא ממשהו כזה:

נגיד אני הולך לחנות ואני מבקש ממנו שימלא לי את הכוס בחלב.

* הוא יכול לתת לי יותר מהכוס.

* והוא יכול לתת לי פחות מהכוס.

* והוא יכול לתת לי כמו הכוס. כוס.

זה נקרא שווה, שווה על שווה, כן. זה הכל.

יותר – נשפך. אוקיי, וממילא, לכן זה רע, כי זה נשפך.

ופחות – לא מלא, לכן זה רע. 100%.

מכאן אנחנו מקבלים את הרעיון הזה של מידה, ממש מדה. המילה “מדה” – כאן לא כתובה המילה מדה, אבל המילה מדה פירושה ממש מידה, measure. גם ביוונית, “מטרון” היא המילה כאן, זה עוד דומה למילה “מעסטן” ביידיש, אני לא יודע אם זה בא מאותו מקום. אבל שיעור או מדה פירושו ממש זה: הכמות הנכונה.

זה בא מזה, השפה באה משם. זה לא מ-balance, אלא הכמות הנכונה, הכמות השווה. לא שזה מיד כך… המילה כאן פירושה equal.

אני יודע, זה equal למה? אני גם לא יודע. זה לא equal לכלום, זה מה שזה. יכול להיות שזה equal בין שני הדברים, עוד מעט נראה. נדבר – אם אגיע הביתה, או בפעם הבאה – נדבר על זה שאולי זה equal במובן שזה רחוק באופן שווה משני הצדדים. או שאפשר לומר שזה equal ל”טוב”. זה ה-equal לטוב, או equal למה שצריך להיות.

כמו equal לכוס שלי. אם אני בא עם הכוס שלי, אתה שופך לי כמה חלב כגודל הכוס שלי. זה equal לכוס שלי.

ואנחנו הולכים ללכת בעיגולים. אני אומר, אני מתרגם לפי המילים בינתיים, אפילו אנחנו יכולים לשים את המילים. “שוה” פירושו equal, שווה. זו המילה, אני לא צריך לדעת לחבר את המילים. מה? זה הפירוש של המילה. Equal.

הוא שואל קושיה, אנחנו אומרים equal, זה אומר שלא equal למה? אני רואה שאצל הדרמה [כתבים יווניים?] הם גם השתמשו, שהרבה פעמים אומרים equal, וזה לא אומר equal לכלום. אולי כן, אבל אני לא מבין איך משהו… Equal פירושו even, נגיד. שווה. אולי המילה even לא אומרת את זה, אני לא יודע. אבל משהו כזה.

בכל מקרה, אלה הפעולות הטובות, השוות. אני אוהב את המילה שווה, כי אני לא יודע מה פירוש טוב. “שוה” פירושו שווה, שווה על שווה, כן. לא יותר מדי ולא פחות מדי.

היחס בין מעלות, תכונות ופעולות

עכשיו: “והמעלות הן תכונות נפשיות וקנינים” – שתי מילים שאנחנו צריכים להבין – “וממוצעות ואין תכונות רעות, האחת מהן יתירה ואחת חסירה”.

ועכשיו אנחנו יכולים לעשות סוף סוף משפט שלישי: “ומנהג תכונות אלו ישכיל ויפעל הפעולות הטובות”.

אנחנו מדברים כאן על שני דברים:

1. הדבר הראשון אנחנו מדברים על פעולות.

2. הדבר השני אנחנו מדברים על מעלות.

מה הדבר השני? אנחנו אומרים שמעלות הן תכונות. המעלות הטובות הן סוג המעלות או סוג התכונות שגורמות לעשות את הפעולות הטובות. פשוט כך, נכון?

“מעלות” לא אומר אותו דבר כמו “תכונות”. כשאנחנו אומרים מעלות אני מתכוון לתכונות טובות. תכונות יכולות להיות רעות גם.

מעלה היא התכונה השווה. מעלה פירושה שהתכונה שהיא בין שתי התכונות שאחת מהן יותר מדי ואחת פחות מדי. חיסרון היה אחת מתכונות הקצוות. והתכונות עושות את הפעולות.

כך אנחנו יודעים אילו הן המעלות. אנחנו לא נגיע לדעת אילו הן המעלות, אנחנו צריכים קודם לדעת מה הן הפעולות, כי מעלות עושות פעולות. אנחנו לא יכולים לראות מעלות. מעלה, מידה, אף אחד לא ראה מעולם. זה רק דבר שמבינים. ומדברים שעושים את זה תמיד, יודעים שיש לו את זה. אבל אתה רואה שאדם עושה את זה תמיד, הוא עושה את זה.

וזה הוא קורא במשנה תורה אני חושב “דרך האמצעי”. וכאן כתוב קצת מילה אחרת, הוא אומר תשובה ולהיות “במצוע”. זו הנקודה שנקראת דרך המצוע, נכון?

דוגמאות למידות – רשימת התשע

עכשיו, אני רוצה לשאול אותך, הוא הולך לתת משלים, כן? אתה רוצה שאומר את המשל שלו? אני אומר לך את המשל, אני אומר לך למה. אני רוצה לענות לך על זה.

עכשיו, אחרי מה שהוא הולך לעשות, הוא הולך לעשות לי רשימה של תשע מידות אחרות. ראית כאן את הרשימה שלי, נכון? יש מספרים? הוא עושה תשע, זה כתוב עד תשע.

תשע מידות אחרות, ובכל אחת מהן הוא מראה איך המידה הטובה – או הפעולה הטובה שיוצאת מהמידה הטובה, נכון – היא בין שתי מידות רעות, שאחת מהן היא יותר מדי ואחת פחות מדי מאותה מידה או מאותו נושא.

תלמיד: אתה רוצה לומר שהרמב”ם הוא לא אמצע בדרך הנכונה?

מגיד שיעור: לא, ודאי, ודאי, ודאי, ודאי הוא מוחזק, ודאי, ודאי, אל תדאג. אתה רוצה שאמשיך, כן?

הכלל הוא כך: “אלא איזה הן הפעולות הטובות?” – אלה, הטובות. אלה שהוא אמר קודם. כן, הפעולות הטובות.

ואתה צריך תמיד לומר פעולות טובות, כי מידות טובות מוגדרות על ידי פעולות טובות. עד עכשיו הוא דיבר על פעולות, מידות טובות, מעלות. הוא לא אמר כלום בכלל מה עושה מעלה טובה. עכשיו הוא אומר לך מה עושה מעלה טובה. מה שעושה את המעלה טובה היא השוויון שהוא שווה בין שני קצוות.

הזהירות – פעולה או תכונה?

אתה שואל אם המשלים הם בתכונות או בפעולות?

התשובה היא… הוא אומר כך, אני רוצה לקרוא לך שתראה ברור. בחלק הראשון כתוב “הזהירות”. אני אומר לך מה זהירות היא: “היא מפעולות הטוב”.

“בתחילת הענין שכתבנו עליו, הזהירות היא מעלה ממעלות המידות”. אתה רואה את החלק הבא? כשהוא אומר זהירות הוא מתכוון לפעולה. זהירות היא דרך איך מתנהגים. יכול להיות שמתנהגים… להתנהג יכול להיות להתנהג פנימית, ברגשות שלי. אין הבדל אם זה רגש או מעשה. אבל זה העשייה. המידה היא מה ש… כן.

ולכן, כדי שתבין – זה כתבתי בסיכום הקצר שלי להיום – כדי שתבין, צריך לדעת את המודל הבסיסי של איך המודל של מידות עובד. מה שאנחנו… אני מקווה שכבר דיברנו פעם, אבל זה לא מספיק עד כאן. צריך אחר כך הרבה פעמים. אבל אני רוצה… איך נראית התמונה של מה פירוש מעלות ומדות ותכונות וכל הדברים האלה.

האם אנחנו כבר יודעים את זה? לא, אנחנו לא יודעים את זה. כבר אמרת בפעם הקודמת? זוכר? אתה זוכר. חוץ מזה, אף אחד לא יודע. חוץ ממך.

[שיחה צדדית: דיון על ניסיון והתגברות]

נו, הוא לא הסכים? הוא אומר, הבנתי טוב. או שיש לו פירוש אחר. פחות או יותר.

שאלתי מישהו אחרי הבית [השיעור?]. שאלתי על “משהו” [דבר מסוים], איך הוא מתמודד עם משהו.

נו, הוא אומר לי כך: “משהו? אין לי בעיה כזו עם משהו.” יודע? למרות שיש לי איזו סיבה.

כן, חשבתי: “משהו” [זה שאין לי את התאווה] האם זו ראיה שעברתי מאבק בחיים שלי?

אבל, אני עוד לא ניצחתי. סכום, משהו, לא עושה ניצחון. זו אולי חולשה שלי, כי אולי לא הייתי עושה יותר. אבל, אני לא עושה ניסיון.

אוקיי, הגיוני. הגיוני. רק, תבין, אני לא עושה ניסיון. שאני לא עושה ניסיון… אוקיי, זה נכון.

ארבעת המרכיבים של המידות – חלק א’: הכנה

בכל מקרה, אז… לחזור לשלנו…, התמונה שיש לו כאן בקיצור מאוד, היא שיש לפחות ארבעה דברים. צריך לזכור לפחות ארבעה דברים. בפעם הקודמת אמרת ארבעה דברים שבאים מהטבע? שלושה דברים. בואו נדבר על ארבעה דברים, כי זה עוד יעשה, קצת…

יש לי לפחות ארבעה דברים. עמדתי על זה בתמונה שלי ששותפה בוואטסאפ. אני מתכוון כך. כן.

אוקיי, הדבר הראשון הרמב”ם קורא “הכנה”.

אוקיי, הדבר הראשון אני הולך לפי הסדר של איך זה נבנה בנפש.

הרמב”ם קורא לזה… הכנה. פרק… איזה פרק? א… באנגלית אומרים שעד ש… מה שנולדים איתו, בוא נקרא לזה.

אומרים שאדם הוא “רגזן”. מה הוא מתכוון לומר? מתכוון לומר שהוא נולד כך, לא שאחר כך נהיה. אבל…

נושא השיעור: ארבעה (או חמישה) חלקים בבניין המידות

תוכן עניינים:

1. חלק א’: הכנה (Predisposition) – הטבע שנולדים איתו

2. חלק ב’: רגש (Feeling/Emotion) – התחושה הפיזית

3. חלק ג’: המידה עצמה – ההנהגה והרצון

4. חלק ד’ וה’: פעולה והרגל

—

חלק א’: הכנה (Predisposition) – הטבע שנולדים איתו

אוקיי, הדבר הראשון הרמב”ם קורא “הכנה”, אוקיי. הדבר הראשון הרמב”ם קורא הכנה. הדבר הראשון אני הולך לפי הסדר של איך זה נבנה בנפש.

הרמב”ם קורא לזה בפרק ח’ שמונה עשר, אני מתכוון בפרק… איזה פרק? הכנה.

באנגלית אומרים “בסיס” שנולדים איתו, בוא נקרא לזה, אוקיי? מה שנולדים איתו.

אומרים שאדם הוא רגזן, מה זה אומר? אומר שהוא נולד – לא שאחר כך נהיה – אבל שהוא נולד עם… או בדיוק להיפך, הוא נולד שיש בנפשו משהו אפשרות, משהו… “פרדיספוזיציה” (predisposition) קוראים לזה באנגלית. הוא “פרדיספוזד” (predisposed) להתרגז מהר יותר, או פחות, משהו כזה.

הם עשו מחקר אפילו בחדרי תינוקות בבתי חולים, הם יכולים לראות איזה תינוק הוא תינוק רגזן.

אוקיי. הדבר של הרמב”ם הוא, שזה עושה פחות הבדל ממה שאתה חושב. זה נכון, זה… אבל זו לא המידה. זה לא טוב או רע, רק להיות ברור. זה לא רע, זה לא טוב או רע, כי זה רק… אולי זה טוב במובן מסוים, כי זה… זה היה יותר טוב.

המעשה עם הבעלזער רב – “משיח הוא לא יביא”

אני רק רוצה לומר מה הבעלזער רב אמר, שהוא הולך לאביו [ואומר] שאדם נולד עם מידה טובה, והוא הולך להתפאר בזה. יודע מה הוא אמר?

תלמיד: משהו.

מגיד שיעור: לא, הוא אמר: “אבל משיח הוא לא יביא.”

הוא באמת לא יכול להיות בעל ענווה. למה באמת? למה זו לא אשמתו?

כשמישהו הוא בעל רחמים, הוא יגיד: “עמלתי קשה.” עמלת קשה? אתה נולדת כך. אוקיי, זו מתנה מהקב”ה, לא עליך.

הבעיה היא רק שהמילה היא, שה”סיפוק עצמי” (self-gratification) הוא הרבה יותר גדול. זו הבעיה. והוא עושה את עצמו גדול יותר. זה כבר יכול להיות בעיה. אולי זה מה שהוא רוצה להוציא, שאם יש לך מידה טובה שנולדת איתה, תהיה שמח, תודה לקב”ה, אני לא יודע, אבל… אין לך סיבה להיות בעל גאווה.

אבל לפני כן הוא היה מתפאר שהוא “גוטער” (טוב/חלש).

תלמיד: מי?

מגיד שיעור: ר’ אהרן מבעלזא. כך כתוב בסיפור, אני לא יודע.

תלמיד: הוא התפאר שהוא “גוטער”?

מגיד שיעור: “גוטער” פירושו חלש. יש כאן קצת בעיה בזה. אני לא יודע כמה טוב… יש בעיה.

שיטת הרמב”ם לגבי טבעיות

לפני כן, אני מתכוון, לפי הרמב”ם היינו אומרים… לפי הרמב”ם אולי היינו אומרים שהמידות שנולדים איתן אף פעם לא טובות. הן יכולות להיות טובות, יהיה יותר קל. מי שנוטה למשל יותר להיות טוב, יהיה לו יותר קל לתקן את המידה שהמידה תהיה טובה כראוי. אבל הרבה פעמים נולדים, ומדברים על קיצוניות, וקיצוניות משום דבר אינה טובה.

אז, אני לא חושב שמישהו נולד עם מידה טובה בכלל, לפי הרמב”ם, כי… הוא אומר בבירור שלא, נכון? אבל בספרים אומרים בבירור שלא, אמת. אבל אני חושב שהם מבוססים על ההבחנה הזו.

הרמב”ם מודה שבני אדם נולדים עם טבעים מסוימים. הרמב”ם לא מכחיש את המציאות, אפשר לראות אצל תינוקות… כל אחד אומר שהתינוק שלו צדיק, והרמב”ם לא מכחיש, אתה רואה שיש הבדלים, אפילו בפעוטון יש באמת הבדלים. אבל זה לא אומר שהתינוק צדיק, הוא בכלל לא צדיק, זו הכנה. אם הוא יגדל וינצל, אפילו יהיה לו יותר קל אולי עבודה מסוימת על מידות מסוימות, אבל אז הוא הלך להשיג את המידה, אבל זו רק הכנה.

הרמב”ם קורא לזה הכנה, או פוטנציאל. אבל אני רוצה לומר שזה פוטנציאל של פוטנציאל.

תלמיד: מישהו נולד עם ראש טוב, יש לו פוטנציאל טוב.

מגיד שיעור: בדיוק. זה לא טוב, זה לא רע. זה לא טוב מוסרית. לא משבחים אותך על זה. אף אחד לא משבח אותך, לא מגיע לך שבח. אולי הוא אומר, מגיע שבח לאביך כי הוא עשה אדם כזה טוב, אני לא יודע. אולי אפילו לא זה, כי זה לא באמת טוב. כי טוב, יש שאלה מה פירוש טוב. אוקיי.

אבל בטוח, ממה שאתה אומר שיש קצת סתירה, אני לא ראיתי את זה, כי בספר הזה הרמב”ם מדגיש מאוד שאפשר [להשתנות], אבל אם אתה חושב למשל על מעלות שכליות, על כשרון, בגבול מסוים אי אפשר. יש סיפורים יפים שמישהו היה לו נס והוא נעשה בעל כשרון, אבל למעשה זה לא עובד ככה. כדי להיות מישהו שיכול ללמוד הרבה, בעיקר צריך להיוולד עם הכשרון הזה. זו לא טעות, נכון? אז, יש מובן מסוים שזה כן עושה הבדל, ההכנה, נכון?

יש… הרי יש טבע וחינוך/סביבה, אז הכל… הרי יש, אני לא נכנס, אני מדבר כאן רק על הפילוסופיה. אי אפשר להכחיש את המציאות שיש את שני הדברים. השאלה היא מה מגדירים, מה מבינים.

אז, זה מספר אחד, אוקיי?

—

חלק ב’: רגש (Feeling/Emotion) – התחושה הפיזית

אחר כך יש, אני רוצה רק לתת לך להמשיך, אני רוצה רק ללכת הלאה. הדבר השני שיש הוא “feeling”, אוקיי? את המילה feeling כבר דיברנו, זו לא מילה טובה [feeling], אולי המילה “emotion” יותר טובה, או המילה “passion”. או המילה, אפילו אתה אומר לי רגש או הרגשה, כי feeling יכול להיות במשמעות של מישוש, חישה. Feeling הוא מתכוון, אבל זו תחושה דומה, תחושה דומה. זה שנגיד אני אדם כזה שמתרגש מדבר כזה, התרגשתי.

זה, אומר הרמב”ם, הוא לא אומר את זה בבירור כאן, אבל אריסטו למשל אומר את זה בבירור במקום שממנו בא הקטע הזה, שזה גם לא מעלה או חיסרון. זה אדם, יש לו טבע כזה, הוא מבין שיש לו טבע כזה, יש לו הכשרה כזו, הכנה כזו. ממילא הוא התרגש על משהו, ממילא הוא הרגיש – לא שהוא התרגש, הוא הרגיש מוכן, הוא התגרה, או שהוא התגרה על תאווה, איזה מידות אחרות שיש.

זה גם, זה רק הרגשה, זו לא מידה. מידות אינן שוות להרגשות. זה דבר מאוד חשוב, היו לנו כמו שלושה, ארבעה, חמישה שיעורים על להבחין בזה, כי אנחנו מאוד רגילים לחשוב שההרגשה היא עצמה המידה. אז לא, ההרגשה היא הרגשה, אלה שני דברים.

ההכנה, זה מה שזה חלק ממנה, אמת, חלק ממנה אוטומטי, חלק ממנה תוצאה של המידה. כמו שאני אומר, נולד עם מידת הכעס, מישהו הרגיז אותי, התרגזתי. זו לא בחירה. לא המידה, המידה היא לא ההכנה. המידה היא דבר שלישי, לזה אני מגיע.

—

חלק ג’: המידה עצמה – ההנהגה והרצון

מידה היא דבר שלישי.

מה שיש לך הכנה, זו לא המידה. זה כמו פוטנציאל, “מילתא דעבידא לאיגלויי”, ומה שאני קורא, נולדתי עם זה, זו לא המידה, זו ההכנה.

הדבר השני, מה שאני מרגיש עכשיו מתרגז, רותח לי הדם, או איזה כימיקלים שהמוח שלי זרק עכשיו, זו גם לא המידה. זה כמו הרגשה, רגש. מיד נראה בדיוק מה זה. אני אומר לך שזו רק הרגשה. אהא, על זה אנשים מבולבלים בזה עם המידה עצמה, לא הרמב”ם.

אחר כך יש את המידה. המידה היא המעשה, איך אתה מתנהג ביחס לרגש הזה. אם אתה מעורר יותר, אם אתה שולט בזה. אבל “שליטה” זו לא מילה כל כך טובה, כי הרמב”ם לא אומר שכל המידות הן שליטה עצמית. אם אתה יודע מתי הגירויים נכונים.

מאמר מוסגר: הרהורי עבירה לשיטת הרמב”ם

ודרך אגב, למשל, לפי זה יוצא שמה שכתוב בתניא, שהדבר הכי נפוץ שאדם נופל בו הוא הרהורים למשל, זה בכלל לא [עבירה], זה אפילו לא העבירה של “לא תתורו”. כי “לא תתורו” הרי זה שלא לרדוף אחרי ההרגשות, לא לשחק עם הדמיונות, לא להרחיב את הדמיונות וכו’. אבל מה שלאדם יש את ההרגשה, זו לא מצווה ולא עבירה.

כמו שהרמב”ם אומר גם בפרק ח’ משמונה פרקים, הרמב”ם אומר שזו לא מצווה ולא עבירה. ורבי עקיבא איגר שואל על זה קושיה, שהרי זה הרהורי עבירה. אבל אתה תופס את ההבדל, כי הרמב”ם מבין שלחפש הרהורי עבירה או מה שיש לך בחירה עליו במובן הזה, זו בחירה, זו מידה. המידה היא מה שאתה מתנהג בדרך כלל בדרך מסוימת. אבל מה שיש לך הרהורים, זו לא מצווה ולא עבירה. זה דבר ניטרלי. יכול להיות שאדם נולד עם פחות, הוא נולד עם יותר, הוא התייגע, ממילא יש לו פחות, זה גם יכול להיות. אבל עצם ההרגשה אין לה ערכים מוסריים, אין לה…

כן, זה חלק טבע וחלק חינוך/סביבה, אבל העיקר הוא שהמילה היא שזו לא מידה. כשאומרים מידות טובות, משבחים אדם ולא משבחים אותו על זה. אני זוכר שהוא דיבר שיעור שלם על זה מתאוות האכילה. הוא אומר שהדרך שלא משבחים מישהו על תאוות האכילה פירושה שהוא יודע את הדרך הנכונה איך להתנהג לגבי תאוות האכילה, לא שאין לו את התחושה הפיזית, כי לכולם יש תחושות פיזיות, ולא להיות מת. אבל אפילו אם יש, שלא ירדוף, שלא יהיה יותר מדי אוכל גדול, זו כבר הנהגה לגבי זה. זו המידה.

—

חלק ד’ וה’: פעולה והרגל

אה, רגע, זו הפעולה. אז עכשיו יש לנו דבר רביעי.

“פעולה” פירושה אני מתנהג עכשיו, אני מתנהג כלפי המידה, אני אוהב את הדבר הנכון. לאהוב זו פעולה, במובן של כמה יש לי את זה, אני עושה את זה בבחירה, זו פעולה. אבל הרי יכולות להיות מידות מסוימות שבכלל לא הרגשות. מידת הצדקה היא דבר שעושים, נותנים, עוזרים ליהודים אחרים מספיק, לא יותר מדי ולא פחות מדי. ופחות. הפעולה היא לא הרצון, הפעולה היא העשייה. המידה היא הרצון, האהבה לעשות. ומובן שהוא אוהב את זה, הוא בא לעשות את זה, כי מידה היא דבר שגורם לעשות. אנשים עושים מה שהם אוהבים, אנשים לא עושים מה שהם חושבים שזה נכון, אנשים עושים מה שהם אוהבים.

אבל המידה והעשייה, אולי הייתי אומר שיש רשימה של ארבעה דברים:

1. הכנה

2. הרגשה (Feeling)

3. מידה

4. ועשייה (פעולה)

כל הדברים האלה מאוד מחוברים, אלה הבדלים עדינים מאוד, ורוב האנשים לא מבינים את ההבדלים.

ועוד יש דבר חמישי, שהוא איך משיגים את המידה. כשמשיגים את המידה הרי גם עושים, זה נקרא “הרגל”. אבל הרגל זה לא אותו דבר כמו מידה, הרגל זו הדרך איך משיגים מידה. ויש מצב שאדם עושה את המידה והוא עדיין לא השיג אותה, הוא מתרגל, הוא עדיין צריך להיאבק בזה, אבל הוא עושה את זה בלי טעם, ואחר כך הוא משיג טעם בזה, כי הוא התרגל הוא השיג את המידה. אז זה שונה…

תלמיד: זה החינוך.

מגיד שיעור: בדיוק. וכל הדיבור הוא על ההרגל שלפני המידה. בכל אופן, אלה ארבעת הדברים.

אז בכל מקרה, חזרה למקום שאנחנו נמצאים. מידה היא הרגשה, אבל לא הרגשה במובן של מה שאני מרגיש הרגשה עכשיו. מידה היא שיש לי את ההתנהגות הנכונה בנוגע לדבר. גם, מידה היא לא דווקא הרגשה, מידה יכולה להיות גם בנוגע למעשה בכלל. כמו שאמרתי לתת צדקה, יש מידה כזו. או לתת, טוב לב, אני לא יודע. זו לא ההרגשה ש… יש לה הרגשה, אני אוהב לעשות מעשים מסוימים, אני אוהב לעשות. אבל זו לא ההרגשה, זו לא ההרגשה של הרגשות. בדיוק. אבל זו האהבה לתת, זו לא האהבה להרגיש הרגשות.

בוא ננסה לומר כך, יש אדם… כשאני אומר אני אוהב, יש לזה שתי משמעויות. לאהוב יכול להיות במשמעות של הרגשה פנימית. הרמב”ם בוודאי סובר… הוא לא סובר שמידות זה רק דבר שאפשר לראות מבחוץ. יש גם את הרגשות הנכונים שאדם צריך שיהיו לו. אבל עכשיו זה לא אותו דבר כמו המידה. להרגיש את ההרגשה זה לא אותו דבר כמו המידה. יש אדם שהוא אוהב להיות מתרגש, או שהוא אוהב להרגיש הנאה מסוימת. כל אחד אוהב הנאה, הכל הנאה, אבל הנאה מסוימת, נכון? הנאה אחרת. והאהבה שהוא אוהב את התענוג זה לא אותו דבר כמו התענוג. אני אוהב לאכול גלידה לא אומר שאני טועם טעם מסוים בגלידה.

שיעור בשמונה פרקים להרמב”ם – חלק ו’

נושא: קניין המידות, יחס המעשה והרגש, והרהורי עבירה

הגדרת המידות: לאהוב את התענוג

לא סובר שמידות זה רק דבר שאפשר לראות מבחוץ. יש גם את הרגשות הנכונים שאדם צריך שיהיו לו. אבל הרגש זה לא אותו דבר כמו המידה. להרגיש את ה”פילינג” [feeling] זה לא אותו דבר כמו המידה.

יש אדם שהוא אוהב להיות מתרגש, או שהוא אוהב להרגיש הנאה מסוימת. כל אחד אוהב להרגיש הנאה, אבל הנאה מסוימת, נכון? הנאה אחרת. והאהבה שהוא אוהב את התענוג, זה לא אותו דבר כמו התענוג.

אני אוהב לאכול גלידה – לא אומר שאני טועם טעם טוב בגלידה. זה גם יכול להיות המשמעות, אבל זה גם אומר שאני אוהב לעורר את המידה, נכון? אני רודף אחרי זה. אפילו כשאני לא במצב הזה, אני הולך, אני מוודא שתמיד מוכנה הגלידה במקפיא. אלה גם הפעולות, אבל זה מראה שאני אוהב את הדבר. רגשות אחרים, אני יכול…

זו מידה. נכון. המידה היא האהבה, לא ההרגשה. יש דרך כלשהי ל… למידה יכולה להיות תופעת לוואי של הרגשות, תופעת לוואי של מעשים. זה דבר נלמד. זה חייב להיות דבר נלמד, או שזה דבר שהושפע. יכול להיות שעל כל דבר יש הכנה, וההכנה עוזרת, ואחר כך זה נעשה יותר טבע. טבע שני זה נעשה.

קניין המידות דרך מעשים: משל הבנאי

כדי להשיג את המידה, צריך לעשות, או אפשר מהשכל לבד גם? תלוי באיזו מידה. כל מידה, לפי מה שכתוב כאן, כל מידה… נראה מיד יותר ברור. כל מידה – הוא אומר אחר כך בקטע הבא מיד – כל מידה משיגים… איך משיגים מידה? באותה דרך, עם הבדל, באותה דרך שלומדים לבנות בתים, אוקיי?

איך המקסיקני למד לבנות בניין כזה יפה? על ידי עשייה, נכון? קודם הוא לא ידע, הוא הלך למורה, מלמד, מה שזה לא יהיה, הוא נתן ניסיון, הוא למד. ככה לומדים.

הוא שואל: צריך לעשות? כן, צריך לעשות. הרי זו חכמת המעשה. אבל אני צריך באמת לעשות את זה? כן. או אני יכול ללכת לשיעור? לא, צריך לעשות את זה. כדי להשיג את המידות צריך לעשות את זה.

יש מידות אבל שהן פנימיות, שהן לא… אני מדבר, אבל אני מדבר על פעולה. זה מעשה של לבנות בניין, זה מעשה, זו חכמה איך לבנות בניין. צריך לתרגל איך שמים ישר את העץ וכו’. צריך לתרגל איך להשתמש ברגשות שלך. זה תרגול, מה צריך לתרגל? לא הרי לא לראות. אבל זה לא לשכנע, זו לא המילה.

ההמשכיות, מה האמת? מה הטוב? אפשר לשכנע בסיפורים מה טוב, מה מציע לאהוב. הסיפורים הם לא סתם סיפורים, הסיפורים הם בעצמם כדי לשכנע בזה.

מידות פנימיות לעומת חיצוניות

יש את שניהם, יש מעשים פנימיים ומעשים חיצוניים. כן, תלוי על מה אתה מדבר. אם אתה מדבר על מעשים פנימיים, כלומר על להרגיש, הרגשות זה הרבה יותר. אם אתה מדבר על מעשים חיצוניים, הרי זה לא העיקר. כשאתה מסתכל על רוב המידות, דרך אגב, כשמונים את המידות, יש להן עוד מעשים חיצוניים. רובן. אני לא יודע אם יש אפילו אחת מהן שהיא לגמרי רק דבר פנימי.

הכל פנימי? לא. למעשה לא. אני מסתכל כאן על הרשימה, אני יכול לחשוב על דברים, אני יכול בעצמי לחשוב על דברים שהם לגמרי… אבל נגיד שזה רק פנימי? אני לא בטוח.

אבל זה רגע אחד, הייתי רוצה לומר, אני הולך כאן לקרוא בשם את המידות, כל אחת מהמידות מגיע חודש בשנה, אוקיי? אז צריך להבין בכלל על מה הוא מדבר, הכל מילים, אלה קודים. היה מאוד נחמד, אבל הגיעו לזה מאוחר מדי. אני לא בטוח, אני חושב ש…

אני אומר שיש את שניהם, יש מידות שהן רק פנימיות, אני חושב שדווקא אני חושב שזה יותר… אני אומר את זה פשוט כי רגילים לחשוב אחרת. ומסיבה כלשהי הם חושבים למשל שאדם טוב הוא מישהו ש… כן, הרבה אנשים מבולבלים לגבי זה.

מה זה “אדם טוב”?

מה זה אדם טוב? הוא פוליטיקאי טוב… כתוב שהוא עוזר לאחר, עושה טובה לאדם אחר, או ליהודי אחר, יש גם מחלוקת לעיתים קרובות עם גוי וכו’. כן, הוא טוב. אף על פי שאני אומר לך שאף אחד לא מסתכל אם הוא אדם טוב, הוא הולך להפגנות, הוא לא עושה כלום, הוא גם לא הולך להפגנות. אולי כותרות כלשהן, ראיתי שהכותרות הן כלום.

למה עושים אותו לאדם טוב? כי יש לו את הרגשות הנכונים. אף אחד לא מסתכל אם יש לו רגשות טובים. אדם טוב פירושו שהוא עוזר לאחר, הוא עושה משהו. כמובן, זה עניין אגב אורחא, אני לא יכול להיות, זה עניין, ואני חושב שאפשר להתחיל לדבר על זה, ואני חושב שעניין הוא דרך להתמודד עם אנשים אחרים.

אל תהיה… אל תהיה… אני סנוב, נכון? אני מבין שזה מושרש. זו האמת, ואני איתך.

“רגע רגע רגע”… לכל דבר יש “פילינג” פנימי. אפילו מי שעוזר, אני רוצה להדגים לך. אני לא יודע, אני אומר כאן כזה קטע, אני רק דוחף משהו לזמנים אחרים. מה נכון. אני רוצה להדגים לך, כי אנחנו משום מה מושרשים שזה העיקר הפנימיות. כל דבר, אדם הוא דבר שיש לו נשמה ויש לו… יש לו שכל ויש לו “פילינגס”, והוא מתנהג לפי השכל והפילינגס שלו. אף אחד לא מכחיש את זה.

אבל כשהוא אומר להיות אדם טוב, זה אומר לאהוב להיות אדם טוב, שזה רגש, דבר פנימי. אבל זה אומר לאהוב לעשות את זה. אתה מבין? אם מישהו אומר “אני אוהב להיות אדם טוב” ואני לא אדם טוב – זה שקר, זה אפילו לא הגיוני. כי למה אתה לא עושה את זה אם כך? אתה מבין, you can’t divide the action from the feeling (אתה לא יכול להפריד את המעשה מהרגש).

לא, כי זו התוצאה. זה לא, זה לא. זה אומר, זה הרבה יותר קרוב למה שאמרתי קודם. התוצאה, זה לא רק רעיון, זה לא רק רעיון. מה שאפילו לא הגיוני. זאת אומרת אתה אוהב להיות טוב ואתה לא טוב? מה זה אומר בכלל? אומר לאהוב לעשות משהו ולא לעשות – שקר.

זו לא המידה, בדיוק, אין לך את המידה גם לא. אנחנו משום מה מושרשים, אנחנו גם רגילים לא לתרגל, אני לא יודע ממה, אולי סתם מהעולם, זה משהו כזה אצלו, שאנחנו חושבים שמידות זה כוונה, ככה לרצות, לומר “לרצות להיות טוב” זה גם דבר גדול. ר’ נחמן מדבר על השטאקעס, אני לא יודע מה… זה כלום, אני כבר יודע שזה כלום. לא עליו מדברים כאן, זה נושא אחר.

כי כשאתה אומר, אני כזה… הייתי רוצה לעזור לך, יש לי אמפתיה, ואל תסתכל עליי. אם אתה עוזר לי, כמובן שיש לי אמפתיה. אני מצטער על אחר, לכן אני עוזר לו.

אבל המטרה היא… יכול להיות ששניהם המטרה. אני לא יודע, אני לא אומר איזה יותר מטרה ואיזה פחות מטרה. אני אומר שהפנימי לא הגיוני בלי החיצוני. אותו דבר. לא, זה לא, אל תסתכל עליי. אני אומר לך, אני אומר לך, וחשבת עליי גם קודם. אני אומר, אני יכול לומר את זה אם אתה רוצה בהלכה.

הרהורי עבירה לעומת דמיונות

אבל אני אומר שאין שום מצווה או עבירה על תאוות. אבל כי זו מצווה, כי תאוות מביא… מה? כי זה מביא. כן, יש מחלוקת גדולה, הלמדנות של הרהורי עבירה, על עבירות לעצמן. זה לא ברור, כי אתה יודע מה רש”י אומר על זה, כן? בלי חילוקים. אוקיי, אנחנו נסחפים בכל זה. כל אחד רוצה פעם שלמה לדבר על הרהורי עבירות. יש עוד דברים בעולם, חוץ מזה, כן? זה לא קיים. זה כן קיים. זה לא קיים. הכל שטויות.

הוא סיפר לי מעשה על אחי, אחי, השטו… לא, אני לא הולך לספר את המעשה. בקיצור, זה הרע. “לא, אבל רבותי”, “בואו נהיה ריאליים”. אני… אתה יודע מה. אני… אתה יודע מה. אני… אתה יודע מה, אני, I will make your life easier. לא יודע כאן. אף אחד לא מסתכל. אני יודע.

הוא לא עושה כאן חילוק שאתה חושב הרהור עם הראש שלך. אני יודע. ישו אמר שהוא עושה חילוק. זה בכלל. לא כתוב אצל חז”ל שזה כך. אני לא יודע עכשיו הלכה של הרהור עבירה, כי זה מאוד קריטי, כי אנשים לא עושים את זה יותר חשוב. אבל אני רוצה לומר שם תיאורטית, שהבעיה של הרהור עבירה היא מבהילה לעשות, לא מבהילה בעולם. זה מסתובב.

אם יש בעיה של הרהור עבירה, חומרה כי יש בעיה, אז מכיוון שהוא נהיה וחושב שהעולם הייתי עושה? כן, אמרתי לך את המעשה, היה יהודי שבא ל”ברך משה” [הרבי מסאטמר], שאומר שיש לו הרהורים בזמן התפילה. והרבי אמר, הוא הסתכל עליו ככה, הוא הסתובב לאברך הזה, הוא אומר: “כבר יש לך הרהור? יש לך את היצר? חסר לך רק ללכת אליה. אתה מדמיין בראש.”

ואתה מבין, אתה תופס שאלה לא הרהורים. אלה לא הרהורים שהגמרא מדברת עליהם, אני מתכוון ברצינות. מה שהז’רגון החסידי התכוון שזו בעיה כי זה הסחת דעת וכו’. אני לא אומר, זו אולי לא בעיה מצד עצמה, אבל זה קצת מטעה, אלה דמיונות ולא הרהורים. כשכתוב בגמרא הרהורים הכוונה שאני רוצה לעשות את זה. אוקיי, אני לא יכול לעשות את זה, לא תמיד אפשר, ואפשר הרבה יותר לרצות מלעשות, כמובן. אבל הרהור זה לא הרהור עבירה, זה הרהור של לדמיין עבירה, אתה מבין מה אני אומר? דבר פשוט.

אני לא יכול לומר אותו דבר על נתינת צדקה. למה אני צריך לדבר על הרהורי עבירה כל היום? כן, אני רוצה לעזור לך, אם הייתי גביר… מה? הרהור חמור רק אם אני רוצה לפעול, לא אם אני פועל. לאנשים יש יותר מגבלות במעשים שלהם מאשר ברצונות שלהם. אני רוצה… אם זה לא ריאליסטי, בדיוק כמו שאתה אומר, כמו שמישהו אומר, אבל דמיון זו לא עבירה, זו הבעיה איתך, לא הבנת מה אמרתי.

הרהור על אכילת חזיר לא שייך שאני רוצה את זה. אני יכול לומר שהייתי רוצה ללכת… בסדר, זה הרמה הבאה. אבל התאווה, יש לי תאווה של רצון, התאווה, והרצון הוא מידה שאני רוצה לעשות את זה. זו לא התאווה שאני רוצה את זה, מה זה אומר בכלל? הרהורי עבירה אומר גם שתמיד רוצים לעשות משהו, נכון?

עבודת המחשבה ושיטת הרבי

אני מתכוון, אנחנו קצת מפחדים מבולבלים שדמיונות זה אמיתי. דמיונות זה לא אמיתי. דמיונות זה אמיתי עד כמה ש… כלומר, אני הולך לזה, יש עולם הדמיון, יש עולם המחשבה. אני לא מדבר על זה. זה עוד נושא שהתחיל עם טהרת המחשבה. זה עניין שונה לגמרי ואסור לבלבל בין שני הדברים.

אני מתכוון באמת שמה שלא כתוב בחז”ל, כל החומרות של נראה ויירא, הכוונה הרהורי עבירות. קיצור מזה, מה שכתוב ברמב”ם, חלק ג’ מורה נבוכים, זה עניין של עבודת המחשבה. אבל זה כי מחשבה לבד… להיפך, זה עניין שאדם יחשוב את המחשבה הנכונה, שלא יחשוב על שטויות. אבל זו לא החומרה של הרבי… אבל אין קשר לזה. הזה שזו הסחת דעת גדולה בדרך כלל כי אדם מתנתק וחושב, הוא חושב מיד על זה. אוקיי, אבל… אבל… זה לא… אתה תופס את עצמך ככה?

יש לי שיטה שלמה לומר על הרבי [מליובאוויטש]. כשהרבי סובר שהבעיה של… אני מקצר, הרהורי עבירה, היא כי זה ביטול תורה. נכון? כן. ליטול, לא ביטול תורה. הרבי אומר אני, למה הרבי אומר? שהעולם עוד קרא את הרבי לאחור? אני הרבי אומר לו, שהקודם הוא לשכב בלימוד. כן. יש לי אחד, אני כבר יודע מה הוא אומר. מה שהוא מתכוון לומר הוא שזו הבעיה מזה גם. מובן מאליו, הבעיה האחרת, הבעיה הפשוטה, היא שעושים את זה, שזה גורם לעשות. זה לא רע לרצות דברים רעים, כמובן. אבל במובן השני שאנחנו מדברים על סתם לפנטז, שאנשים עושים, מובן מאליו.

כן, כך אומר הרמב”ם באותה גמרא על ליסטים. אה, אתה צריך לדבר עם יונתן אם הרמב”ם מתכוון… לא הייתה לי הזדמנות.

זהו החלק השביעי מסדרת השיעורים בשמונה פרקים לרמב”ם, פרק ד’. השיעור מתמקד בהבדלים בין “רצון” ו”מעשה”, הביקורת על גישת ה”מוסר” ששמה דגש על רגשות, והגדרת גאווה וענווה לפי הרמב”ם.

—

רצון, מעשה והגדרת מידות

שמונה פרקים לרמב”ם – פרק ד’ (המשך)

הבעיה עם “רצון” בלי מעשה: Wish vs. Will

יש לי חברותא אחד, כן? מה שהוא מתכוון לומר הוא, שזו הבעיה מזה גם. מובן מאליו שהבעיה האחרת, הבעיה הפשוטה, היא שעושים את זה, או שזה גורם לעשות, וזה לא רע לרצות דברים רעים, כמובן. אבל במובן השני שאנחנו מדברים על סתם לפנטז שאנשים עושים, מובן מאליו.

אה, כך לומד הרמב”ם באותה גמרא הכל. אתה צריך לדבר עם יונתן אם אתה רוצה לדעת מה הרמב”ם מתכוון. לא הייתה לו הזדמנות.

אני רוצה לומר כאן דבר ברור. אין, אנחנו מאוד מבולבלים, כי אנחנו חיים בעולם שמשום מה, אני לא יודע מאיזו סיבה, מדגישים מאוד את הכוונה, את הרצון. “יש לך רצון טוב.”

אני מכיר אנשים. אני אומר להם: “מתי תבוא לשיעור?”

הוא עונה: “אני רוצה.”

אני אומר: “אתה לא רוצה.”

אני אומר לו: “אם היית רוצה, היית בא.”

הוא אומר: “יש הבדל בין משאלה לרצון.”

אוקיי, משאלה יש לך, אני מסכים. אם לא היה שום דבר אחר לעשות באותו זמן, ולא היה לי שום דבר טוב יותר לעשות – אפילו לא טוב יותר, שום דבר – הייתי בא. זה לא אומר שאתה רוצה לבוא. הרצון הוא גם משהו, זה כתוב בספרים. זה לא עוזר לי כלום, אוקיי?

ואני יודע, כשמישהו אומר לי “אני רוצה”, הוא מתכוון שהוא לא הולך לבוא. אני כבר יודע את הכלל הזה. אה, זה סתם שקר. כן, מה זה “אני רוצה”? בדיוק. אבל למה כל כך קשים על השקר הזה? זה אמת.

תראה, חלק מזה הוא סתם כמו שאמרתי לך, שמחשבות… שזה עשה אותי חס וחלילה סכיזופרני. אתה יכול להתקיים ללכת באדמה. למה אתה סתם ככה מחשב? אתה לא שמח. אתה לא צריך לדעת. למה אתה סתם ככה? כבר יאבדו לגמרי. אבל לפעמים זה אמת. צריך להיות באמת תפילות, ותפילות למי שצריך. חס וחלילה, שלא יהפכו לציניים לגמרי.

פנימיות פירושה “לרצות לעשות”

אבל אני מדבר… אבל חלק מהציניות שבאה מזה, היא כי בעלי המוסר וכל האנשים מדגישים מאוד את הכלי הפנימי. אבל פנימיות לא אומרת את זה, זה לא קיים. אולי נדבר על עבודת הפנימיות בכלל בשיעור אחר.

אבל כשאנחנו מדברים כאן על מידות פנימיות, הכוונה היא: לרצות לעשות משהו. אבל זה דבר פנימי. “לרצות לעשות” זה לא אותו דבר כמו “לעשות”. והרמב”ם לא רוצה שיעשו “כלאחר יד”. מה שנעשה כלאחר יד זה רע. אבל מצוות – כן, עבירות צריך לעשות כלאחר יד. אבל… אבל… אבל הפנימי לא אומר יותר מ”לרצות לעשות”.

הגיוני דבר כזה? יש לך פירוש אחר? אני רוצה לעזור. חוץ אם מישהו אומר “בעוונותיי” – אז הוא שקרן.

האשליה של “כשיהיה לי מיליון דולר”

הוא אומר: “הייתי רוצה… היה לי מיליון דולר… מצאתי דרככם… היה לי מיליון דולר, לא הייתי נותן אותו [לצדקה]?”

או שהוא בא: “לא היה אדם שכשהוא מגיע למיליון דולר לא היה נותן אותו.”

אני לא מתכוון אליך. הוא קיבל ניסיון גדול, תפסו אותך. כן, וגם אתה רוצה להבטיח, לא עולה כסף. כן, כי זה לא היה רציני.

כשהיית מתכוון ברצינות, היית אומר ככה: “בוא נחשוב, בואו נהיה ריאליים, אם היה לי מיליון דולר נוסף לתת…”

אבל אתה יודע מה? לאף אחד אין “מיליון דולר נוסף”. אין דבר כזה בכלל בעולם “מיליון דולר נוסף”. אפילו לג’ף בזוס עם כל העשירים אין מיליון דולר נוסף. יש לו מיליון דולר, הוא עושה איתו משהו, זה עושה אותו עשיר. לכל הפחות שזה עושה אותו עשיר. אז במילים אחרות, הוא צריך לוותר על משהו. אוקיי.

אז במילים אחרות, אם אתה רוצה לומר שיש לך את המידה, אתה מעמיד פנים שיש מידה פנימית, אולי ה”רחמנא ליבא בעי”, העיקר היא המידה. אוקיי. אין בעיה. זה אומר שאחרי חשבון: יש לו מיליארד דולר, אלפית ממנו היא מיליון דולר. הוא נתן לך אלפית מעצמו. בשבילך – אתה נותן לעצמך אלפית מעצמך. תחשב את הערך של הכסף, נגיד. זה באמת מעט מאוד לו, כי אתה אפילו לא נותן לעצמך מעט גם. לפעמים, אני לא אומר. או מהלב הרי, מהכסף, מהמוח, מהעבודה, או מה שלא יהיה. אתה לא נותן לפי ערך, אתה לא נותן – אין לך את המידה.

אם אתה עושה עכשיו, יש לך מה לעשות עכשיו. “כשתקבל מיליון דולר תעשה את זה” – כי אתה כבר אדם שנותן חצי מהכסף שלו, הוא נותן לצדקה. מי שיש לו הרגל לתת מעשר – ה”עשר בשביל שתתעשר” זה סוד טוב. כי אז הוא נותן הרבה יותר כסף, כי הוא לא נותן דולר, הוא נותן עשרה אחוז מהכסף שלו, מהכסף הנותר שלו. אי אפשר לספור כסף, בכל מקרה, זה הפשט של מעשר.

אמרתי חלק: הוא נותן עשרה אחוז מהכסף שלו, יש לו עכשיו את המידה של לתת 10 אחוז. זה שונה מהמידה של לתת מיליון דולר. אין מידה של לתת מיליון דולר. המידה היא יחס שיש לי עם הכסף שלי. יש לי יחס כזה ש-10 אחוז ממנו הולך לצדקה. אז אתה צודק, שאני נותן עכשיו את ה-10 דולר – יש לי מאה אלף דולר אני נותן לו מאה דולר – אין בעיה. אז אתה אומר אמת. כי אתה כבר נותן עכשיו כנגד אותם מאה דולר, יחסית.

כשאתה אומר “הייתי רוצה” – לא היית רוצה. אין לך רצון. אולי היית רוצה שיהיה לך רצון, אני לא יודע, יש הרבה רמות שאני יכול לומר. אבל… עיבדתי את זה, רצון לרצון. הייתי רוצה את זה. כן, יכול להיות, שום דבר הוא לא כלום, אתה מבין מה אני אומר?

רבי נחמן ורצונות

ולמה רבי נחמן דיבר כל כך הרבה על רצונות? כי הוא אמר שאדם אחד ירצה כל כך הרבה, אולי הוא יעשה משהו. לא היה לו למי לדבר. זו אולי סיבה אחרת למה לחשוב שזה העיקר. אבל זה מה שאני חושב לגבי הנושא.

מידות טובות אינן נפרדות ממעשים

אז רבי נחמן, בעיניי, יוצא דבר מאוד ברור. אם רוצים לדבר על מידות טובות, צריך לדבר קודם על מעשים טובים. אין מידות טובות שנפרדות ממעשים טובים. מידות טובות הן הסיבה לעשות מעשים טובים. זה אמצעי לעשות מעשים טובים. זה אדם שעושה אוטומטית מעשים טובים. זה המשמעות.

השאלה של “להעמיד פנים”

אם מישהו הוא בעל גאווה, והוא למד להעמיד פנים, אז… נכון, אז אתה הולך לומר חינוך, כמו שהרמב”ם אומר, לכל הפחות. לכאורה, כן. אבל כשאתה אומר “להעמיד פנים”, זה דבר מצחיק מאוד שאתה אומר, כי זה מה שאני אומר.

כן, אני מחזיק את עצמי טוב יותר מהשני. אני חושב שהוא… שאני יוצא זה לא טוב. אני מעמיד פנים שאני… אני באמת חושב שהשני הוא חתיכת זבל, ואני זה אני. יש לי גאווה בעצמי.

תרגום לעברית:

אז מה אתה מתכוון, שהוא הולך להירפא מהגאווה שלו? אני לא יודע. לא, לזה אין שום קשר לתפילה. רגע, לא, אבל בואו נחשוב למה. כי כשמדברים על גאווה, אני חושב גם, שוב, אני לא יודע, יש כאן עבודה פנימית, “פנימיות המקום”, מה שאדם חושב כשהוא מתפלל, אני לא יודע. זה מה שהספרים החסידיים מדברים, שהרבה פעמים כשהם מדברים על גאווה, הם לא מתכוונים למידה של גאווה, זה פסול בשכליות.

הגדרת גאווה וענווה

כשמדברים על גאווה, אני חושב שגאווה היא מידה בין אדם לחברו. גאווה, כבר אמרתי את זה פעם. גאווה פירושה שאתה מתנהג כלפי השני, איך קוראים לזה? יהיר, מתנשא. יהיר זו המילה הנכונה. התנשאות. כאילו הוא מדבר לכל אחד… אתה תמיד מתחת לעיניו. זה אדם כזה, מבין?

ועניו פירושו שהוא מדבר שווה בשווה. או אפילו מתחתיך, זו כבר ענווה גדולה. זה ממש שווה. זה, כבר לא עושים את זה.

לא, אני יודע שהרמב”ם סובר כך. אני יודע שזה יותר מדי, אני יודע. אוקיי, אני מסכים. צריך לדייק. גם, יכול להיות שיש אנשים שאתה לא צריך לדבר איתם שווה בשווה. גם שאלה, אפילו לפי הרמב”ם. יכול להיות שהרב לא צריך לדבר כמו חברו. הוא צריך להיות עניו פירושו לפי ערך, לפי מה שמתאים לרב. כשאתה רב, אתה הולך לדבר, אתה לא חבר שלי, אתה לא מתחזה לחבר שלי, אתה לא חבר שלי. לפעמים זה גם חנופה סתם להתחזות לחבר שלי. צריך להבין, זה לא כל כך פשוט להיות בעל מידות טובות. צריך לשאול הכל. זה מאוד מאוד מסובך.

הרגשות הפנימיים מוערכים יתר על המידה

אבל לכן, אני חושב, אני מתכוון ש, שוב, אותו דבר, אנחנו מעריכים יתר על המידה את הרגשות הפנימיים.

אני חושב שאני מחזיק את עצמי גדול. לאף אחד לא אכפת, יש לי חדשות בשבילך. זו לא גאווה. לאף אחד לא אכפת מה אתה חושב בלילה. אני מתכוון, הקב”ה… לאנשים לא אכפת, אבל הקב”ה – אתה חושב כזה בעל גאווה – לקב”ה כן אכפת מה אתה חושב בלילה. אוקיי, אתה צריך ללמוד שלקב”ה אכפת. אוקיי, את זה צריך להבין.

אבל אתה חושב שאתה יכול לבוא עם כזה אגואיזם מצחיק מאוד. מה שאני חושב זה העיקר. מה שאני עושה, אם אני מרגיש כלפי השני או לא מרגיש כלפי השני, לא משנה. מה שאני חושב, מה שאני רוצה, מה שאני עושה הבושה, הרי זו כזו גאונות.

אז רגע, זה העיקר. אז מה זה אומר? אז עכשיו, בואו נגיד, אני אומר לך, לכל אחת מהמידות, אנחנו צריכים ללמוד. לכל מידה אפשר לעשות שיעור של שנתיים, אני לא יודע. לפחות שיעור אחד צריך לעשות על כל אחת מתשע המידות שכתובות ברמב”ם, לפחות. מינימום, כי זה ממש לא רציני.

מחפשים את המילה הנכונה ל”ענווה”

אבל על זה אני חושב שענווה פירושה להתנהג שווה בשווה עם אנשים, ואני יכול להראות לך, האנשים האלה הם ענווים, והאנשים האלה הם בעלי גאווה, זה לא מסובך, נכון? עכשיו תשאל אותי, עכשיו בואו נחשוב כך, מהי המידה ששייכת לזה? נכון? אני חושב שכשאתה חושב על מידה, אתה חושב על משהו אחר. מהי המידה…

דרך אגב, בואו לא נהיה מסובכים. מהי המידה ששייכת לזה? אתה צריך להבין, המידה ששייכת להתנהגות… אני צריך מילה יותר טובה למילה ענווה. אני מתכוון שזה פירושו ממש ענווה, אבל העולם לא מתכוון כך. אלא בואו נגיד, להתנהג…

רגע, זה עוד נושא. אני רוצה לדבר על הערכה עצמית בעוד דקה. אני יודע, איך אתה קורא לדבר שאני מדבר עליו? כן, הדבר שאתה צריך לדבר איתי כמו רגיל, זה רק אנושי, תתרגל. לא צניעות. לא צניעות, אנחנו משתמשים בזה למשהו אחר. רגיל, אני לא יודע.

הוא נחות לארץ. אנושי. לא צניעות.

שוב, יש אנשים שמתנהגים כך, יש הרבה אנשים שמתנהגים כך, לפעמים הם מצליחים בזה ולפעמים לא, נכון? אבל יש, זה דבר.

אולי יהיר? אתה מבטל דבר שלם שאני חושב? רגע אחד, רגע אחד. לא, אני רוצה לומר לך פירוש אחר במה שאתה צריך לחשוב, מהי המידה… אני רוצה להסביר שמידות הן דברים פנימיים.

יהיר, בואו נגיד יהיר זה תרגום יותר טוב לגאווה מאשר… מה ההיפך של יהיר? הוא אדם יהיר. אתה מבין שיהיר זה על איך הוא מתמודד עם אנשים, לא איך הוא חושב על עצמו. להחזיק מעצמך זה לא אותו דבר. הוא מחזיק מעצמו מאוד. הוא יהיר, מדברים איתו והוא מדבר אליך כאילו אתה… לא מתאים לו לדבר איתך.

זה מה שאני מתכוון שזה ההיפך. יש מילה. אני אשאל את ChatGPT.

*אין מילה נגדית אחת מוכרת באופן נרחב ליהיר.*

אני רוצה תשובה. הוא באנגלית, אני רוצה ביידיש. עניו, אדם בין אנשים. אני לא יודע. ענווה זה נקרא, הרי זו מילה בלשון הקודש. אבל אנחנו עושים את המשמעות של ענווה… אני מחפש מילה יותר טובה. אוקיי, בכל מקרה, העולם יודע למה אני מתכוון.

אבל אני רוצה לומר את זה, לזה יש מידה, מידה פנימית. מידה פנימית פירושה שאני אוהב איך שזה מרגיש כשאני מדבר עם אדם כאילו הוא חבר שלי. זה מה שזה אומר. זה לא אומר שאני מחזיק את עצמי גדול או קטן, זה עוד נושא. יש מידה שקשורה גם לזה, תנא דמסייעא לזה. בואו לא ניכנס לדברים האלה, כי אז נהיה מבולבלים, וזה אומר שזה העיקר. זה לא העיקר.

יש מידה, יש אנשים, אני מכיר את שני האנשים, ואמרתי לך, לכל אחד יש מידה. יש אדם שיש לו תפקיד והוא מאוד אוהב להיות עניו, והוא טועה, כי הוא צריך להתחיל לאהוב את התפקיד שלו, כי זו העבודה שלו, הוא צריך להיות טוב…

שיעור על רמב”ם שמונה פרקים – פרק ד’ (חלק ח’)

נושא: ענווה וגאווה, המעשה עם ר’ ברוך שלום אשלג, והדרך לשנות מידות דרך מעשים.

—

ההנהגה של ר’ ברוך שלום אשלג: חבר או רבי?

זה לא תמיד מעלה [להיות עניו]. יודע מה רבי ברוך שלום אשלג אמר לחסידיו?

היה יהודי, רבי ברוך שלום אשלג, הרבי של הרבה אנשים, של אהרן ריזל [בריזל] – רציתי לומר את זה, אני כבר לא יודע אם הוא עוד כאן או לא. בכל מקרה, הוא נהג לומר שהוא מתנהג עם חסידיו תמיד כמו חבר; הוא לא יכול היה להיות ה”רבי” שלהם.

הוא אומר שזה טוב לו, אבל זה לא טוב להם. הוא “אנוכי” בזה, כי לו נעים להיות חבר, אבל הם צריכים רבי אמיתי.

אני מכיר את הדיבור הזה ברמב”ם… זה הרבה לכל אדם, זה באמת אחוז אחר, אני מסכים. אנחנו הולכים לחסידים בשלב הבא. אז, כמו שאדם צריך ללכת להביא אדם לחתונה… עכשיו הוא אומר – אה, ולזה קל להיות עניו.

עכשיו הוא אומר: “רגע, רגע, רגע, אני רק אסיים את הדבר.” אז, השני יוצא עכשיו, אם הבאתי את זה להראות שיש אנשים שאוהבים את הדרך ה”לא נכונה” על זה וזה, או שאני הולך להיפך לומר: הבאתי בדיוק מה שאמרת.

בכל מקרה, ענווה פירושה שאני אוהב להיות אדם בין אנשים. וגאווה פירושה שאני אוהב לעמוד למעלה ממך; אני מרגיש תמיד כמו יותר גבוה [?], ואני אוהב את זה.

אז זו המידה, זו המידה הפנימית. זה לא אותו דבר כמו “כמה גדול אני חושב שאני”, או “כמה נפלא אני חושב שאני”. אני חושב באובייקטיביות שאתה טיפש ואני חכם – זה עוד נושא.

שאלה: וזה גם לא עבירה?

תשובה: לא, זה לא מחובר. אולי… זו שאלה בשיטה. זו שאלה בשיטה, אלה שני דברים שונים. זו שאלה בשיטה אם זו עבירה. זו דעתי.

הקב”ה לא אוהב אנשים שמדברים לאנשים לגמרי [בגאווה]… לא בגלל שהקב”ה שונא את הענווה, כמו שכתוב בספרים החסידיים – אני לא יודע. אני מתכוון כך. אני מתכוון שצריך ללמוד. צריך בכלל ללמוד מה המנהג העולם, כי זה מעשים בכל יום וזה דבר שלא פוסק לעולם. אני לא בטוח. רק שיהיה ברור, אני לא בטוח. ראיתי את הפוסקים, יש אומרים ויש אומרים. יש שאלות ותשובות. אני רק אומר, לא החזיקו מעצמם. אז, צריך ללמוד. זו עובדה. זו הקושיה ששואלים. אני לא יודע. אוקיי, זה משהו.

ההבדל בין “לדעת את האמת” ל”גאווה”

אני אתן לך דוגמה, אוקיי?

אחד הוא “אמן יפהפה”, יפה יותר ממך, והוא מחזיק את עצמו שאתה אמן יותר גדול ממנו. הוא צריך לעשות את זה? כן, הוא צריך. הוא צריך להחזיק את עצמו יותר טוב ממני, 100%.

אבל הוא לא צריך בגלל זה להחזיק את עצמו ש”יותר טוב” ממני [בערך].

אז עכשיו אתה מדבר על אותו דבר כמונו. שזה שאתה קצת יותר טוב, פירושו שאני צריך להיכנס לאדמה עם אף מורם? אני צריך ללכת עם אף מורם שאתה יותר טוב? אני צריך להחזיק שאתה יותר טוב.

אתה חכם, אתה עניו… אוקיי, אז אתה מתקרב למה שאני אומר.

מה פירוש “להחזיק את עצמי יותר טוב”? אני צריך להחזיק את עצמי יותר טוב? מה פירוש יותר טוב?

בואו נגיד כסף, כן? כסף זה דבר מאוד מעשי, כן? יש לי כסף, אין לך כסף. אז בגלל זה אני יותר ממך? במה? כן, יש לי יותר כסף. באמת יש לי יותר כסף. אז מה זה יותר כסף? מה פירוש יותר טוב?

אני חושב שבגלל זה אני יותר טוב [כאדם].

אני חושב שההרגשה הזו של להרגיש יותר טוב צריכה להתחלק לפחות לשני הדברים האלה:

אני מרגיש יותר טוב שיש לי מעלה עליך.

רגע אחד, רגע, אני אומר לך. יואלי, יואלי, תן לי לסיים. אני חושב שבנקודה הזו אתה צודק, אבל אתה תופס שאתה מגיע כמעט לאן שאני מחזיק. אני מסכים שיש שניים או שלושה דברים, אולי יותר. אני אומר, כל מידה צריך ללמוד בנפרד. הרמב”ם, כשהוא עושה את ההגדרות של הדברים, יש כאן מאוד מה ללמוד, כי כאן טמון הרבה מאוד.

הבעיה: ההתנהגות לגבי המעלה

אבל, אתה יכול לומר מה שאני חושב: כי אתה באמת צייר יותר טוב, אתה צריך יותר כסף, או אתה יכול יותר ללמוד, מה שזה לא יהיה – טוב לך. אבל לא בגלל זה אתה לא יכול לשתות קפה איתי בבית המדרש.

החכם… לפעמים אסור. החכם לא יכול להסתובב עם טיפשים על ספסל במשרד.

גזענות? כן, אני יודע. היהודי היפה שהוא שותה את הקפה שלו בנפרד שיבחינו… הפירוש לא מתאים. אולי הוא צודק, אני לא אומר. צריך לדעת, תמיד… זה תלוי על מה הוא מדבר.

אוקיי, אז השאלה היא על המציאות, אם זה באמת אמת או לא.

אני מדבר לך עכשיו… בואו… אוקיי, אני אומר שאם כאן החדר, אין הבדל. בואו נגיד ככה, לבסוף בואו לא נהיה צפויים כולם ארבעים על דקה אחת.

אני אומר דבר פשוט אחד: אם אנחנו מסכימים, החכם… יש אנשים שחושבים שענווה פירושה שצריך לעשות “כלאחר יד” את המעלות של עצמך. יש ספרים כאלה, אולי אני מבין את זה, ונלמד למה. אוקיי, בואו לא נגרוס את השיטה ההיא לזה.

אם אנחנו אומרים שאני לא צריך להיות טיפש על לא לחתוך את עצמי… אני אומר, אני יכול יותר לדעת את האמת. כן, הרי אתה מכיר את המעשה ההוא: “או שאתה שקרן או בעל גאווה”. יודע, ההוא אומר שאתה שניהם… אני אומר, אני אומר להיות שקרן. נפלא לעשות, הוא אומר צריך שקרן ובעל גאווה. הקיצור, בדרך כלל ששקרן ובעל גאווה ביחד.

מה, אם אנחנו מוציאים את ה”מסגרת” על שקרן, ואנחנו כן, ואנחנו אומרים שהעבודה שלו היא התנהגות מסוימת ביחס למעלות שלי. אם אין לך מעלות – לא מתחיל כל העניין. זה סתם שטות. בואו נגיד כך, לכל אחד יש משהו מעלה, זה מאוד קשה למצוא אדם בלי אף מעלה אחת. ולכן יימצא כל אחד למה הוא יותר טוב מהשני, משהו הוא יותר טוב.

ולכן הפירוש של הגאווה: זה לא להיות בעל המעלות ולדעת על המעלות, זה איך אתה מתייחס לזה.

דבר פשוט אחד אני יכול לומר: כי אני יודע יותר ממך או כי יש לי יותר כסף ממך, אני חושב שאני לא יכול לשבת איתך ולשוחח על פוליטיקה? אולי אף אחד מאיתנו לא יכול לעשות את זה, אבל זו דיון אחר. אבל אם זה סתם עניין של פחיתות הכבוד – לא. זה דבר אחד.

משה רבינו, כמו שמשה רבינו הלך שימש את יוסף – כן, זו דוגמה לענוותו של משה, “עניו מכל אדם”. הוא היה צריך לשרת, הוא שירת.

אחר כך יש עוד דבר, יכול להיות גם שיש התנהגות מסוימת לגבי המעלות שלי גם. חסידים רגילים אומרים: “אני לא רוצה להתייחד לעצמי, אני צריך לומר שהקב”ה עשה את זה,” אני יודע מה. או “אני לא רוצה כל הזמן לחשוב על זה, אני יכול גם לחשוב על החסרונות שלי גם.”

אוקיי, אלה איזונים, זה כבר יחס. שום דבר הוא לא הדבר עצמו; זה לא לדעת כמה גדול אני או כמה קטן אני, זה איך אני מתנהג לגבי זה כמה גדול אני.

רק, אתה יכול להמשיך לשאול שאלות: אולי יש שמינית שבשמינית שכן צריך? אולי אתה לא יודע איך לחשב את השמינית שבשמינית? מה שזה לא יהיה, כל מיני. בכל מקרה, זה הבסיס.

לשנות את הטבע: לאמן את היצר הרע

מה שאני רק רוצה להגיע אליו זה שתמיד יש פעולה. לפעמים, לעיתים רחוקות, זו פעולה פנימית. כי כמעט תמיד הם מדברים על פעולה חיצונית, והמידה פירושה… יכול להיות שיש פעולה פנימית לגמרי. שוב, לא מצאתי אחת.

אבל סתם אתה רוצה לדבר על… איך אני עושה מידה לאהוב להיות עניו, כשאני חושב שהטבע של כל אדם הוא ההיפך?

תשובה: לא, אני מפסיק לחשוב שיש טבע.

שאלה: לא, באמת?

תשובה: לא, שאחד… רגע, רגע, דקה אחת, דקה אחת, בואו לא נתווכח. אתה אומר הטבע… לא, הטבע… את זה אמרתי לך נכון. אם יש טבע, זה טבע. אנחנו לא מדברים עכשיו על טבע, אנחנו מדברים עדיין על מידות, נכון?

אני לא מאמין שיש דיבור שהטבע של אדם הוא מידה רעה. זה מה שאצל המוסרניקים, אנשים מסוימים אוהבים לומר שזה לא אמת. הטבע של אדם הוא כזה שהרמב”ם לא היה מסכים. הטבע של אדם הוא פוטנציאל מסוים, והוא נוטה למידות מסוימות, לפעמים רעות ולפעמים טובות.

אבל זה לא פשוט שצריך להילחם עם זה. לעולם לא צריך להילחם עם זה. צריך קודם… לא נלחמים. אנחנו לא כאן בעולם להילחם עם היצר הרע. אנחנו כאן בעולם ללמד את היצר הרע. לאמן.

המעשה עם ר’ ברוך’ל פריינד: ללכת לקיצוניות

איך מאמנים אותו? הוא אמר, דרך התנהגות. כמו שהוא אומר, אם למשל עניו פירושו לא להיות זה התירוץ… אם אחד למשל, אפשר לעשות את הרמב”ם שהוא הולך לומר אחר כך, בפרק: ללכת לקצוות האחרים.

פעם אמרתי שהיה יהודי, ר’ ברוך’ל פריינד, הוא עבד תמיד על הקצוות של ענווה. בכל מקרה, היה לו תלמיד, בן, ילד של רבי – או שהוא החזיק את עצמו ילד של רבי – בכל מקרה, הוא אמר לו שהוא חושב שהתיקון לנשמה שלו יהיה: שילבש מכנסיים קצרים עם חולצת טי כזו, ויסתובב בשוק מאה שערים, ויגיד: “מי צריך שיסחבו לו חבילה?”

כמו שאלה הם מטוסי ההפצצה… כן, כן, כן, כן.

אבל זו תרגולת שמלמדת אותך. אם אתה עושה את זה מספיק, אתה אמור להתחיל לאהוב את זה, אתה לא אמור להיות רק מרוסק מכל העניין.

הוא אומר, ואחר כך זה ילמד אותך שזה כלום לסחוב חבילות בשביל אנשים. זה כלום. כל העניין הוא גם חיים, זה כלום. אתה ממשיך, יגידו לך “סחוב חבילה”, לפעמים עם מכנסיים קצרים.

אוקיי, אבל זו התרגולת, נכון? זו הדרך. כשתעשה את זה מספיק… אוקיי, זו גישה קיצונית לקיצוניות. אבל זה ילמד אותך מזה, זה ילמד אותך שזה ממש נעים לחיות בענווה. זה לא נעים לחיות בגאווה, זה נעים לחיות בענווה.

האם יש דרך אחרת? (מדיטציה מול מעשים)

שאלה: האם זו הדרך היחידה שאני צריך לעשות?

תשובה: אני חושב שכן, כן.

שאלה: אין דרך לשכנע את ה…?

תשובה: לא, כי זה לא עניין של שכנוע. שוב, אלא אם מדברים על דבר שהוא לגמרי פנימי. אני לא יודע מה… אתה צריך לתת לי דוגמה. לא מצאתי את הרשימה, אני צריך לעשות את הרשימה עכשיו.

רוב האנשים חושבים שגאווה היא דבר פנימי, המושג, אבל אני חושב שזה טעות. רוב האנשים חושבים שתאווה היא דבר פנימי, אני חושב שזה טעות.

תאווה פירושה אני אוהב לאכול הרבה, או יותר מדי, נכון? אבל אם אתה לא אוהב לאכול הרבה, אתה לא אוהב לחשוב שאתה לא הולך לעשות את זה.

אוקיי, זה סיפור אחר לגמרי. אף אחד לא אוהב את זה. אתה לא אוהב לחשוב… אף אחד לא אוהב לחשוב שהוא לא הולך לעשות את זה. אולי. כולי האי ואולי הוא אוהב, אבל אתה לא אוהב לעשות את זה.

על מה מדברים כאן כשמדברים? יש דברים פנימיים אולי, אני לא יודע מה. יש לזה רק מידה חיצונית, אבל הדרך שבה אני יכול לשנות את זה היא או לעשות, או שאני יכול להרהר הרבה על ההיבט השלילי של הטוב…

שיעור שמונה פרקים להרמב”ם – חלק ט’

נושא: עבודות פנימיות, סכנת הדמיון, ומידת הביטחון במשנת הרמב”ם

—

א. מחשבה מול מעשה: האם “לחשוב” נחשב עשייה?

אם אתה לא אוהב לאכול הרבה, אתה אוהב לחשוב על אכילה. אוקיי, זה סיפור אחר לגמרי. אף אחד לא אוהב את זה. אתה אוהב לחשוב [אבל] אף אחד לא אוהב לחשוב על אכילה [סתם ככה]; הוא לא אוהב לחשוב שהוא הולך לאכול. אולי, כולי האי ואולי. הוא אוהב… הוא אוהב את זה, הוא אוהב לעשות את זה. על מה מדברים כאן כשמדברים? כאן מדברים על דברים פנימיים אולי, אני לא יודע מה.

יש אמצעי חיצוני, כן. אבל הדרך שבה אני יכול לשנות את זה היא: או לעשות, או שאני יכול להרהר הרבה על ההשפעה ארוכת הטווח, על החלק הטוב של להתנהג כאדם נורמלי. זה בסופו של דבר משנה אותי. לא דווקא שזה צריך ממש ללכת נגד… לא נגד, זה לא צריך ללכת נגד. ללכת נגד זה… מה זה? ללכת ככה יצר הרע לא ישים לב. לא, אני מתכוון… כולם מדברים, כולם אומרים “ללכת נגד”. כן, כולם אומרים “כפיית המעשים”, זה באמת לא נעשה, ומזה לא היה לו שום תיקון. כאן הוא אומר, כל מעשה נתן גם שם. אין שום הבדל.

ב. העצה לדיכאון: לתפקד

אני רוצה עצבות, כן, או דברים רק פנימיים. אה, רגע, רגע, רגע. שמעתי פעם מיהודי, דרך אגב, כן, שמעתי מיהודי, פסיכולוג גדול, הוא טיפל בהרבה אנשים. הוא אמר, הוא אומר, יש הרבה אנשים עם דיכאון, הוא יודע רק עצה אחת לדיכאון: לקום ולהתחיל לעבוד על משהו. כן.

אבל מה אמר אותו אחד? הוא ראה הרבה, הוא אומר, הוא ראה הרבה אנשים. הוא אומר, מה פירוש… אני אומר, ההגדרה של דיכאון היא שאדם לא מתפקד. זו הבעיה, זו ההגדרה. אתה לא מתפקד, אתה לא יכול להמשיך. הוא אומר: כן תמשיך. אוקיי, אתה יכול לומר, “אני לא חושב שזו הבעיה.”

אני לא יודע, אני מסכים, אני לא יודע אם זה… אני אומר לך, היה יהודי, הכרתי יהודי, הוא סיפר לי את הניסיון שלו. יהודי מבוגר, בעל תורה גדול, הוא אמר, הוא ראה הרבה אנשים שזו העצה. אני לא יודע, הוא חשב שכל העצות האחרות לא עבדו.

ג. מדיטציה ודמיון: האם זה עוזר?

אני מתכוון לומר, עכשיו אתה שואל אותי אם יש עבודות פנימיות. בוודאי שיש עבודות פנימיות. קודם כל, עבודות פנימיות הן מעשים, כלל ראשון. זה משהו שנעשה, זה לא רק מחשבה. “מחשבה”, אין לי מילה טובה. צריך לתפוס, צריך להבין שמה שזה לחשוב זה “לעשות”.

להרהר זה טוב למה. כן, המילה “מדיטציה” פופולרית היום. אבל זה תלוי, כן, אבל גם, תראה, אנשים חולמים כל היום. אנשים הם יצור בבריאה שהם חולמים על דברים במקום לעשות אותם.

ולא, אתה רוצה לומר לי, לדמיין כל פעם שאני פוגש את הלה, אני נותן לו מכה, ואני יכול להרגיע את עצמי עם דמיונות, שאני הולך לפגוש אותו, ואני מחייך. בשלב מסוים, אני באמת אחייך אליו. זה נכון, ניסית, ולא, זה עבד, לפעמים. אבל, אז, אז יש סתירה למה שאני אומר? לא, אין סתירה, כי אני עדיין מחפש את המעשה. או, עכשיו אותך לגבי איך להשיג את ההרגל.

יכול להיות שדמיון הוא חלום, חלום לא מדבר על לדמיין שום דבר. אני לא יודע, הגדר לדמיין, זה לא חלום ממשי. אולי הוא מדבר על זה בפרקי נביאים, במקום אחר, אני לא יודע, ובספר הזה הוא לא מדבר על זה. זה לא שהוא כל יום 20 דקות ואוהב את כל היהודים. זה טוב כי זה אומר שיש לי אהבה כזו, אז אני עוזר לו. אני לא אומר שאני צריך לשלול את שתי הטעויות האלה. לא שכלום לא משנה חוץ מחשבון הבנק. משנה שעושים את זה בהנאה, זה עושה עוד אדם טוב. אבל להיות אדם טוב פירושו מי שאוהב לעזור ליהודי אחר, זה נעים. לא ככה מתחילים את העבודה.

ד. מידת הביטחון בשמונה פרקים

אני לא יודע שהעבודה יכולה להיות שהעבודה… מידת הביטחון!!! אוקיי, בשמונה פרקים לא כתוב כאן מידת הביטחון. מידות זה מידה תיאולוגית? אני יודע שמונה פרקים. אולי יש משהו שקשור לגיל שצריך לחשוב. שוב, הוא לא מזכיר את כל המידות האלה, אם אני זוכר נכון? אני יודע, אנחנו מאוד רגילים לחשוב על רוב הדברים, כיותר פנימיים ממה שהם בעצם. או איך שהם צריכים להיות. יש חינוך חסידי מסוים או אני לא יודע כבר מה.

ביטחון פירושו… חובות הלבבות, אני לא מסכים שביטחון הוא פנימי, אפילו ביטחון. אני הרי יכול… יש רוגע שהוא רק פנימי. לחובות הלבבות יש שער שלם על זה, והרמב”ם לא גורס. אבל יכול להיות שהרמב”ם מדבר על יראת הכבוד, זה לא אותו דבר.

תלמיד: כן, יכול להיות שהרמב”ם מדבר על ביטחון? כתוב בתורה ביטחון וכך.

רבי: כתוב בתורה, כתוב בתהלים.

תלמיד: והרמב”ם הוא לא תנא?

רבי: לא, זה כבר שביטחון היא מידה, לא כתוב במידות.

תלמיד: יש לי פירוש אחר בביטחון, כי הם יכולים סתם לומר דברים. הרמב”ם לא עושה את זה בדיוק, אני לא יודע. יכול להיות שביטחון הוא משהו ששייך לקב”ה, אני לא יודע מה הרמב”ם סובר.

הרמב”ם מדבר על ביטחון, זו שאלה מעניינת. לחובות הלבבות יש שער שלם על זה, והרמב”ם לא גורס. אבל יכול להיות שהרמב”ם מדבר על יראת הכבוד, זה לא אותו דבר. ואני חושב שרואים את זה משם פשוט.

ה. דמיון אצל צדיקים ובעבודת ה’

וכתוב איזה מעשה, רבי אשר סטולינר אמר על משהו שהלכוביצ’ר אמר, אמר בגילוי שהוא לא שמע על זה, הוא לא יודע אם זה אמת, אבל לכאורה היה אפשר לומר שזה דמיון, כי אצל כל הצדיקים נעשים הרי דמיונות. אבל לכוביץ’ הרי נקי מדמיון, צריך לומר פירוש. אז לקחתי מזה את החלק החלש, אבל את הכלל לקחתי מזה, שאצל כל הצדיקים נעשים גם דמיונות.

מה אני מתכוון לומר? אני לא יודע מה אני מתכוון לומר. אני מתכוון לומר שלפעמים נדמה איזה רוח הקודש, זה לא בדיוק ככה, זה דבר אחד. אבל מה שאני מתכוון, מה שאני מוציא מדמיון, הוא שהדרך החסידית בעבודה לפעמים נוטה להיות בה דמיון, כי מתמקדים מאוד במצבים פנימיים. ואז צריך לדעת מה זה דמיון, לפחות צריך לדעת מה זה דמיון ומה לא.

התניא גם בודק מה זה דמיון ומה לא, וכן הלאה. התניא פחות או יותר אומר מה שאני אומר, שאם למעשה זה דמיון, זה לא דמיון [כלומר: אם זה מביא למעשה, זה לא דמיון]. הוא אומר את זה קצת אחרת, לא בדיוק.

ו. משל ה”צמאה נפשי” והמים

בכל אופן, לכן אני אומר, אמרתי שלכן יש לי קצת עניין להוציא את זה, להסביר שפנימיות פירושה, לפחות בהקשר של מידות טובות וכו’, המידות שהן רק בין אדם למקום, הרמב”ם בספר הזה בכלל לא מדבר על אותן מידות, כמעט לא. בשיטתו הוא קרא להן מעלות שכליות, וכתוב בספר הזה הוא כמעט לא מדבר על זה. כשהוא מדבר על נבואה הוא מדבר על זה, וקצת בסוף של כאן, אבל הספר בא יותר בשביל מעלות המידות. אז לפחות בהקשר הזה אני מתכוון שכל המידות פירושן שכן, אני אוהב לעשות דבר מסוים, אבל אני צריך לאהוב לעשות את זה, לא לאהוב לחשוב על זה, שזו ההגדרה המדויקת של דמיון. מבין?

כמו מישהו, כמו, אולי זה עובד אפילו אצל נדבה מקום. “צמאה נפשי, מושך וארוץ” – אוקיי, אתה רוצה לבוא? אתה בא? אתה לא בא. זה כתוב בתניא, דרך אגב, שכשמישהו צועק בתפילה, “מתי אראה את ה’?”, ואחר כך הוא בא והקב”ה יושב אצל הגמרא שלו, והוא לא שם. התכוונת הרי שאתה רוצה ללמוד. שם רואים הרי, כך הוא בעל התניא. איך רואים שצריך ללמוד תורתו? כי שם זה פועל. הוא אומר, “אה, זה מה שיש לי דמיון.”

כמו מישהו שצועק, “חוקת עולם לדורותיכם.” הוא עומד באמצע המים, והוא צועק “מים!”, תשתה כבר לשנה טובה. כן. אז, יש בעיה כזו גם בזה. אז נכנסים ככה למעגל, אתה יודע, אני רוצה לרצות, ואני כל כך אוהב לרצות, אז יש לזה תענוג מעצמו. ואחר כך, מה אתה רוצה? זה כן אמיתי, אבל זה דמיון שמסתובב במעגל. הוא רוצה לרצות, הוא רוצה את ההרגשה, כי הוא פנימי במובן מסוים.

דביקות היא הדבר הכי פחות פנימי, יודע למה? כי דביקות פירושה המגע שלך עם הקב”ה, והקב”ה הוא לא אתה. אם יש דבר אחד שהוא לא אתה, זה הקב”ה. אוקיי, אני מבין מה אתה אומר. אני יודע, אבל זה נכון, אבל זה גם לא נכון באותו אופן. משהו חייב להיות שונה ממך שהוא כל היום, כן, אפשר לדבר.

ז. הגדרה מחודשת לביטחון: רוגע שמונע עבירה

בכל אופן, אז, לגבי זה, אמרתי שביטחון… אני מתכוון למשל שכתוב בתהלים “בטחו בה'”, פירושו לומר ככה, פירושו בערך, פירושו לא לדאוג. לדאוג כן או לדאוג לא, זה לא כל כך חשוב. אני מתכוון שפירושו: אל תהיה גנב. אני יודע שאתה לא מסכים איתי.

אוקיי, טוב, אני אומר לך מה אני מתכוון. מה אתה אומר שביטחון היא מידה חיצונית? אני אומר לך, ביטחון פירושו אדם רגוע. למה? כי הרוגע גורם לזה. אני יודע מה פירוש מישהו לא בוטח? שכשהוא צריך לשלם שכירות…

לא, זו בעיה. לאף אחד לא אכפת אם יש לך לחץ. לך אכפת, כי אתה רוצה חיים נעימים. אבל כשאני רגוע, אני רואה דברים אחרת מאשר כשלא. בוא אפילו נגנוב, בוא אפילו נגנוב. כשאני רגוע, אני לא אגנוב כל כך מהר, כן. “מאמין במאמינו” קשור לביטחון. למה? כי מישהו ישר, הוא אומר, “אני עושה מה שאני צריך לעשות…” כן, אני יודע, אבל הקב”ה… אתה אומר שביטחון מחובר לזה, אני מאמין שאתה לא מתכוון לזה. אני מתכוון שביטחון מחובר לזה, שפירושו שהוא לא לחוץ, וכשהוא לא לחוץ, הוא גונב פחות. זו גם עבודה, כן. אבל הוא לא מפוצץ.

לא, אולי זו המטרה של כל העניין. איך אתה יודע שצריך להיות אחרת ממה שאתה מרגיש שזה ככה? ברור כשמש. אדרבה, אני אגיד לך עוד יותר, אני אגיד לך עוד יותר. אתה יודע שלחזון איש היתה שיטה פנימית מטורפת, והוא לא מסכים. הוא אומר שזו לא דרך נורמלית ליהודי ישר.

שיעור בשמונה פרקים להרמב”ם – חלק י’

נושא: הסכנה של ללמוד חצי, והקושיה על “דרך הממוצע”

—

הסכנה של לקחת רק “שברי פראזות” משיטה

אבל אתה נושא איתך שברי פראזות. לא, אולי זו המטרה של כל העניין. איך אתה יודע שאתה לא מרמה את עצמך, שמה שאתה מרגיש כל כך חשוב, זה חשוב לך כי אתה חי לך בראש?

אבל… אבל… טענתי את זה, שהם לא כל כך חזקים. והוא לא מסכים. זה לא מהלך, דרך להיות יהודי ישר. אי אפשר להיות יהודי מקצת “חובות הלבבות”, ואז להישאר עם החלק הקיצוני של כל דבר.

כי לכל שיטה יש איזון מסוים, נכון? זה כלל, סתם כלל. יש לי בעיה עם ה… עם האנשים שלומדים רק… לא, כל האנשים שלומדים מכל “חובות הלבבות” רק “שער היחוד”, או מכל הבעל שם [טוב] יודעים רק מילה אחת, ש”הכל בידי שמים”… זו לא דרך.

הצורך במבנה השלם (Structure)

כי לכל שיטה, לכל ספר, יש הרי חלק של שלמות. יש, שלחובות הלבבות היו עשרה שערים. מזה יוצא סדר עבודה מסוים. אם אתה משאיר אותם בחוץ, והאיזון הוא, או איך מתחבר אחד לשני… או שער מאוחר יותר בלתי אפשרי. “שער אהבת ה'” – שהוא השער האחרון – בלתי אפשרי [בלי הקודמים].

שיש דבר שנקרא מידות, וזה רק אחד מארבעת החלקים שמרכיבים את המבנה של מידות, וזה בסדר אצל “דרך הממוצע”, והם עדיין לא הגיעו להבין מה זה לגמרי מנותק מ”דרך הממוצע”.

שהציבור יכול ללכת הביתה ולומר לי: “מה הפירוש של ‘סתם בין שני קצוות’?” אין לי מושג מה הוא מתכוון. טענתי נגד זה. אבל זה הלימוד. אני… זה יין [?], או שיודעים עוד מה הוא מתכוון. גם, זו הקדמה לדרך. אני לא יכול לראות/לומר את זה. אחרון באמצע “דרך הממוצע”, ולא מה הרמב”ם מתכוון. אני מסכים, אני אומר שחסר התוכן.

כן כן, עם אני… כבר פעם… הסכמתי לו, אני אומר: אבל אנחנו צריכים להבין מה הוא מתכוון. אנחנו צריכים להבין מה פירוש “באמצע”. אולי יש לזה דוגמה איפשהו, אבל גם ההגדרה.

הקושיה על “דרך הממוצע”: מה רע בלהיות “טוב מדי”?

ויש שם [?]. על מה רע בלהיות קיצוני טוב? כן, מה זה? “דרך הממוצע”, כן. זה פירושו, ש”דרך הממוצע” פירושה לא טוב מדי ולא רע מדי? לא יכול להיות! מאוד מצחיק.

בכלל, איך אני יודע מתי זה באמצע? במה אני הולך למדוד את זה? מה זה בכלל אומר? זו שאלה בסיסית מאוד שאנחנו צריכים לדעת.

או בכלל, בוא נגיד, זה זז באמת. מה אומרת לי המילה “ממוצע”? תגיד לי את המדד ביום טוב. מה אכפת לי שזה באמצע?

זו שאלה רצינית על העניין לכן, במובן מסוים.

נאכאמאל, אוקיי, מאך נאר צו מיין מאשין. איך גיי אים נעמען אויך.