ויהי ביום השמיני. ואיתא במגלה דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי בימי אינו אלא לשון צער. איני והכתיב ויהי ביום השמיני ותניא אותו יום היה שמחה לפני הקב”ה כיום שנבראו שמים וארץ כתיב הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, הא שכיב נדב ואביהו. הנושא כאן אינו מובן ונבוא אל הענין.
כי כל ויהי בימי לשון צער הוא. ולעולם אין אנו צריכים בזה למסורת. כי הקצבת הסיפורים שלנו בימי שהיו הוא מן הדברים המצערים ביותר במציאות. כי כל מי שיש לו לב רגיש רואה בפניו עניינים גדולים מטרות גדולות רעיונות רחבים וגדולים שקיימים שאנחנו מבקשים להשיגם. אמנם הריתמוס של חיינו אינו עובד לפי אותם גדלות אלא לפי ימים קטנים. היה יום כזה והיה יום כזה. והמעגל של הרוח האנושית אינה מסוגלת לכלול את הדברים הגדולים אלא חייה היא את חייה מיום ליום ומחודש לחודש. כל בוקר רואה הוא בפניו את העולם כולו והנה בערב והוא נעלמה לו. חותר הוא לחזור אל אותו גדלות למחרת והנה עוד פעם אותו סיפור מגיע אחרי הצהריים מגיע ערב והנה שוב נמצא הוא באותו קטנוניות נהיה רעב עייף וגופו חוזר לסדר הקטן של יום ושבוע וחודש.
התקווה היחידה שיש להאמין בה במציאות הזאת הוא שעל ידי כל המעגלים הקטנים האלה הולכים ומזדככים הרעיונות הגדולים להופיע. קשה לראות את זה במציאות כאשר אנחנו מתרגלים לשאוף ולחשוב על הגדול ביותר שאינו נכנס בזמן כלל. אבל ככה הוא המציאות וחלק מן ההתבגרות הוא להכיר בה. אנחנו אמנם מגיעים אל דברים גדולים אבל דווקא תוך המעגליות הקטנונית הזאת של יום ושבוע וחודש. זהו סדר שנקבע מעשה בראשית ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ככה סודר העולם. אמנם בסופו של יום ויהי ערב וחוזרים אל החושך שהתחלנו ממנה אבל ביום השני כבר החושך משהו מן המשהו יותר מזוכך ויותר קרוב אל הרעיון הגדול.
זהו סוד ההרכבה ויהי ביום השמיני. כי סדר הקטן של יום ליום מסומל בשבוע ימים. ויהי ביום השמיני היה שמחה כיום שנבראו שמים וארץ, כי אמנם בתוך המעגליות הקטנה הזאת מגיע אחרי כל מחזור יום שמיני, אין אנחנו חוזרים בדיוק אל אותו מקום אלא למקום מתקדם מעט יותר, וכך כל פעם. אז נכון יש בזה צער, כמו שמתו נדב ואביהו, כי ביקשו אש זרה היו בוערים באש הרעיון של התגלות כבוד השם. אבל מציאות מעשה בראשית אינו נותן לזה להתגלות אלא בדרך שיש בה הצער הזה.
בכתבי חב”ד מבארים כי היינו גופא ענין מוחין דגדלות. כי אחד המאפיינים של הקטן שאין מוחו יכול לסבול שני דברים בבת אחת בפרט כאשר הם נוטים להיות דברים הפכיים. אמנם הגדול יודע לשקול כל דבר במאזני החכמה. ומביאים ראיה מענין זה דאיתא שיום הקמת המקדש היה היום הגדול ביותר בבריאה, והנה פסוק אחר אומר על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת מיום היווסדה. הרי באותו מקום שהיה שמחה גדולה היה צער וחימה על צמצום המקדש ולא היו הדברים סותרים אלא משלימים.
הימים ימי ספירת העומר, אשר באופן מוזר נקשר בימי החג האלה עניינים של צער אבלות וקטנות. ולדרכנו הוא הענין. הפסח מסמל בפנינו פתיחת השערים הגדולים עולם החירות עולם המחשבה שאינו תלוי בכל מקרי העולם. אמנם מהר אנחנו נופלים מזה אל סדר הימים והשבועות. למנות ימינו כן הודע. ואמנם דרך הספירה הקטנונית הזאת אנחנו מקווים שכל יום העובר אנחנו משתלמים מעט יותר ומגיעים בסופו של דבר אל המקום שמעבר למספר ומעגל