כתב הרב רבינו לוריא (בספר הליקוטים תולדות, ובקיצור בפרע”ח לחנוכה ובשאר מקורות), כי בתקע הס”מ כף ירך יעקב נפגמו הנצח וההוד (ובכמה מקומות ביאר הרב דהיינו נצח דז”א שמולו הוד דנוק’) והנצח נתקן על ידי שמואל הנביא ולפיכך אמר וגם נצח ישראל לא ישקר, אבל ההוד טרם נתקן לגמרי אלא מתתיהו ובניו תיקנו מעט למשך שמונת ימים אלה בלבד, ולכך הם שמונה ימים נגד שמונת הספירות מכתר ועד הוד.
והנה מקור דבריו סתומים וחתומים ונראה כדורש מפי הגבורה שזהו אשר תיקן מתתיהו, ומי גילה לו רז זה, וגם מה משמעות התיקון למשך שמונה ימים אלה בלבד ומה עניינו להדלקת נר חנוכה והלל שלנו. ואבאר הנלענ”ד מקורו מפורש בזוהר וכפי פירוש הרב בו וכדרך הרב ליצור סיפור אחד מכלל העולה מסיפורי הזוהר וממילא הכל יתחוור.
הקדמה אחת. ידוע כי בכל מועד נמצאים ב’ בחינות והרב נוהג לבאר סוד שניהם ושוב לחברם, האחד הוא בחינת הסיפור כמו בפסח סיפור יציאת מצרים, מה היה ענין ירידתם למצרים, ומה סוד מצרים, ומה תיקון תיקנו שם. והשני הוא בחינת המצוות, כמו בפסח מצוות אכילת המצה ואיסור אכילת חמץ שתיית ד’ כוסות, מה בחינה הם מייחדים ומה תיקון הם ממשיכים וממה קליפה נזהרים בשמירה מחימוץ. והקשר ביניהם (מבואר בדרוש פורים ומשם הרחיבו המפרשים דבר מתוך דבר לשאר המועדים) הוא שכל העולם הוא כלל ופרט, וכל בחינות הכלל מקבילים בבחינותיו בפרט. דרך משל שהמצרים הכללי הוא ארץ מצרים הממשית, וכן זמן גלות מצרים הכללי הוא הזמן והתקופה שהיו ישראל במצרים. אבל בפרטיות יש מצרים שבכל נפש שהוא בחינת מיצר הגרון, ויש גם מצרים פרטי בכל זמן שהוא בחינת הקליפות הנמצאים במיוחד בימי ניסן. כי כל שנה פרטית נחשבת כמו קומה שלימה של כל בחינות הנמצאות בעולם ובתוכו יש חודשים ושבועות וימים המקבילים לכל בחינות העולם והנפש, כפי המבואר פרטם בדרושי החדשים והימים. ולכן, מה שאנחנו נזהרים מחימוץ בשבעת ימי הפסח, הוא בבחינת הפרט, אותו הדבר שהיה בבחינת הכלל יציאתם ממצרים כי לא הספיק. אמנם בוודאי איננו במצרים כבר, ואילו היינו במצרים לא היינו עושים את הפסח כלל, אבל בגלל שבבחינה הפרטית טרם הובערו כל בחינות החמץ מן העולם, לכן אנחנו צריכים להישמר מחמץ ולאכול מצה וכו’ בז’ ימים אלה. וזה נקרא שהמצוות הם זכר הנס. (ועי’ בהקדמת הרש”ש לחנוכה ופורים ותמצא כל זה מבואר שם).
על כן עולה, כי ישנם ב’ בחינות מנוגדות ביחס שבין המצוה והסיפור. מצד אחד הרי הסיפור היה פעם אחת והמצוה הוא לדורות, ואם כן המבקש את עבודת ה’ בימים אלה עוסק במצוה ולא בסיפור. אבל מצד שני, המצוה הוא דבר כללי על כל ישראל, אבל הסיפור מכוון בו על הסיפור היותר פרטי, כמו שאנחנו מבינים שמתתיהו ובניו באותו זמן לא סתם קיימו איזה מצווה להלחם ביוונים, אלא ממש פעלו בנפשם דבר חדש להתעורר נגדם ולחדש חידושי תורה והשכלה ופעולות מעשיות בכדי שיוכלו לעשות את החנוכה, כך בבחינה הפרטית של יון בנפשנו בשנה הזאת אנחנו עוסקים ביצירת דברים חדשים ולא בדברים כלליים. בנוסח אחר נאמר, כי בחינת הכלל הוא בחינת העולמות או האלוהות, אבל בחינת הפרט הוא בחינת הנשמות, שהם ממוצעים בין העולמות הנקראים מלאכים ובין האלוהות, שהם סדרים קבועים, אבל הנשמות מחדשים חידושים כל עת והם עיקר פרי היחוד לחדש חדשים. (ועי’ בשערי קדושה שענין הנשמות נעלמים בעץ חיים כי קשה מאד לסדר מזה סדר, אבל עוסק בדרכיהם בשערי גלגולים וכדומה, וכן בדרוש פסח מבאר את הסיפור אודות ירידת הנשמות למצרים וגלגולם, ובבחינה זו עוסק הקטע פה אודות מתתיהו).
עתה, כדי שנדע לספר את הסיפור על דרך הקבלה. נצטרך לדעת לומר את כל מילות הסיפור כפי ערכי העולמות והנשמות. כאשר הר”מ פותח ‘בבית שני כשמלכו יון’, נצטרך לפרש לנו מהו הדבר הזה הנקרא ‘בית שני’. ומהו הדבר הנקרא ‘מלכו יון’, שעל שני יסודות אלה נוסד המשך כל הסיפור שהם גזירות שגזרו יון, ופעולת הכהנים משרתי הבית שנלחמו נגדם וחינכו מחדש את הבית וגם את עצם מלכות ישראל כמ”ש שם.
והנה מצינו בפירוש כל הערכים האלה דברים מפורשים בזוהר, אשר מתוך צירופם יצא לרב סיפור חנוכה ותיקון מתתיהו. סוד בית ראשון ובית שני מבואר כמה פעמים () שהם סוד שני ההין שבשם שהם ‘שני בתי ישראל’ כי נר איש וביתו, ביתו זו אשתו, איש וביתו באו, ה”א ראשונה לאה היא אשת ישראל יו”ד ראשונה, ה”א שניה רחל אשת יעקב וי”ו. וכך ה”א הוא תמונת בית אשר לתוכו מתקבל שפע היו”ד או הוי”ו, אכלו רעים בי”ה שתו ושכרו דודים בו”ה. ואמנם אין הפירושים הללו משחקי מילים בעלמא לומר שיש רמז בשם ובמדרגות הספירות לבחינות שנכנה בשם בית ראשון ובית שני, כפי שחשבו קצת מקובלים אודות הכינויים. אבל דבר זה מפורש בזוהר שמות דף ט, כי המדרגות הללו גם מסבירים ממש את התקופות ואת התיקונים של זמן בית ראשון וזמן בית שני. ואסמכוה על המאמר ‘ה’ דברים חסרו בבית שני’, כלומר, בית ראשון היה בו הה”א בשלימות שעמדו יו”ד וה”א שבשם בייחוד אחד. אבל בבית שני חסרה ה”א ראשונה וממילא ה’ דברים עליונים ולא היה הייחוד אלא בבחינת ה”א שניה, ולכן גם הוא לא היה בשלימות ולא היו בו בתדירות לא שכינה ולא מלכות ישראל, ועל כן נחרב לבסוף. ואמר שם ר”ש כי הרוצה לדעת סוד קץ הגאולה מגלות זה השני יתבונן אם כן בסוד הוי”ו שבשם, שהוא יבוא לפקוד את הה”א ויקימה מעפרה.
סוד קץ הגאולה לא במקרה נתעוררה פה, כי ידיעתו נצרכת להבנת כל הסדר הזה פה, כי בהבנתו יופתר לנו ביותר הספק הראשון שעוררנו על כינויי בית ראשון ובית שני. שכן, כמה פסוקים בתורה נדרשים על שני הבתים הללו, וכמה נבואות נאמרו עליו. ולכאורה יפלא וכי היה התוכנית מראש שיהיו שני בתים, והלא אילו לא חטאו לא היה אלא בית אחד והיה הוא נשאר עומד. והכיצד ידרוש הזוהר עוד סודות שיש בחינת בית ראשון ובית שני והם בחינות נצחיים. ותלונה זו מתלוננים רבים על ערכי הקבלה וגם על עצם עשיית הקצים התלויים בזמן שלפיכך תפס הר”מ לעיקר את האומר תיפח רוחן וכו’, כי כל ההיסטוריה אפשרית והכל תלוי בתשובה כמ”ש במאמרים אחרים והכיצד יהיה הכל קבוע מראש בזמן. אבל האמת כי אין סתירה ביניהם אלא מדברים בבחינות שונות, כידוע שהם נקראים בעתה אחישנה. ובאמת אי אפשר גם לפעול את הדרך של התשובה ואחישנה מבלי הכרת סדר העתים, כי אז לא נבנה דבר נכון וייתכן כי בחסרון ידיעת הקץ הוא עצמו הסיבה שלא נמשכו בית ראשון ובית שני לנצח כי לא נבנו על סדר נכון כראוי. כלומר, ישנם סדרים אמתיים בעולם, שיש חכמה בינה תפארת מלכות, ולסדרים הללו יש פירוש בכל עולם, שבעולם של סדרי לימוד יש סדר לימוד נכון ובעולם של סדרי זמנים יש סדר זמנים נכון וכן הלאה. ואי אפשר לדלג על שלב או לבנות בנין שאיננו כולל את כל השלבים. כמו למשל שיאמר מישהו שהרי העיקר הוא יגיעת התורה אם כן על מה ילמד מקרא ואחר כך משנה ואחר כך תלמוד יעסוק רק בתלמוד שהוא בחינת הכל תלוי בתשובה. אבל זה גורם לחורבן הבתים כי אין התלמוד אלא פירוש למשנה ואין המשנה אלא פירוש למקרא וכל אלה הם גם מדרגות נפשיות הנצרכות לכל נפש ישראלי ומי שאין לו את מדרגת בית הספר גם התלמוד לא יעלה בידו כראוי, כמו שאמרו מפני משנתו שאינה סדורה לו. ואכן יש דרך להחזיר הכל בפלפול בתשובה אבל סוף דבר גם דרך זו נצרכת לידיעת הסדר העיקרי ואם לא ידענו לא ידע גם מה לשחזר בפלפולו.
והעולה הוא שכל סדרי קץ הגאולה שהם בעצם סדרי כלל ההיסטוריה והם בעצם סדרי האצילות, שנקראים בהפשטה סדר זמנים שהיה קודם לכן, הם סדרים עצמיים והכרחיים. אך נכון הוא שירידתם והתלבשותם פה אינו דווקא בסדר מסוים ואדרבה לא יכולים הם לרדת בעולם הזה בלתי סדר התשובה שיבינו בני אדם איך להעמיד בדיוק את כל המדרגות הללו בעולם הזה דרך נפשם. ובמילים אחרת לענייננו. חייב להיות בית ראשון ובית שני ובסדר הזה דווקא. ומי שינסה לבנות בית ראשון ללא בית שני או בית שני ללא בית ראשון ידמה כמי שירצה לעשות אדם בלי רגל או בלי יד, שכן זוהי הצורה האמיתית. אבל לא חייב להיות שבית ראשון יבנה דווקא בשנת כך למלכות שלמה ויחרב בשנת כך למלכות צדקיהו, גם אם כמובן השמות האלה רומזים בעצמם לבחינות שעל ידם נבנה ועל ידם נחרב, אבל היה יכול להיות מבחינת הבחירה האנושית שלמה אחר וצדקיהו אחר שידע כיצד לעשות שלא ייחרב, והיה יכול להיות בכלל שיבנו בית ראשון ובית שני בדור אחד ביחד, או בזה אחר זה במהירות מבלי חורבן ביניהם אלא כשדרוג של הבית הראשון, וכדומה. [ובאמת המתבונן בהיסטוריה יודע שיש הרבה תיקונים שבדרך כלל אי אפשר לצפות שיקרו בכלל בדור אחד, כי אורך דורות לחנך בני אדם ושיבנו זה על גבי תיקוניו של זה, כמו שידוע שהזמן הוא המגלה הגדול של המדע, ולא היה אפשר להיות אחרת. אבל גם אין חוק הקובע כמה זמן יארך ובמקום אחד כבר אוחזים כביכול בדור המחשב בעוד במקום אחר עוד לא הגיעו לתקופת האבן, וכן ביחס למדרגות מוסריות אינטלקטואליות ורוחניות שהם העיקר]
ולא תחשבו אני המצאתי את הפירוש המופשט הזה לבית ראשון ושני ואת הנפקא מינא שלו, אלא גם זה מפורש לגמרי בזוהר. בפרשת פנחס מובא שסיפר רבי שמעון על רבי אלעזר שגוי חכם אחד שאלוהו שלשה שאלות גדולות, אשר תוכנם הוא הוא שאלת הגלות שהגוים אומרים איה נא אלהיכם, והם אומרים לנו אבדה תקוותנו, כידוע שאלה הם השאלות הגדולות העיקריות של כל ישראל לא רק תיאורטית אלא גם מעשית. ואחר שרבי אליעזר כעס עליו ועשהו גל של עצמות בכה ואמר שאלות הללו ששאל אותו רשע שאלתי אני בעצמי יום אחד לאליהו והוא אמר לי ששאלות אלו נסדרו לפני הקב”ה במתיבתא דרקיעא. וראה גודל הזוהר שאכן הגוי חייב מיתה על שאלותיו אבל אנחנו רוצים לדעת את התשובה האמיתית שלהם ולא פחות מאשר מפי הקב”ה. שאלות הגוי היו א) שאתם אומרים ייבנה בית שלישי והרי לא נרמז בית שלישי בשום מקום אלא ראשון ושני ובפירוש נאמר גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון משמע השני הוא האחרון. ב) שאתם אומרים שאתם קרובים למלך והרי מי שקרוב למלך ראוי לו להיות מצליח וחזק ושמח ואתם מדוכאים. ג) שאתם אומרים שאתם בריאים כי אינכם אוכלים שקצים ורמשים אבל אנחנו רואים שאנחנו הבריאים ואתם החלשים. ואנחנו עוסקים כעת בעיקר בשאלה הראשונה למרות שכולם הולכים למקום אחד.
רבי אליעזר עונה ומסביר לו שהוא לא הבין את ענייני הבתים כלל, לא את הראשון ולא את השני. ולשונו שהוא אומר הוא שהיה דין כל הבתים להיבנות על ידי הקב”ה בעצמו, בית ראשון באתכסיא ובית שני באתגליא (היינו מדרגות הבינה והמלכות הנ”ל), מכון לשבתך יי בית ראשון מקדש אדני בית שני. אבל לפי שחטאו לא נבנו אלא על ידי בשר ודם ראשון על ידי שלמה והשני על ידי עזרא ושלטה בו השריפה. אבל הבית שהובטחנו עליו, טרם היה מעולם כלל. ובעתיד יוריד לנו הקב”ה בעצמו בית ראשון ובית שני כאחד, זה בסתר וזה בגלוי, ואז יהיה מעשי השם העומדים לנצח.
אין כוונת רבי אליעזר רק לומר שהבעיה הוא שבני אדם בונים בטבע כאילו והיה צריך להיות שהכל יהיה נס ועל ידי זה יתקיים. אדרבה ידוע לכל שהנס אינו מתמיד ואילו הטבע הוא הדבר המתמיד כי הוא מעשי ה’ והנס איננו נצרך אלא לזמן שליטת הקליפות, כידוע גם בזוהר וכדלהלן. וכן ידוע למתבונן שהורדת בית המקדש משמים הוא בעצמו עשייתו בידי אדם, שכן אין בשמים עץ ואבן חלילה שירדו משם, אלא השמים כלומר הצורות המופשטות יורדת לארץ כלומר אופן החלת אלה הצורות באופנים שעושים אותם בארץ, ולא טעה בזה אדם חכם מעולם. ובאמת שזה מפורש כאן בדבריו עצמו שהוא אומר שהקב”ה יבנה בית שני בגלוי ובית ראשון בסתר. כלומר מקדש אדני כוננו ידיך במדרגת המלכות שבה פעולת בני אדם בעולם הזה, כנאמר בפסוק המקביל ומעשה ידינו כוננהו, ובתוכו השראה העליונה שאי אפשר לראות בחוש אלא בעין הלב והוא הנקרא בית ראשון. וכך ראיתי מפורש בכתבי החסידים שכך אמרו שבית שלישי הוא שבני אדם יבנו בית שני ובתוכו יוריד הקב”ה בית שלישי של אש וזה החיבור נקרא בית שלישי, וכעת נעלם ממני מקומו אבל הוא אמת ומקורו מזוהר זה.
אבל עיקר כוונת רבי אליעזר לומר שהגוי לא הבין את ענייני הבית ראשון והשני כלל, שכן הפסוקים שהוא הביא המנבאים על שניהם הם ראיה להיפך מכוונתו. כי הוא חשב שהכוונה כפשוטו בזמן קודם יהיה ראשון ואחר כך שני ואם כן הוא צודק שלא נאמר אחריו שלישי או רביעי ומנין לנו שיקום. אבל הלא אם הכוונה בזמן איך יש הבטחה כבר בזמן יציאת מצרים שיהיה שני והרי גם זה לא היה צריך להיות. אלא שכל אלה הם מדרגות עליונות באצילות, אלא שהם מתלבשים בעולם הזה כפי פעולות בני אדם. אבל באמת אותו המדרגה שהוא בית ראשון גם הוא לא השגנו אותו מעולם כי לא השגנו כראוי כפי הסדר של אצילות שאז היה תמיד בית ראשון ושני כאחד, אלא אפילו בית ראשון היה בבחינת ראשון מבלי שני כל שכן שהשני היה שני מבלי הראשון ולכן לא התקיימו, ואנחנו עוד מצפים שיעשה הקב”ה בשם שלם בית ראשון ושני כאחד שהוא הוא ההבטחה הראשונה.
ונמצא נחמת ישראל משאלות הגלות כפי הזוהר תלוי בהבנת כל סדר המרכבה העליונה ובזה תלוי ידיעת הקץ אשר מבלעדיו אין קיום לישראל בגלות כי בהסתכלות תחתונה בפסוקים והבטחות באמת הגוי צודק ואין תשובה אלא במה שהקב”ה מלמד במתיבתא דרקיעא. ולכן אמר רעיא מהימנא שעל ידי הזוהר יצאו מן הגלות ברחמים. כי לא יוכלו להינצל מקושית הגלות אף לא לבנות את הבית השלישי אם לא יבינו את סדרו העליון שהוא המכונה כאן ‘המקדש היורד מלמעלה’, שהרי בכל מעשי בשר ודם יש בהכרח קץ וסוף ורק דבר אלהינו יקום לעולם. וכאשר נבין את זה אז ‘כל מי שיש לו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו’ כי ידע את סוד הבית העליון ויוכל לעשות את הבית התחתון.
ומכאן הבנו את טעם חורבן שתי המקדשות, שהוא לפי שלא השכילו כראוי לבנות בהם בית ראשון ובית שני כאחד, כי אפילו בית ראשון היה בו בחינת מעשה שלמה המלך, והוא לא היה מחובר אל הבית שני כראוי והיה צריך שיעשו גם בית שני. אבל בית שני כל שכן שלא היה בשלימות, וטעם שלא היה בשלימות נאמר בגמרא לחד מ”ד וכך הובא בזוהר שמות ובהיכלות פקודי, שהוא לפי שלא עלו בו כל ישראל כחומה אלא חלקם. ולפי שלא היו רוב יושביה עליה לא היה בחינת כל י”ב השבטים הנצרכים להמשיך בו אור בית ראשון ובית שני. והמבין יראה שזה עצמו הוא סוד בית שני שלא נתגלה עונו כי עונו הוא חסרון החלק שלא נתגלה, כלומר בית ראשון, וחכמים גילו סודו שנחרב על דבר שנאת חנם. ושורש השנאת חנם הוא שלא עלו כל ישראל בימי עזרא וממילא הוכרח עזרא לבדל את עצמו מישראל שלא עלו למרות שזה היה בידול לדבר מצוה לבנות בית המקדש, זה עצמו גרם כל הפירודים שהוכרח עזרא לבדל את נושאי הנכריות מקהל הגולה, ואחר כך הוכרחו פרושים לבדל עצמם מצדוקים וחשמונאים מן הפריצים וכל זה עצמו גרם את השנאה שבתוכם וביניהם שגרם להתערבות ממלכות הזרות וגרם לחוברן הבית השני.
וכל זה הוא מפורש בהיכלות הזוהר בפרשת פקודי רנח, ושם שלשל סוד הפגם הזה עד לשורשו. שאמר שם כי ישנם היכלות נצח והוד הנקראים נביאים, והם נקראים נוגה וזוהר. והיכלות אלה נקראים בתי בראי לעומת היכלות היותר פנימיות כל שכן הספירות עצמם. ואלה המדרגות נקראים ברייתות מלשון בתי בראי לעומת המשנה שהיא פנימית. והבן הקשר הזה למשנה וברייתא כי הברייתא הוא לבאר סתומות שבמשנה ובוודאי נצרכים לביאור הזה אבל אם יש רק את הברייתא ולא את המשנה לא נוכל להבין כלום. ואמר שבית שני ממדרגה זו היתה לפי שלא עלו בה כל ישראל, ולכן היה שם השכינה בין ירכין בבחינת הברייתא שנקרא בתי בראי, ולמרות שהיה אפשר להיכנס מזה לתוך קדש הקדשים לא היה זה כניסה שלימה.
ומן הטעם הזה אומר שם, בית ראשון היה בו שלום שבנה אותו מלך שהשלום שלו והיה בכל משך זמנו מלכות ישראל, ואילו בית שני לא היה בו שלום כי היה תחת שלטון פרס ואחר כך לחמו בו עם היוונים. וזה הוא בחינת קטרוג הערלה, כי הערלה עומדת בין הירכין ושם מתחברת, ולפי שהיה היחוד בבחינה זו לבד לכן הוצרכו הכהנים להלחם עם הערלה כל ימות הבית השני. וכוונתו אל גזירות יוון שגזרו על המילה ואל זה שהכהנים הוכרחו לתפוס את המלכות נגדם, לפי שלא היה היחוד העליון שלם. ודייק בספר טור ברקת שלא אמר הזוהר שלא היה שלום בגלל קטרוג הערלה, אלא להיפך שבגלל שלא היה שלום לכן היה קטרוג הערלה. כלומר כי פגם שנאת חנם גרם כל זה, וביארנו שורש הפגם הזה. ולפיכך הוכרחו הכהנים שעיקר עבודתם הוא לעשות כמעשה אהרן אוהב את הבריות ומקרבם לתורה, להשתדל לייחד את ישראל תחת ממשלתם שלא תקטרג הערלה. ועל פי סגנון הסוד לפי שהכהן צריך להמשיך חסד לפי היסוד ששם הערלה סותמת את החסד מלצאת, וזה היה עבודת אברהם אבינו ואהרן הכהן. ובכך התכוון הזוהר גם ליישב את קושיית הרמב”ן למה תפסו הכהנים מלכות, לפי שזה היה צורך השעה שהוצרכה למידת החסד של הכהנים לסלק את הערלה שהשכינה תוכל להתחבר לפחות בבחינה זו, וכן פירש להדיא המגיד להרב בית יוסף.
ושורש הפגם הזה של הערלה שמקטרגת בגלל שהיה היחוד במדרגה התחתונה, מבואר בזוהר בראשית שהוא טעם ותקע כף ירך יעקב. שראה שרו של עשיו ביד ימינו של יעקב אברהם וביד שמאלו יצחק ובגופו הוא עצמו וירא כי לא יכול לו, ויגע בכף ירכו שהם הירכין שהם לבר מגופא. ומשם יניקת הנביאים כלומר הרואים מראות בהתגלות שאינו ידיעת עצם כמשה אלא המראה שלו. ואמר שם בזוהר שהיה יעקב הולך צולע על ירכו עד שבא שמואל, והוא הקים את מלכות ישראל ואמר וגם נצח ישראל לא ישקר, כלומר מידת הנצח לא עוד יתחבר אל היפך אמת ליעקב אלא לא ישקר כי הקים את דבר ה’ שהיה יקר בימים ההם, ומימיו היה חזון נפרץ כי בירר את סדרי המראה והשיב יוצר על מכונו. ואמנם כל זה תיקן עד לבחינת הבית הראשון שהוא בחינת יחוד החכמה והבינה הנקרא קדש הקדשים הפנימי שבו ארון וכפורת וכו’. ואז ירד אור הבינה עד להוד השני במקדש שלמה על ידי זה. אבל טרם ירד האור עד לבחינת בתי בראי, אשר זהו בחינת הבית השני, וצריך שכל הארצות יקבלו מארץ ישראל וירושלים ככתוב כי מציון תצא תורה, וזה הוא שאמר הזוהר שבבחינת בית שני עדיין הערלה מקטרגת והיינו אף בימות שלמה היה בחינה זו כי הכל אנחנו מדברים כאן למעלה מן הזמן רק שחל בזמן כנ”ל. וזה נקרא בלשון שער מיעוט הירח שבע”ח שאף בימות שלמה לא היתה אור הלבנה כאור החמה שיהיו שני המלכים משתמשים בכתר אחד. וזה גרם שבבחינת החיצוניות שנקרא בית שני אף לא היה אור הבינה יורד עד להוד שני אלא להוד ראשון דהיינו הוד שעלה ונעשה לגבורה, אבל לא אמתת ההוד, ולכן לא היה בבית שני נבואה כי אם רוח הקדש שהמלכות שומעת מפי הגבורה אבל לא הקול מגיע עד אליה.
ומבואר מתוך הדברים שזה הפגם הוא בהיכל הנקרא היכל נוגה. ובוודאי לא לחינם נקרא היכל נוגה, כי באותו ההיכל נגע נוגה, והזוהר אמר לנו במקום אחר כי נוגה הוא שם הקליפה הקרובה ביותר אל האדם היושב על הכסא, שהם ג’ קליפות דהיינו מחיצות שעבר בהם יחזקאל בטרם ראה את המראה, ענן ורוח ואש, ונוגה לו סביב. ואמר שכנגדם ד’ מלכויות, ונוגה הוא מלכות יון שאין בכל המלכויות קרובה לדרך האמונה כמותה. וביארו כי ג’ קליפות טמאות במוחלט אבל הרביעית אם היא מתחברת לפנים היא קדושה כקדושת גוף הצדיק אבל אם היא מתחברת לחוץ היא טמאה. ונמצא זה ממש דבר הבתי בראי הנ”ל שהם הברייתות שבהתחברם עם המשנה הם טובים אבל כאשר יחלקו על המשנה אין שונים אותם. ולפי שבבית שני היה כל היחוד בבחינת בתי בראי לכן היה בהם אחיזת מלכות יון שהם הנוגה, בהיכל הנוגה. וכנגדם הוצרכו הכהנים לעמוד לבטל את הערלה שהם מכסים על המראה, ואז אילו היה כן היה בבחינת בית ראשון ובית שני כאחד, שתרד אור הבינה עד הוד השני שבבתי בראי, עד להיכל נוגה, ואז יהיו לבושי יוון לבושי קדש של הכהן הגדול.
וזה דבר אשר ביקש מתתיהו לתקן, והלך אל שמואל במצפה (כפי שדרש בבני יששכר מה שנזכר בספרי דברי הימים שהתפללו במצפה) בכדי לתקן את צפיית המרכבה שפתח שמואל, ואמר הרב כי שמואל תיקן את הנצח אבל ההוד שהוא אחיזת הנוקבא במקום זה בטרם נתקן, כי עדיין אפילו בזמן שלמה לא היו שתי מלכים משתמשים בכתר אחד, ומתתיהו באמת פעל שתעמוד השכינה על שני רגלים. אבל למדנו שכל מצבי בית שני נקראים עדיין לפרקים, כטעם שהיחוד של בית ראשון הוא תמידי אבל יחוד של בית שני הוא לפרקים, שתו ושכרו דודים. וכך ביאר הרב, כי במקדש שלמה לא היה הפרש אף בין השבתות לימות החול כל שכן בין זמני התפלה ועבודה לשאינם, כי בכולם היה היחוד פב”פ. אבל בבית שני כמו בימי הגלות שלנו היה הפרש גדול ועצום בין שבת וימות החול, ובין זמן התפלה והיחוד לזמן הבטל מן התפלה והיחוד. וכל מה שאנחנו לומדים על מצבי השכינה השונים בתקופות השונות כוונתנו אל המצב הכללי לא אל מה שניתן לתקן בתפלה באופן פרטי לאותו נפש ולאותו זמן שהוא מתפלל. וכל זה בעצמו הוא מסוד שורש שנאת חנם, שעדיין אין בכח הצדיק להתפלל עבור כל ישראל אלא עבור החסידים שלו, וכך מתתיהו התפלל עבור חבורתו ואכן לא נבדלו מן הכלל לרע אלא לטוב, ומכל מקום בגלל זה לא פעלו יחוד שלם אלא יחוד פרטי שלהם בזמן שלהם.
אבל לפי שהיה עיקר כוונתו לתקן את עצם מציאות הבית השני ללא בית ראשון, ועשה הכל בשם כל ישראל באופן הכי טהור שאפשר להיות בזמנו, לכן פעל שבכל שמונת הימים האלה נעשה היחוד עד לבתי בראי בבחינת שתי מלכים משתמשים בכתר אחד. והיינו האמור בשעה”כ ובפרע”ח שבחנוכה נעשה היחוד אמנם בנצח והוד כבחינת מדרגת ימות החול, אבל הוא בבחינת כתר אחד כי הנוקבא מקבלת על ידי עצמה מן הבינה. וזה לפי שמתתיהו תיקן ההוד, אלא שלא תיקן אלא לשמונת ימים אלה ולא בכללות. וזה סוד שמונת ימי חנוכה שהוא תיקון שלמה המלך שתתפשט הבינה בכל שמונת ספירות הזו”נ מכתר ועד הוד. ומה שאמר שהיחוד בנו”ה לבד אנחנו מפרשים שהוא אפילו שם, כל עוד הדור האחרון המכוונה דור הרגלים אינו נפרד כפי שהוא בזמנים אלא הוא הירכין של קומה אחת כמו הברייתות כנ”ל. ולכן ביחוד הנר אנחנו מכוונים יחוד עד לראש בבחינת כתר וחב”ד, והיה אפשר להבין שזה מדרגה נוספת על עצם קדושת היום שהוא בהלל והודיה, אבל אפשר שאינו אלא התחברות הכל לקומה אחת, כלומר שכאשר מחברים את הבית שני לבית ראשון אז נעשה מקדש שלמה עד למנורה שמדליקים ישראל שבגולה על פתח בתיהם הכל יחוד אחד, ולכן למשך ימות החנוכה אפשר להדליק נרות המנורה גם בגלות כי בערך הפרטי הזה כבר נתקן ונסדר כל היחוד.
ודע והבן, כי זה שאנחנו חוגגים שמונת ימי חנוכה ועוסקים בניצחון, הוא רק לפי שעדיין נשאר כל התיקון בבחינת תיקון פרטי ולא כללי. אבל באמת חכמינו לא רצו שנעסוק כל כך בניצחון כלל אלא בהלל והודיה, כי ככל שתיקון המועדים הוא כללי, אין שום מלחמה כי כבר הועבר רוח הטומאה מן הארץ, וכפי הפשט (המתייחס תמיד לכלל כפי שאנחנו מבארים בשיעורי זוהר האחרונים) אין חג זמן מאבק ותשובה אלא אדרבה זמן הודיה על הטוב שכבר הושג לנו, אבל מה שאנחנו אומרים למשל שבפסח צריך להלחם עם מצרים שהוא חמץ, הוא רק לפי שבאמת בבחינה הפרטית עוד נשאר מצרים חי. ולכן אמר ופירש המגיד לרב”י כי לעתיד כל המועדים יתבטלו, כי באמת יתבטל החמץ הכללי והפרטי כולו ואז לא יהיה איסור אכילת חמץ בפסח או לא יהיה חמץ בעולם כלל אבל ימי חנוכה ופורים לא יתבטלו כי עיקר ימי חנוכה ופורים הודיה, וכענין שאמרו כל הקרבנות הבאים לתקן את החטאים יתבטלו חוץ מקרבן תודה שהוא השארה נצחית גם אחרי שכבר אין נגד מה ללחום ולבער. ולכן אמתת החנוכה אינו כי אם הודיה על שלימות האל וייחודו, אבל בבחינת הגלות שהוא בעצמו שנאת חנם צריכים הכהנים ללחום עם בחינת היוון שבנפשם, ולעשות את זה בבחינת חסידות דהיינו אוהב שלום ורודף שלום, כנאמר שלום בית עדיף מנר חנוכה שהרי תכלית החנוכה הוא שלום בבית ראשון ובבית שני, והיינו שיהיה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, והיינו שלום בינינו ובין כל דורות ישראל ובין התורה עצמה, וגם שלום בינינו ובין חברתנו, ה’ יברך את עמו בשלום.