ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו.
קשה עלי המעבר מספר בראשית לספר שמות. ממעשי יחידים, אבות וילדים, ממשפחה, דילגנו לאומה, לאיזה מין מעשה שאמור להיות גדול מן החיים הרגילים האישיים, זו שבה יש אבות וילדים ומריבות וצרות והשלמות. והנה פתאום המשפחה שהכרנו ולמדנו לאהוב, עם קשייה וחסרונותיה וצרותיה, כבר אינה חושבת על עצמה כמשפחה אלא כאומה. רושמת היא את סדר תולדותיה במעמד רב רושם, כאילו יש כאן איזה משהו מעבר לחיות הפשוט, לאנושיות הפשוטה.ואני תוהה, האם אני בן משפחתם של אברהם ויצחק, או שמא בן האומה הגולה ונגאלת וכולי. כשאני כותב על פרשיות בראשית אני יודע לחשוב ולדמיין את אברהם הילד והזקן, את יצחק התינוק ויצחק האבא העיוור, ואת יעקב ודרמות נשותיו ובניו. ואני כותב עליהם חושב עליבם מזדהה עם סיפור זה תמה על סיפור אחר. והנה נפגש אני בקשיחות מין גוש שנקרא בני ישראל, מי הם אלה בני ישראל, ומה יש לי לכתוב בתור הדרמות של ישראל הזה, מה לי ולזה, ישראל זה אני, או שמא זה האומה שלי, משהו שבולע אותי וקובע שאני חלק מזה ואיני יושע מה קרה לאהבה ולכאב ולכעס ולסיפור.
פותח אני את הספר שמות וקורא בה מתוך מחשבותי, ואלה שמות בני ישראל הבאים, חלף השם הפרטי ישראל כאן שהוא יעקב, אדם אחד ובניוה איש וביתו, כל אחד ואהובתו והסיפורים שבניהים, כל כך פשוט. כל זה מת, “וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא”. כבר לא היה מי שזכר את ראובן ואת השובבות שלו, ואת יוסף ואת החן שלו, ואת כל הדור ההוא. ובני ישראל, כבר אינו ישראל אביהם, זה ישראל כשם הכולל לעם, הם פרו וישרצו וכו’. בוודאי בסימן זה התחילה הגלות והצרות, ויקם מלך חדש, ובכלל לא משנה מה שמו או אם יש לו שם, הוא דואג לעם שלו ויש כאן עם בני ישראל שמפריע לו והוא צריך להתחכם ולשמור על עמו.
וכמה זה מתאים שכל סימן של גלות נאמר בסתם מבלי שם פרטי, אמר פרעה אל עמו והעביד את עם ישראל. אבל בכל מקום שיש תקווה ויש גאולה יש שמות פרטיים, קרא פרעה למיילדות “אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה”, בפירוש נאמר שיש להם שמות, בוודאי מצופה שיעמדו על הייחוד שלהם ולא יצייתו אל מלך מצרים, האיש מבלי שם שמייצג את ההמסד האפור חסר פנים.
וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי, מי האיש ומה שמו, בוודאי לא יכלה עוד הצפינו, הגלות שןלטת על הכל חסר שם, אבל ברגע שנקרא שמו משה, יש לנו סיפור ממשי על איש, ואחותו ואימו ואמו החורגת בת פרעה, והוא גדל ילד מפונק ואגוצנטרי כבן המלך, בוודאי אינו מבין את הכללים, הוא יוצא ורואה איש מצרי מכה איש עברי ואינו רואה ייצוג של עממים אלא מצרי רודף איש פרטי, הוא מתערב, ויש לו מה לעשות בהמשך חייו. הוא טוב.
ויהי בימים הרבים ההם אחד מתוך הימים הרבים שאין להם שם והבחן אחד מהשני, וימת מלך מצרים ויזעקו בני ישראל. ואני רוצה להקשיב מי צעק וכי גוש אחד הנקרא ישראל צעק בוודאי היה שם רב אחד שקרא לעצרת תפלה והיו ציניקנים שאמרו שהוא רוצה את הכבוד והיו אדישים שהתגודדו מאחור ופטפטו על החדשות והיו בנות שבכו בתמימות לתוך התהלים שלהם והיו ילדים שזעקו במצרית וזקנים שזכרו להתפלל בעברית ואמהות שלא ידעו את המילים את שרו את השיר. ואלהים איכשהו, ראה. ראה איפשהו תפלת יחידה אחת שהגיעו לאזנו, ונזכר את בריתו עם יחידי אברהם יצחק ויעקב. חשב להשרות שוב על ישראל אותו ייחוד פרטי. וידע אלהים.
הלך לדבר את משה בסנה, ומיד שאל אותו משה וכי יאמרו אלי מה שמו, מאד יפה כל הדיבורים הבומבסטיים שלך אנכי אלהי אברהם ויצחק והולך לגאול את העם. אבל מזה שמענו מספיק, תגיד לי מה השם הפרטי שלך, מה אומר להם מה שמך, ואיך יתקשר שמך הפרטי בשם פרטי של מי מהם.
אהיה אשר אהיה, ושוב לא נזכר השם הזה לעולם. פעם אחת אמר אלהים למשה את שמו. השם שהוא קורא בו לעצמו. אהיה. (כדברי רשב”ם כי אהיה הוא ההטיה של הויה בגוף ראשון, העולם אומר יהווה בגוף שלישי והוא אומר אהיה) וברגע זה כבר נפעלו כל הגאולות. שלא היה העולם חסר אלא שיישמע בו מילה ישירה מפי היוצר אהיה אשר אהיה. פירוש אהיה בכל מקום אשר אהיה. כל איש שאהיה, שידע להגיד על עצמו ישירות, מבלי דבר, נקי וערום, אהיה, אהיה עמו.