חיפוש אברהם אבינו אחרי האל ומציאתו אותו, נחשב בעיני הדורות כפרדיגמה היסודית של מצבו הראשוני של האדם התוהה על היותו ומחפש אחרי משהו שיהיה אחראי על הוויתו.
חז”ל במדרשם הידוע מבטאים זאת כך[1]
“משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר “תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?”, הציץ עליו בעל הבירה אמר לו, “אני הוא בעל הבירה.”
נסביר את החיפוש של אברהם אבינו והתשובה שקיבל מאת בעל הבירה על פי מי השילוח[2].
אברהם אבינו תוהה על העולם, מאין היא ולאן הוא הולכת. הוא תוהה על עצם קיומה, ועל חוסר הצדק והתכלית שהוא מוצא בה. הוא רואה את סיפורי דור המבול ודור הפלגה שהלכו לאיבוד ואין אחד מהם שם על לב על מה ולמה. דורות נולדים ומתים בלי לדעת מי מוליד אותם ולמה ימותו. הבירה דולקת. ואברהם תוהה הייתכן שבירה זו בלא מנהיג, הייתכן שזו בירה בלא סדר ומשטר, אין טעם אין חפץ ואין משמעות שום דבר, והוא מנוהל בלא מנהל, מתנהג בלא מנהיג ובלא הנהגה מובנת.
אולי בניגוד לפילוסופיות מאוחרות יותר, המניחים כי העולם מסודר הוא ותוהים מי המסדר, ומה מפעיל את העולם בסדר ומשטר, הרי אברהם אבינו תוהה דווקא על הכאוס, על השריפה המטאפורית השורפת את הבירה ואין מי שידאג בעדה. על בני אדם החיים על האדמה בלא לדעת מה הם ומה חייהם, מאין באו ולאן הם הולכים. חיפושו נובעת דווקא ממצב התוהו ובהו של המציאות שלפני סידורו במערכות פילוסופיות אידיאולוגיות ומדעים. זהו מצב השאלה בטהרתה, שבו הדבר היחיד המובן והמוגדר בכל הכאוס הוא נפשו של השואל השואל ודורש הסבר, וזולת זה הכל חושך וערפל.
השאלה הזו אינה שאלה שיכולה להוכיח ולבסס את התשובה אליה מעצם השאלה שלה, כי מדובר במציאות טרם היות מערכת של שאלות ותשובות בכלל, טרם היות לנו מערכת לוגית המלמדת אותנו מאיזה שאלות נובעים איזה תשובות, טרם היות מערכה של הוכחות בכלל. זו לא שאלה לוגית אלא השאלה הפותחת את כל הלוגיקה. זו לא שאלה פילוסופית אלא השאלה שהולידה את כל הפילוסופיה, במצב העיבור או ההזרעה שלה, עוד טרם נתבשלה לכדי מערכה כוללת.
זהו אברהם אבינו, ראש למאמינים, וראשון לדורשי ההסבר והצדקה להיותם. מאז נולדו, נתהוו ונשתכללו, שיטות מקיפות רבות, מבוססות ובנויות לתלפיות, פילוסופיות אדירות ואידיאולוגיות סוחפות. ואחרי ככלות הכל, התעוררנו מתרדמת הדוגמה והפילוסופיה והתחלנו לשאול את עצמנו מי הרה ומי ילד לנו את אלה, ומה מבסס את כולנו. כאן אנו חוזרים לשאלה היחידה הנכונה, לשאלה שהולידה את כל המרדף הזה, וכאן יכולים אנו ללמוד מאברהם אבינו, בבחינת נעוץ סופן בתחילתן, ובך חותמין, שכן תכלית הכל הובילה אותנו שוב אל ראשית הכל.
מי השילוח מפרש את הלשון הציץ “עליו”, כלומר שהשיבו אותו, שעליך תלוי התשובה, ומעצמך, משאלתך, תוכל להבין אותה. הלא תראה כי דורות שלמים עברו על פני הבירה הדולקת, ולא אחד מהם עצר את עצמו לשאול על מה זה ומי ברא אלה, ומהו אשר הוליד בלבך את התמיהה בכלל? ולמה לא הסתפקת בקבלת הדברים כמו שהם כמו שהסתפקו רבים רבים מהקודמים אליך? מהו הכח שדחף אותך לשאול שאלות ולדרוש הסברים, הלא אנכי ה’. וזה בעצמו תשובה מספקת לשאלה.
אם נוסיף ביאור, הרי זה אומר כך: לא העולם הוא הדורש הסבר לקיומו, אלא אתה הדורש את ההסבר. ובקשת ההסבר הזו הוא הדבר היסודי ביותר הדורש הסבר. והלא עינינו רואות שיש לך אדם השמח בחלקו ובחלק הזעיר מתוך המציאות שהוא מוצא עצמו בו, ואינו מטריד את עצמו יותר מדי לחקור מה בשמים ומה בארץ, מה ההתחלה ומה הסוף. ויש כאלה שהשאלה הזו מטרידה אותם ואינה נותנת להם מנוח. ואם נדבר באופן כללי, יצורים לאין תכלית נוצרו, ואין אחד מהם שדורש משמעות וסיבה לקיומו אלא האדם. בני אדם רבים נבראו, ואין אחד מהם שואל את עצמו על מה נברא אלא אברהם. זהו משמעות ייחודו של האדם ומשמעות ייחודו של אברהם וכל ההולכים אחריו. לא שלמציאותם ולחייהם יש משמעות שאין לחיי אחרים. אלא שהם דורשים מה שאין אחרים דורשים. נפשם תובעת מה שאין הנפש הרגילה דורשת, ואם תרצה- זהו משמעות היות להם נפש שאין לאחרים.
ההליכה בעקבות אברהם אבינו אינו הדריכה באותם שבילים שהוא יצר, וההידבקות באותם דוגמות שנתבררו לו ולעם שנוצר בעבקותיו בשבילים שהלכו בהם. ההליכה בעקבותיו הוא העמידה באותה תהייה שבו עמד, וההימצאות באותו פלא שבו הוא מצא את עצמו, היותו מודע לקיומו, וחוסר הסכמתו לקבל את הדברים בגלל שהם דברים. ואז להתבונן על ההתבוננות גופא, מי ומה הביא אותנו לדרוש את הדרישה הזאת, שם נמצא האלהים.