ויחי יעקב בארץ מצרים וגו’. רש”י שאל למה פרשה זו סתומה, דהיינו הבין שכאן הוא התחלת ענין חדש ופרשה חדשה, בין יהיה פירושו פרשת השבוע בין יהיה פירושו פרשה מפרשיות הפתוחות והסתומות. ואכן כך הוא וודאי דעת מסדרי הפרשיות שפתחו פה את הקריאה, ועל זה שייך דרשת המדרש שהביא רש”י. אך לפי הפשט אכן פסוקים אלה עד סיום הפרשה בסוף פרק מ”ז הם סיום הענין הקודם. ולא עוד אלא שהוא אכן הסיום השמח והטוב לכל הפרשה הקודמת של אבידת יוסף ליעקב, ולא התחלת הגלות מצד בני יעקב כפירוש רש”י.
כמו כל סיפור נחלק פרשת יוסף להתחלה, צרה, וגאולה ממנו. הצרה עצמה בפרשת יוסף נחלקת לשלש, צרת יוסף כלפי אחיו, צרת יעקב באבידת יוסף ממנו, וצרת יוסף עצמו. כל שלשת הצרות התחילו בפרשת וישב, בפרשה הפתוחה הפותחת וישב יעקב ומסתיימת לפני וירד יהודה. יוסף לא יכול לדבר לשלום עם אחיו והם שונאים אותו. יוסף נמכר לעבד. ויעקב מתאבל על בנו ימים רבים וימאן להתנחם. צרת יוסף עצמו מסופרת בפרשה שאחריה, והיא התגברה בסיפור אשת פוטיפר, עד שהושלך לבור. בתחילת מקץ נפתחת פרשה חדשה והוא הצלת יוסף עצמו מצרתו. הוא עולה מן הבור ונעשה למלך על ארץ מצרים, הרי מצד יוסף עצמו כבר הסתיימה הסיפור והוא נחלץ מצרה. עוד נשאר לו להשלים את אחיו ושיכירו בו, והצלה זו מתחילה במשך פרשת מקץ כאשר הוא מכיר אותם, ומסתיים בתחילת פרשת ויגש ובו התוודע יוסף אל אחיו, קיבלו אותו והשלימו אותו.
כל אלה הם ענייני יוסף ואחיו והם תופסים את עיקר הסתבכות הסיפור. אבל הצרה הכי גדולה הוא של יעקב. כאשר פתח הכתוב בתחילת וישב אלה תולדות יעקב. היה יעקב הסובל הגדול ביותר בכל צרה זו, עד שגם אחר שכבר התנחמו האחים ויהודה נשא אשה וכו’, עוד הוא באבלו. ואפילו כאשר עלה יוסף לגדולה במצרים והוא לא סובל, ועדיין יעקב יושב באבלו. אפילו כאשר האחים עולים ממצרים ומספרים לו כי יוסף חי הוא לא מאמין להם. עד שהוא רואה את העגלות, ותחי רוח יעקב. שבה אליו חיותו שבה אליו רוח הקודש, מתחיל יעקב שוב לחיות, ויחי יעקב.
יעקב אומר, עוד יוסף בני חי, אלך ואראנו בטרם אמות. הכל חי לו פתאום גם יוסף חי גם הוא חי, נשאר לו עוד דבר אחד לעשות בחיים שלו, להראות החיים שלו אל חיי יוסף, כאשר יעשה את זה יוכל למות, הוא ירגיש שהשלים את חייו, הכל מושלם וחי. אך הוא חושש מן הירידה מצרימה, נוסע הוא לבאר שבע ושם מבטיח לו האלהים, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עינך. כוונת הבטחה זו הוא בעיקרה הבטחה שיוכל להשלים את משאת חייו האחרונה, אלכה ואראנו בטרם אמות. ואם חששת שתישקע במצרים ותסבול שם ולא תוכל לחזור, הנה אני מבטיחך אנכי ארד עמך, אותו השראת רוח הקודש שחזרה עליך לא תסור ממך במצרים, ואנכי אעלך אחזירך לכאן. וכערב על כך שתחזור לכאן אני נותן לך את יוסף. כשם שיהודה ערב בפניך על בנימין שיחזירו אליך. כך הקב”ה לוקח לערב את יוסף שהוא ישית ידו על עיניו, ידאג יוסף שהוא המושל בארץ מצרים שיחזירו את אביו אל ארץ כנען.
ואכן יורד יעקב מצרימה, ויוסף עולה אליו, “וירא אליו” יעקב אינו צריך יותר. הוא ראה את יוסף. הוא קיים את משאלתו. ובפירוש הוא אומר “אמותה הפעם אחרי ראותי פניך כי עודך חי”. הוא ראה והוא חי והוא השלים את חייו. הענין נפסק עם סיפורי אחי יוסף ופרעה ופוליטיקות של ארץ מצרים, אבל בסיום הפרשה חוזר הוא לאותו ענין לסיים את הבטחת ה’. ויחי יעקב בארץ מצרים. חי יעקב בארץ מצרים, באותו חיות של ותחי רוח יעקב, באותו חיות של עוד יוסף בני חי. והנה הוא מסיים את חייו. סיום זה ‘ויהיו ימי יעקב’ הוא אותו סיום שמח של אלכה ואראנו בטרם אמות, אמותה הפעם אחרי ראותי פניך.
משהוא מתקרב למות ומבין שהבטחת אנכי אעלך על קבורתו עם אבותיו אמורה היתה, מתקיימת סיום הבטחת הקב”ה אליו בבאר שבע, ויוסף ישית ידו על עיניך. ייתכן ישית ידו זה הכוונה לשבועה שישבע יוסף בשימת ידו תחת ירכו, וכינה הכתוב בלשונו לומר ישית ידו על עיניך. בהשתת יד זה קיים יוסף שאכן הוא ערב להעלות את אביו אל אבותיו. וישבע לו. וישתחו ישראל על ראש המיטה. על מה השתחווה, על קיום הבטחה זו שקיבל בבאר שבע בשלימות, על מילוי חייו בראותו את יוסף בעודו חי ואמותה הפעם ויעלנו ה’ לארצו בעזרת יוסף.
***
בזוהר (קכא, ב) העתיק ג’ פירושים למה פרשה זו סתומה, ר’ יעקב אומר פירוש של רש”י שנסתמו עיניהם וליבם של ישראל. ר’ יהודה אומר פירוש המדרש (צו, א) שהתחילה הגלות. ור’ שמעון אמר שלא להפריד בין הכתוב ויפרו וירבו לבין הכתוב ויחי יעקב, ראה שם כל ההמשך. היינו ר’ שמעון פירש כדברינו שויחי יעקב אכן איננו התחלת פרשה חדשה אלא עיקרה סיום הענין שבפרשה הקודמת, ולפי דרכנו הוא במה שהבטיחו הקב”ה אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך, ואף זה נתקיים ככתוב בסוף פרשת ויגש ויפרו וירבו מאד. וכך מפרש ר’ שמעון שחי יעקב בארץ מצרים בתפנוקי מלכין כמו שרואים בפרשה שקדמה לה שהפסיק בין ירידתו למצרים לבין קיום ההבטחה, שנתן להם פרעה עושר ומנוחה לחיות במצרים.