רפואת הנפש הוא חיי הנפש ומקור צדיקים במיתתם וכו’
א] בשיעור הקודם למדנו שאין מקור במקרא בו במדרש למושג ‘רפואת חולי הנפש’, במובן שהרמב”ם משתמש בו. הדגשנו, שאין זה אומר שהתפיסה שעומדת ביסוד הרעיון איננו נמצא שם, אלא שאין לחפש אותו דווקא בלשונות של ‘רפואת הנפש’, אלא בלשונות אחרים. כעת נראה שבלשון חכמים נמצא מקור גדול ליסוד הרעיון, והוא מלשונם (ברכות יח, א) ‘צדיקים במיתתם נקראו חיים, רשעים בחייהם נקראו מתים’.
ב] לפי מה שלמדנו, שמהות הרפואה הוא שלימות חיי החי, הרי כי מושג ‘הרפואה והחולי’ רוכב על מושג ‘החיים והמוות’. שכן אם החי כראוי ‘הבריא’, הוא חי לגמרי, והמת לגמרי הוא מת, הרי החולה עניינו שהוא כמו ממוצע ביניהם ‘קצת חי וקצת מת’. אילו היה מת לגמרי, לא היה חולה כי אם מת. ואילו היה חי לגמרי, היה בריא. אם הוא חולה, בהכרח שיש בו מעט חיות, ומעט מיתה.
[וכאן היה רצוני להרחיב במהות חלק החי וחלק המת, שעל בסיסו הם טכסיסי הרפואה, להסביר מהותם בנמשל רפואת הנפש, כיצד ייתכן שמצד אחד יודע את הטוב ומצד שני איננו יודע אותו. אלא שנדחה על מנת שנדבר על חיי בעלי החכמה בכללה וסוד מיתת נשיקה, ונלמד בשיעור הבעל”ט]
[מצד אחד יש ללמוד את המימרא הזו במקורו והקשרו ולהבינו, כי משמעותו הוא דיוק בלשון הפסוק ופירושו, שהכתוב קורא אף לרשעים כשהם חיים מתים ולצדיקים אף כשהם מתים חיים, ולא שהפסוק ממש אומר שהם חיים, אלא שאף אחר מיתתם איננו נמנע מלספר עליהם בלשון חיות. וזה דרך המדרש שצריך להבין. אבל עכשיו אין ענייננו בדרך מחקרי כזו אלא להבין את המשמעות]
ג] הרמב”ם במו”נ ח”א פמ”א כבר הביא מקור זה. [ושם גם הצד השני, ש’מת’ בלשון הכתוב ייתכן גם על החולה מאד הנוטה למות, לפי שהוא חסרון החיות] ואמר שהשם ‘חי’ הושאל להשגת החכמה, וכל כך התפשטה השאלה זו בעם, עד שאמרו צדיקים במיתתם וכו’. כוונתו, שלפעמים יש לשון מושאל שמתפשט כ”כ בשפה עד שכבר משתמשים במשל לצד הנמשל בלי פירוש. וכך התורה כותבת לפעמים ‘חי’ כאשר כל אין הכוונה שהוא חי במובן המשל של חיי הגוף, אלא במובן של חיי השכל.
הסבר תשוקת המיתה של החכמים
א] כל מי שיש לו הרגל מעט בהבנת דברים אמיתיים, יודע שהוא מוגבל מאד מצד הגוף שלו. שכן הבנת דבר אחד אורכת עשרים שנה, וכמה זמן יש לאדם. וכאשר הוא כבר מתיישב ללמוד תיכף באים הפרעות שונות וצרכים שונים. ברור שההפרעה הוא לא מצד הידיעה עצמה, אלא מצד הגוף, שבכדי להגיע לידיעה צריך שלא יהיה רעב ולא שבע מדי ויהיה לו כסף וכו’. לכן, הפנטזיה של כל איש הרגיל בהתקדמות הבנה, הוא שיחיה בלי גוף.
ב] לא הוכחתי כאן שאכן אחר מיתת הגוף מוסיפה הדעת לחיות. [למרות שזה מאד הגיוני אם מבינים מה שאמרתי במשפט הראשון, שההפרעה הוא לא מצד הידיעה עצמה שהיא מופשטת, רק מצד שכעת אנחנו תקועים בגוף] הסברתי רק למה מאד מובן לכל המתקדם בחשיבה, שירצה למות, ויחלום על הזמן שיוכל פשוט ללמוד מבלי אף הפרעה של הגוף.
ג] אמר סוקראטס הגוף הוא בית מאסר לנפש וכל מגמת הפילוסוף הוא להתכונן למות. וכן אמר הרבי ר’ בונם לאשתו שלא תבכה במיתתו כי כל ימיו מתכונן ליום זה. וכן אמר רשב”י כל יומי הייתי משתוקק ליום זה להתאחד עם הקב”ה בקשר אחד. היינו כל ימיו באמירת שמע וכדומה היה יכול להתפשט מהגוף ולחשוב על השם, אבל בהכרח היה חוזר לגופו, ועכשיו הוא שמח שישתחרר ממאסר הגוף ויוכל להתאחד תמיד.
[היה שיעור לפני שנתיים בל”ג בעומר על המחלוקת בנושא זה בין הרמב”ן בהקדמה לתורת האדם וסוקראטס]
ד] כל אלה מחשבות מאד פשוטות למי שרגיל בחשיבה ואוהב אותה, ורואה כמה אורך התקדמות וכמה הגוף וצרכיו מפריעים כל כך. [ודיברנו במובן מאד פשוט של זמן, אבל באמת שהגוף מפריע בעוד דרכים יותר יסודיים שהם השורשים של זה, במה שהוא רגיל בחשיבה דמיונית וקשה להיכנס לחשיבה מופשטת שהוא מהות השכלי עצמו]. ופלא על חכמי הזמן שזה נראה זר בעיניהם, או שחוזרים על זה כמין אמונה מקובלת בוערת שלא מבינים, או שמכחישים את זה כי איננו מתיישב על ליבם. ובשלמא אם אינם מאמינים בהשארת הנפש, אבל בטח יכחישו את זה.
ה] כאמור אין תשוקה זו עובדת אלא אם הנפש אכן נשארת. אם לא, נצטרך באמת לבכות הרבה ולמצוא איזה נחמה כיצד נחיה מבלי משאת הנפש שהיא הידיעה. או שנכריז על ייאוש שהידיעה בלתי אפשרית לאדם ונסתפק באיזה נחמת עניים. שזהו כל עיקר הפילוסופיה הסטואית לדוגמה.
ו] המוות לא יועיל כי אם למי שהשתוקק כל ימיו לחכמה או דבקות רק היה מוגבל מצד הגוף. זהו היסוד המקובל בשם שכר ועונש, והוא גם הגיוני. כמו דרך משל מי שאינו קובע עתים לתורה בכל עת שיש לו פנוי מן העבודה, גם אם יקבל חופש ולא יצטרך לעבוד, לא יתיישב פתאום ללמוד כי יש לו זמן. ובחירות האדם בחיים האלה קובעים אם ימשיך לחשוב אחר מיתתו. ואילו מי שחייו ושמחתו הוא הגוף באמת עצוב לו למות כי זה באמת מפסיק במיתה.
[וזה הפשט הפשוט שמיתת משה עצב ומיתת רשב”י שמחה, כלומר מצד הפשט של חיי הגוף, או מצד התועלת הפשטנית לתלמידים, מוות הוא עצב. אבל מצד הסוד של חיי הצדיק עצמו הוא שמחה גדולה. וכך כתב הר”מ בהקדמת פיה”מ שמשה רבינו לא מת כלפי עצמו אלא כלפינו. וכן לכל הצדיקים, ובאם לומדים תורתם גם כלפינו לא מתו]
ז] אלה שאין להם תשוקה למות ולחשוב לבד נראה בעיני שזה לפי שנדמה להם שאין הרבה מה לדעת, או שהאדם איכשהו יודע את כל מה שהוא צריך במין מופת אינטואיטיבי כמורגל אצל האחרונים, ובסך הכל הוא צריך ליישם בחייו את השכל הטבעי הפשוט מאד שהוא כבר יודע לבד. וזה נראה לי פספוס גמור.
ח] הבהרה שהתשוקה הוא לא אל ‘לחשוב’, אלא אל ‘לדעת’. פשוט בחיים האלה הדרך הכי טובה שאנחנו מכירים ‘לדעת’ הוא ‘לחשוב’. אבל באמת ‘לחשוב’ שלנו ברובה גם הוא מחיי הגוף במידת מה כי היא אורת זמן. ואילו ה’ידיעה’ עצמה למעלה מן הזמן היא הווה תמיד אין לה המשכיות. ולכן אם יש באמת דרך לדעת מבלי לחשוב כלומר להגיע למטרה מבלי הדרך [מה שלרוב לא באמת קיים ומי שמוכר את זה הוא שקרן] זה אינו סיבה לא להצטרך למות אלא סיבה להיות כבר הרגע מת. כי זה אפילו יותר רחוק מחיי הגוף שלנו. עם זאת ייתכן שאם יש באמת היתכנות לחיות כך, אולי לא צריך את ‘תשוקת המוות’ כי הגוף באמת לא יפריע.