פרשת תולדות תשע"ה

הנה התחילו סיפורי הדרמה. היה לנו סיפורי בריאה קדמוניים, מאבקי כוחות וקטסטרופות ראשוניות של מבול ושל הפלגה. היה לנו אברהם אבינו כהעמדת שורשי אמונה, כעמידה במבחנים מול האל, כריתות ברית והעמדת שורשים של אדם ואלוהיו. והנה עברנו אל הסיפורים האמתיים של היצירה. קנאות אחים, מאבקי בני זוג, ואינטריגות. על אברהם אבינו מספרים איך היה אביר האמונה, קרא בשם אלוהים. עמד בנסיונות, לחם מלחמות, ונכרתו לו בריתות. איש מרשים בדבקותו באמונותיו והליכתו אחרי האל. סיפורים גדולים אידיאליסטיים. ומה יצחק, הוא נולד, חיפשו לו אשה, הוא אוהב אותה, הם מולידים ילדים, הילדים לא מסתדרים ביניהם, גם יצחק כבר לא בדיוק מסונכרן עם אשתו, יצחק אוהב מטעמי ציד, הוא רוצה לברך את עשו, רבקה יותר אוהבת את יעקב, הם מרמים אותו, עשו כועס, רוצה להזיק ליעקב, מריבה במשפחה. סיפורים אנושיים רגילים. אין זכר של רעיונות או קדושות. יש שלב שככה אנחנו מתחילים לראות את העולם. האם זה טוב או רע? מטופש כנרטיבים מכוננים או מתוחכם? אמתי יותר או ניוון? אני לא יודע. מה שברור שצריך לדעת שהסיפורים האלה מרובים מן הסיפורים ה'גדולים', ולא לערבב ביניהם.

השאר תגובה