יש מודעות גורמת מועקה, ויש מודעות גורמת חירות. רבים מורגלים לטעון כי יוסיף דעת יוסיף מכאוב. וכמה נוח היה להם בתמימותם הלא מודעת. אחרים מדברים על המודעות כחירות האולטימטיבית מכבלי העולם שהם נתונים בתוכו. יש לך אדם שסובל מדעתו ויש לך אדם שדעתו עושה אותו בן חורין. מה בין הדעת הזו לדעת הזו.
במטפורה של המרחב, הכל תלוי איפה שמים את הדעת, אם שמים אותו מעבר אל גבולות האדם שהיית או בתוך האדם שהיית. הנפש הוא מין בית שבתוכו גר האדם. רגיל הוא לכלי תשמישו וחפציו שיהיו איתו בבית. ורגיל הוא שיהיה לו מרווח של מקום. תסיר מביתו כל המקום הפנוי והוא ירגיש צפוף. הוי אומר המקום שאינו בשימוש הוא דווקא המקום הכי חשוב מבחינה נפשית. כי זקוק כל אדם למקום למרווח למרחב שבתוכו יחיה. מילוי אותו המרווח בחפצי שימוש גורם לו מועקה נפשית.
גם הדעת זקוק למקום אשר ירגיש בו מנוחה. המקום הזה אינו יכול להיות מלא בדעת ששוב היה המקום צפוף, הוא חייב להיות מקום פנוי מדעת, מקום של לא דעת. האדם צריך להיות תמיד גדול מדעתו.
כאשר מיתוסף לאדם דעת חדש, אם אינו מוסיף אתו גם את הרחבת המקום, סופו של הדעת הזו לגרום למועקה, לצפיפות. בוודאי אין אותו אדם ישן יכול להרגיש בנוח כאשר בתוך דלת אמות הצפופות בהם היה רגיל לגור מצטופפים להם עכשיו גם אוצר שלם של מודעות חדשה. (הכוונה לאותו הסתבכות נוירוטית הרווח אצל מודעים לעצמם, כאשר אותו מודעות שלהם הופכת בעצמה מודעת לעצמה וכך הופכת נפשם הפנימי לבית מלא מראות שאינם מראים אלא את עצמם) אין המודעות החדשה יכולה לקדם אותו אלא אם אתו מגיעה גם מקום נפשי חדש, מדברות חדשות של חוסר ידע מסביב לעיר הידע המגולה, בהם ישוטט להרחיב דעתו.
כפה עליהם הר כגיגית הוא אותו השפע של הדעת שנכפה עליהם כגיגית ולא נותן להם מרווח נשימה, כי פתאום מקבלים גיגית שלמה של מודעות ואין לנפשם מקום. במילים פשוטות זהו המועקה אשר אנשים מרגישים כאשר מתגלה להם דעת חדש, המודעות שאינה נותנת להם לסבול את החיים שלהם כי לא השאיר לו מקום. אותו שפע כאשר הוא עושה לעצמו גם בית ומקום לגור בתוכו, הוא נעשה ונשמע, כלומר תמיד יש בנפשי משהו מעבר אל הדעת שאשמע, תמיד יש עוד מקום שינשב בו הרוח ויתן מרגוע לנפשי.
טבעו של מודעות גואלת שהוא מביא אתו את ביתו. שהוא מגדיל את האדם בתוך כך שהוא מרחיב את דעתו. אבל כנראה גם זה נתון לבחירה.
(אסרו חג השבועות תשע”ה)