מקדשי המקום הזמן והספר במגילת אסתר

הפליאה

מ”ח נביאים ולא  פחתו ולא הותירו על הכתוב בתורה אלא מקרא מגילה. ויש מהלכים שונים בחז”ל ביישוב קושיא זו ויתבארו אי”ה.

מכל מקום אחרי כל התירוצים ייפלא בעינינו, הרי כמה ניסים נעשו לישראל בכל דור ודור, נבקע הירדן ליהושע בן נון ועמדה לו חמה וכו’, ולא אחד מהם שקבע יום מועד לדורות על הנס או הפלא שנעשה לו, ואם יש רמז בתורה שעושים חג לזכר הניסים ממועדי התורה עצמה, או יש קל וחומר ממות לחיים, הלא היה ראוי לנביאים לקבוע יום הודיה על כמה וכמה מלחמות שניצחו בהם וכמה צרות שניצולו מהם וכמה ניסים שנעשו להם, ואם ראינו שלא נהגו כן הלא מזה גופא ראיה שאין הסברא או הרמז שלנו מהתורה שראוי לעשות כן סברא נכונה שהלא כל הנביאים הקודמים לא נהגו כך. וזו קושיא עצומה לא על פורים בלבד שהוא תקנת נביאים אלא אף על חנוכה ועל כל מועדי מגילת תענית מנין להם לנהוג כך ואיך קרה הדבר שבימות בית שני התחילו לנהוג בקביעת מועדים על הניסים ועל ההצלות מה שלא נהגו כן מקדמת דנא.

בלימודנו גילה לי ר’ יואל אשר שליט”א דבר גדול. כאשר אנחנו מתבוננים בתנ”ך בכל מקום שהיו ניסים גדולים, אנו מוצאים שאכן קבעו זכר לדורות מן הניסים והגילויים שהיו להם. אלא שהם היו קובעים אותם במקום ולא בזמן. ולא סיפק העת לחקור ולעבור על כל המקרא ולדייק בכל המקרים. אך נתבונן בכללות ובכמה מקרים בולטים.

קביעת מקום על הנס

בספר בראשית מצינו כמעט על כל התגלות של הקב”ה שנקבע מקום קדוש. א. אברהם אבינו בנה בשכם מזבח להויה הנראה אליו. ותיכף ראינו שהחשיבו מקום קדוש בקביעות שכאשר חזר הלך אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה. גם בחברון בנה מזבח והוא נשאר מקום קדוש לדורות, ואח”כ קבר את שרה בסמוך לה ונעשה קבורת אבות מקום קדוש לדורות. בהר המוריה בנה אברהם מזבח וקרא למקום ה’ יראה ובפירוש התורה מציינת אשר ייאמר היום בהר ה’ יראה, כלומר מקום זה נשאר קדוש לדורות ואומרים עליו ה’ יראה. הגר קבעה מקום קדוש בבאר לחי ראי ושם היה יצחק גר ומתפלל. יצחק בנה מזבח בבאר שבע. יעקב אבינו הציב מצבה בבית אל וקרא לו בית אל ובחזרתו בנה שם מזבח לדורות. עוד בנה מזבח בשכם ליד המקום שבנה אברהם וקרא לו אל אלהי ישראל. גם יש מקום שנקרא אבל מצרים על שם האבל הגדול שהתאבלו על יעקב. ועוד קביעות שמות מקומות בספר בראשית שדילגתי כי אינם מקומות קדושים ממש, וכבר ידוע שזה מיסודות ספר בראשית הוא קביעות קדושות המקומות על פי מאורעות האבות.

המנהג הזה אנחנו מוצאים עדיין בדברי נביאים. הלא יהושע בן נון כאשר נעשה לו נס הירדן אשר עליו השאלה הכי מפורסמת למה אין חג לציון יום הנס הזה. והנה הוא בפירוש קבע מזה זכר לדורות. הקים י”ב מצבה מתחת מצב רגלי הכהנים ואמר שיקימו אותם במלון ועוד י”ב מצבה בתוך הירדן ומה אמר להם, ‘למען תהיה זאת אות בקרבכם כי ישאלון בניכם מחר לאמר וגו’, ממש באותו הלשון שספר דברים אומר על ציון זכר מצוות הפסח במועדו אומר יהושע על מצבות האבנים שהקים, שיהיו לזכרון לבני ישראל עד עולם, והפסוק מציין ‘ויהיו שם עד היום הזה’.

יהושע מל את בני ישראל בגלגל אל גבעת הערלות, הנקרא כך כנראה על שם המילה, וקורא למקום גלגל על שם גלותי את חרפת מצרים והפסוק מדגיש שוב שהוא שם המקום ‘עד היום הזה’. הוא כובש את יריחו וקובע אותו חרם לזכר לדורות. כאשר עכן בן כרמי מועל בחרם הוא הורג אותו ומקים עליו גל אבנים גדול עד היום הזה. והמקום נקרא עמק עכור על שם המאורע עד היום הזה.

כאשר יהושע כובש את מלך העי הוא שם אותה תל עולם שממה עד היום הזה. ומקים גל אבנים גדול על קבר מלך העי עד היום הזה.

כאשר הוא עושה את המלחמה הגדולה שבו עמדה לו השמש והוא לוכד חמשה מלכים, הוא מקים אבנים גדולות על פי המערה שבה נחבאו עד היום הזה.

ובסוף ימיו כאשר הוא כורת ברית את ישראל לעבוד את ה’ הוא כותב את הדברים ולוקח אבן גדולה ושם אותה תחת האלה אשר במקדש ה’ ואומר הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה.

עד כאן לא עברתי אלא על ספר בראשית ועל ספר יהושע. היוצא לנו שלא זו בלבד שאין קושיא על יהושע בן נון שלא עשה על מופתיו זכר לדורות, אלא שספר יהושע כמעט אובססיבי עם קביעת זכר לדורות על כל מאורע ומאורע שלו. 16 פעמים נאמר בספר יהושע הצירוף ‘עד היום הזה’ (כולל כמה דברים שהם ענייני נחלות אנשים בקרקע שלא הזכרתי).

עד זמן דוד המלך מוצאים אנחנו את המנהג הזה. דוד המלך קורא למקום שבו הכה ה’ את עזה פרץ עזה עד היום הזה. אבשלום מקים לו יד לזכרו ויקרא לה יד אבשלם עד היום הזה. ולפי סיפור דברי הימים, אף מקום המקדש עצמו הוא מזבח שנבנה במקום שבו נראה המלאך לדוד בשעת המגיפה.

איסור הבמות וריכוז כל הודיה במקדש

מה אם כן קורה במגילת אסתר? ומה קורה בבית שני? קודם כל, מאז שבאו אל המנוחה ואל הנחלה הפסיקו ליצור מקומות קדושים חדשים. ולא עוד אלא שאף התחילו לאסור מקומות קדושים זולת ירושלים. באיסור הבמות. זה מרומז יפה בפסוק כאשר שלמה המלך מכניס את הארון אל קודש הקדשים, כתיב (מלכים א ח ח) “ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה”. זה אולי ‘עד היום הזה’ האחרון (לא מילולית כי זה נאמר על עוד דברים, אבל בבחינת מקום השכינה כן), מכאן ואילך הכל סובב את הקדש והדביר עד היום הזה. מכאן ואילך אין עוד מקום לציין התגלויות וניסים בקביעת מצבה או מזבח או מקום, הרי הכל הצטמצם למקדש ירושלים.

מכאן ואילך בכל פעם שיש נס שיש להודות עליו, אין מה לעשות כי אם לעלות אל ירושלים ולהודות על זה, כאשר שלמה מצהיר בתפלתו כל תפלה כל תחנה וכו’ הכל דרך המקום הזה. וכן כתוב על ירושלים כי שם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה’. כלומר מה שהיו עושים לפנים עדות בכל מקום באבנים ומצבות ומזבחות, נאספו כל השבטים מכל מקומותיהם מכאן ואילך להודות לשם ה’ בירושלים.

ולכן בכל הניצחונות והניסים שהיו לבית דוד מיום בנות שלמה את הבית ועד יום גלות הארץ, כל זכר הניסים כולם התנקזו אל מקום אחד הוא היכל הקודש. והיו הולכים לשם ומקריבים תודה בית ה’, כאשר מסופר בכמה וכמה פרקי תהלים והלל. והכל בחצרות בית ה’ בתוככי ירושלים. שלא תאמר יש להקים מצבה ולהודות בכל מקום אלא נודרים תודה ומביאים מכל מקום אל בית ה’.

החלפת המקום בזמן וספר

כל אלה בעוד ההיכל על מכונו וישראל שרויים על אדמתם. כאשר גלו ישראל מארצם, לא היה להם לא בית לקבוע בו הודיה ולא אפשרות להקים זכר על ארצם. ואף כאשר חזרו לא חזרו להתנחל בארץ כמו שהיו בימי בית ראשון (וייתכן לי כי המשכת איסור הבמות בקלות בימי בית שני נובע מצמצום שאינו לטוב דווקא, כי כבר לא היו שבטים ולא היה לכל מקום בארץ ישראל גוון משלו בקושי הכהנים בהר הבית ידעו מה הם עושים). אבל כעת אנחנו עוד בגלות פרס ומדי, ואי אפשר כלל לחשוב אפילו על קביעת מקום קדוש, הרי הארץ לא שלנו ואין לנו קביעות בה. אפילו אם נבנה בית כנסת להתפלל בו הוא כמו פורח באוויר חלונותיו פתוחים נגד ירושלים כמי שאומר התפלות שלנו לא קובעות פה קדושה אלא שולחים את בקשותיהם דרך העיר והמקום. בתי כנסיות שבבל על תנאי הם עשויים. אין שום אפשרות לקבוע קדושת מקום. (לכן רווח בישראל לחשוב שהקמת מצבה גדולה לזכר איזה מאורע או איש הוא מנהג גוים ואינו עולה על הדעת, אם כי לפנים בישראל היה זה המנהג הרווח וכמנהג כל הגויים עד ימינו, כל זה בגזירת הגלות או מאיסור הבמות).

לא נשאר כי אם גויתנו וגוילנו. כאשר עמדו מרדכי ואסתר במלכות פרס בשושן הבירה, ידעו כי הארץ לא שלהם ולא להם הוא לקבוע בה מעמד ומצבה. ומהו שלהם, גופם וזמנם. אמרו את הזכר הנצחי שלנו נקיים בגופנו ונחרוט אותו על ספר התורה שלנו ועל לוח השנה שלנו. ויכתבו ספרים אל היהודים ככתבם וכלשונם לעשות את הימים האלה ימי משתה ושמחה, ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה. ראה כמה פעמים הדגישו את הכתב. כי מיום גלות השכינה מן הארץ גלתה אל הספר, ונרמזו דברים הללו בנבואת ירמיה שנצטוה כתוב ספר וחתום ובכל הנביאים האחרונים כי המרכבה שראה ישעיה מקדם בדמות היכל וכסא ראה אותה זכריה מגילת ספר ואמר מלאכי וייכתב בספר זכרון לפניו. הוא הספר שבו כתבו מרדכי ואסתר את כל תוקף הנס שלהם ואין לנו שיור רק התורה הזאת וקיומה לפי סדר לוח השנה שקבעו החכמים יודעי ספר יודעי העתים.

וראה כיצד אותו הלשון ממש ששימשה את הדרך הקדומה ויהי האבן שם עד היום הזה ויהי לזכרון לבני ישראל, הוא הלשון שנאמרה במגילת אסתר, וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. אם אין לנו ארץ לקבוע בה מצבה נקבע אותה על ימינו ועל זרענו.

ועתה ראה כיצד מצאו חכמים כל זה מפורש בספר תורת משה. במלחמת עמלק הראשונה עשה משה את הסדר הישן והרגיל, ויבן משה מזבח ויקרא שמה ה’ ניסי. עשה כמעשה אבות בנה מזבח וקרא לו שם על שם נס הצלת ישראל מיד עמלק ועל שם השבועה שילחם ה’ בעמלק לדורות, כאשר קבעו אברהם שם באר שבע שיזכור אבימלך את השבועה וכאשר הציב יעקב גלעד שיזכור לבן את הברית וכדומה. ושוב ראה משה ברוח הקודש כי המזבח הזה ייאבד ולא יהיה מי שידע איה המזבח שלו (ונראה שזה לא קרה עד החורבן כי כל המזבחות והמקומות שצוינו בתורה היו ידועים עד סוף בית ראשון והרי בזמן חזקיה עוד הולכים אל נחש הנחושת אשר עשה משה וכדומה). לפיכך חזר ועשה את הטכסיס השני של הגלות, ואמר כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, כתב את הדברים בספר והכניס אותה גם בחזרה בעל פה באזני יהושע, כי ספר שאינו נקרא באוזן גם ספר אינו, ומזה אמרו חכמים הרי זהו דרך מגילת אסתר להיות הזכרון בספר ובאזני יהושע דהיינו ממשיכי משה אחרי שמשה מת, והוא שלחם מלחמת עמלק הראשונה והנחילו לזרעו.

ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר. זכרון אסתר הוא ימי הפורים האלה וספרם. חכמים שהיה חיותם בתורה שבעל פה אמר רבי יוחנן בתלמוד ירולשמי וזכרם לא יסוף מזרעם מכאן שקבעו לה חכמים מסכת, כי אין לנו שיור רק התורה הזאת, אם יהושע בן נון היה קובע זכר בגיאוגרפיה של ארץ ישראל אנחנו נקבע זכר בגיאוגרפיה של התלמוד.

הספר והזמן והמקום

ונמצא שיש שני דברים אחר ביטול קביעת המקום, האחד הוא הספר והשני הוא הזמן. מגילת אסתר נכתבה בספר אבל מגילת תענית וחנוכה לא נכתבו בספר כי לא ניתנו ליכתב וגם מגילת תענית אינו ספר אלא תורה שבעל פה, אבל נקבע בזמן, וזה נראה סדר בית שני לאפוקי סדר הגלות שבו הכל בספר, וכאשר חזרו וגלו בוטלו באמת כל מועדי מגילת תענית לפי הנקוט להלכה ולא נשאר אלא חנוכה שאע”פ שלא נכתבה מכל מקום נעשית בגדר הלכה וספר שהתפרסם מצוותה.

ויסוד החילוק נראה כי קדושת מקום הוא קביעות הכי גדולה, כי המקום שבו נאמר ה’ יראה קיים תמיד, ובכל זמן שתלך לאותו מקום יהיה ה’ נראה אליך באותו גוון שנקבע שם. והרי זה קדושה קבועה ומצד שני תלויה באדם שאין מעצור לפניו ללכת לשם בכל עת שירצה.

אבל תליית קדושה בזמן הוא שהאדם אומר אני אין ביכולתי ליצור זכר שיהיה תמיד באותו מקום לדורות, וגם כי אין לו בטחון בהישארות המקום כי יבואו אויבים ויחריבו אותם, אבל הזמן כבר הובטח מדור המבול שיהיה קבוע לעולם עוד כל ימי הארץ, אם כן תולה האדם את ניסיו בו וזה הרי אי אפשר ללכת פתאום לזמן אחר אלא מחכה הוא שיחזור הזמן ההוא בסדר השנה.

מאידך גיסא יש לקדושת הזמנים מעלה שאינו תלוי במקום וכמו שנאמר שבת הוא לה’ בכל מושבותיכם, בכל מקום שאתה שם הוא השבת, ולכן הוא עומד אף בגלות. אמר רבי יוחנן מפני מה מועדים שבבבל שמחים מפמני שלא היו באותה קללה דכתיב והשבתי כל משושה וכו’ (שבת קמה ב)  כלומר קדושת מקום המקדש בטלה וערבה כל שמחתה שרפו כל מועדי אל בארץ, וממילא גם המועדים אשר בארץ ישראל הם תלויים במקדש ערבה שמחתה ושבת משושה. אבל מועדים שבבבל לכתחילה אין להם תליות במקום אלא בזמן, והזמן בספר שהוא לימוד התורה וחכמים הקובעים את העיתים, לפיכך בזמן הגלות הם שמחים יותר.

וזה הטעם שבטלה מגילת תענית התלויה מכל מקום קצת במקום ונשארו חנוכה ופורים שהם מועדי ספר התורה שבכתב ושבעל פה והם מועדים שמחים בבבל.

סוד הפרזים והמוקפים

בפורים נשאר דבר פלא שאע”פ שהוא מועד לכל ישראל מהודו ועד כוש, עדיין הוא נתלה במקום, שהרי נעשה חילוק בין היהודים הפרזים והיהודים אשר בשושן, אם כן עדיין יש לחג הזה מקום. כל זה כפשוטו של מקרא.

חכמינו לא הסכימו שיהיה חג יהודי תלוי במקום שושן, ואף לא הסכימו שיהיה מקום שאינו תלוי בתורה הזמן הזה. מה אמרו, היהודים הפרזים הם היהודים שהיו פרזים בזמן יהושע בן נון. ושושן נדחוק שיש בה יוצא מן הכלל שנעשה בו נס אבל עיקר פורים שושן באמת אינו פורים שושן לפי דברי חכמים אלא פורים ירושלים.

במילים אחרות כאשר חכמים קוראים בפסוק שיש ערים מוקפות חומה ויש ערים פרזים, הם אינם מסתכלים על העולם לראות איזה ערים בנויים בו ואיזה ערים מוקפות. הלא העולם ומלואו על בנייניו אינו המקום שלהם. איפה הם מסתכלים, בספר התורה. בספר התורה יש ערים מוקפות כמו ירושלים, ובוודאי אם יש הלכה על ערים מוקפות הוא על הערים שנזכרו בתורה ולא על הערים שבזמנם החילוניים שאין קדושה שוכנת בהם. ולא עוד אלא שאף אין הלכה זו תלויה בזמן שנעשה בו הנס, כי הנס גם הוא נעשה בזמן סילוק שכינה, אבל בכלל המגילה מתוך הלכותיה נקבעו לדעתם בזמן יהושע בן נון, שגם הוא אינו אלא מילה לעיר מוקפת חומה הכתובה בתורה, ולא שום זמן אחר, ואם אין הדבר מתאים לסדר הזמנים מה בכך אנחנו בסדר התורה עסקינן ולא בסדר הזמנים המגילה הזאת ניתנה למשה מסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.

[ועכשיו יש ללמוד הלאה על כלל סדר קריאת התורה בציבור הנובע מתוך מקרא מגילה וכלל בנין בתי כנסיות הנובע מזה כמבואר במשנה מגילה ועיין]

שכחתי לכתוב מפרק הרואה – וראה קצת דיון בקבוצת וואצאפ של תנך