ואני בעלותי על מיטתי ליל שבת קודש והנה הקול קורא אלי כי ידעת כל המבוכות שאתה שואל אותם בכל הסוגיות כולם תלויים בשאלת פירוש ציור הבינה. כי כתוב וייצר ודרשו חכמים שנכתב בשני יודין שהם שני יצירות. והיינו שיש ב’ פירושים בבחינת הציור של הבינה, יש מפרש שהוא כציור ראייה חזותית, שרואה תמונה לנגד עיניו, או בעיני רוחו ושכלו, והרבה מדרגות עליונות יותר בציור זה, ומכל מקום כולם בחינת ציור תמונה. ויש מפרש שהוא כציור ידיעת הדבר בשכלו על בוריו הנקרא ידיעת צורת והגדרת הדבר, שהוא סוג אחר של ידיעה שאינה מתייחסת לציור חזותי כלל אף לא לציור שברוח ובלב, אלא הוא סוג נבדל לגמרי מסוג הציור, והוא ידיעה שכלית שאיננה בציור או דמיון כלל.
ושיטה זו נקראת שיטת ההפשטה אשר נהוג לחשוב שיש למילה זו ב’ פירושים הפכים, האחד מלשון פשט שעושה הדברים פשוט יותר, ההיפך מן המורכב והמתוחכם. והפירוש השני מלשון הפשטה שהוא ההיפך מלשון מלובש או מלשון מגושם, כמו ‘מפשיטין את הבהמה’, כלומר שמוציא את הדבר מציוריו החושיים. אבל לאמיתו של דבר אין פירוש הפשטה אלא מן הלשון הראשון, כי התפיסות הרגילות כולם מורכבות שכן אדם רואה דבר שיש לו חומר וצורה נפח ועובי וצבע וכו’, אבל התפיסה המופשטת שנקרא ציור הבינה לשיטה זו הוא עמידה על הדבר הפשוט המאוחד בפני עצמו שהוא התפיסה השכלית.
***
ולכן קוראים לתפיסה לפעמים זו תפיסה מחלקת לעומת התפיסה האחרת הנקראת לפעמים תפיסה הוליסטית או אחדותית, שכן הוא מבין כל דבר כפי שהוא בפני עצמו מובדל מכל הבחינות המעורבות בו, למרות שבמציאות אין קיים דבר כזה הרי זהו ההבנה השכלית הזאת לתפוס את מה שניתן לתפוס כל דבר בפני עצמו, ובזה הוא מבדיל אותו מכל דבר אחר הנמצא בו במציאות. ובאמת שלמרות שזו תפיסה מחלקת לא מפני שהיא מחפשת להפריד בין דברים יותר ממה שהם מעורבים אלא לפי שמחפשת להבין כל דבר על בוריו וטהרתו מנוקה מכל ערבוב אחר שאיננו בדיוק אותו המושג, ורק מבחינת הציור החיצוני הרי ציור זה נקרא הפרדה שכן הוא חושב שיש דבר אחד אשר ההשכלה הזו מפרידה אבל ההשכלה הזו דווקא עומדת על הדבר המאוחד עם עצמו בטהרתו ואינו מעורב עם שום דבר אחר.
ותבין ממילא כי גם עצם זה שהשיטה הזו קוראת לדרך זו שכל ועושה אותו מדרגה נבדלת וחתוכה בפני עצמה, והיא קוראת לדרך האחרת דמיון שאינו שכל כלל, הוא נובע מתוך אותו שיטת הבדלה שמבין כל דבר בפני עצמו ומבין שהמציאות עצמה אשר אליו השכל הזה חותר לתפוס היא נחתכת מבחינה הכי מהותית לפי אותם הגבולות שהפשטה הזו להעמיד כל יסוד מורכב על חלקיו הכי פשוטים עושה, עד שברמה הכי פשוטה אין שום קשר בין הדברים אחר שהשכל חילקה אותם, למרות שמבחינת המציאות הגשמית או הנפשית הרי הם קרובים מאד ונצרכת יגיעה רבה לעמוד על ההבדל ביניהם, אבל מבחינת האמת הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ואילו מי שאינו מחלק באופן זה ממילא שגם עצם חלוקה זו בין השכל להדמיון אינו חתוך אצלו למרות שהוא יודע הרבה מדרגות אינו מפשיט עד שיהיה שני יסודות פשוטים שאינם קשורים זה לזה.
***
ולדברי שיטה זו, מה שאנחנו מכנים חושך ואור, הם עצמם הדמיון והשכל הזה, כי הדמיון נקרא חושך והשכל נקרא אור. והטעם כי חושך הוא המצב ההעדרי שהיה לפני שנוצר אור. ולכן הוא רומז אל החומר שהוא העדר שיכול להיות משהו אבל איננו כלום מצד עצמו. ומה שהוא מכנה הציור הדמיוני איננו יכול לתפוס כי אם דברים שהם בחומר כי לדברים האלה יש הרכבה ועובי ונפח וזמן וצבע שאל זה מכוונים החושים, והציור הפנימי של זה הנקרא דמיון אינו כי אם כהעתק של החוש אל הנפש פנימה בזמן שאינו חש את הדבר. ואילו השכל נקרא אור כי הוא תופס את צורת הדבר שאין לו נפח וצבע וריח ושאר כל המקרים, אבל הוא ההוויה באמיתיות, והוא גם מאיר את החושך כלומר מעמיד את החומר ומלביש עליו את הצורה עד שיש לו קיום, והוא הוא אמתת קיומו.
ולפי זה תבין גם כי הבדלת החומר והצורה בעולם הוא בעצמו כמו תולדה של הבדלת השכל והדמיון מבין כוחות התפיסה שבנפש, כי אילו לא ידענו להבדיל בין בין סוג התפיסה שהוא תפיסה חושית וסוג התפיסה שהוא תפיסה שכלית, לא היינו יודעים להבדיל בין האובייקטים שאותם סוגי התפיסות הללו תופסים, והיינו חושבים שהכל סוג אחד יותר או פחות קדוש ומופשט. אבל בגלל שהבנו כי התפיסה השכלית הוא תפיסת צורות ואילו התפיסה החושית וממילא גם הדמיונית הוא תפיסת חומר, ממילא אנחנו מבינים שגם הדברים בעולם שהם תופסים מובדלים זה מזה הבדלה מוחלטת בערך ההסתכלות השכלית, למרות שבערך המציאות של העולם עצמו הם אכן מעורבבים. ולכן אנחנו אומרים שהשכלת העולם הוא הארת החושך כי רק מי שיש לו ידיעה מושכלת אז העולם מסודר אצלו כפי שהוא ואילו ככל עוד שיש לאדם ידיעה חושית ודמיונית הרי העולם נדמה לו כפי שהוא מצד המדרגה החומרית שלו ולא כלל מצד המדרגה הצורנית שלו שהוא אמתת הוויתו.
***
ולפי שהם ב’ סוגי ציור שונים זה מזה לגמרי ומשותפים בשם לבד, אין גם ידיעת השמות במדרגה ראשונה עוזרת כלל לידיעתה במדרגה השניה. כי מה שהחכם תופס הוא לא אותו דבר שהבעל חוש תופס אלא שהחכם מבין אותו יותר טוב. אבל החכם יודע דבר אחר ממה שהרואה בחושיו תופס כלל, ואין לתפיסת החוש שום מבוא אל זה. (אלא בדרך שלבי הלימוד שמתוך תפיסת החושים יודע החכם להתעלות אל הידיעה האמיתית, אבל באמת גם זה אינו כי מרוב שאנחנו מבדילים את השכל מן החוש קשה לראות איך יגיע זה מתוך זה ולכן אנו אומרים שהשכל הוא הארה עצמאית מלמעלה, כלומר שהוא נובע מאותו המקור שהצורות שהם עיקר הוויות עצמם נובעים, ולא נובע באמת מתוך הפשטת מה שרואים החושים למרות שזהו לפעמים הדרך שבו מגיעים אליו).
ולפיכך כאשר מדברים אנשי החכמה הזו על אנשי האמונה פשוטה הנקרא אצלם ציור דמיוני שמצייר את האמתות באופנים חושיים מדומיינים, אומרים אנשי חכמה זו שהם לא מועילים לעצמם כלל בזה, לערך ידיעת החכמה הנצרכת להיות אדם, וצריכים להתחיל מאפס בידיעת החכמה וכל החינוך הדמיוני אינו אפילו התחלה לזה. וכך הם אומרים על הנבואה שאם הנבואה הוא ראיה ציורית מסוג זה כפי שמשמע מפשטי הכתובים לא תיתכן שתראה שום דבר אמיתי כי זה לא הכלי שבו יודעים את האמת כלל. אבל אנשי השיטה הראשונה אינם תופסים מה שאומרים להם כאשר אומרים את זה כי בגלל שאינם מבדילים את ההשגות המופשטות ממילא גם לא יודעים להבדיל בין החומר והצורה שבנפשם ובין הידיעה הדמיונית ובין הידיעה השכלית ולמרות שהם מבינים שיש הרבה מדרגות בידיעה אינם מבינים למה מבטלים את סוג הידיעה הראשונה לחלוטין, ובאמת לפי התפיסה שלהם או שיהיה דבר זה כפירה מוחלטת בצד מה שכן אומר אין מה שהאמין בו בתמימות ילדותית או שיהיה דבר זה סתם דבר בלתי מובן.
***
וכאשר כל זה נאמר לי הוקשה לי מאד, כי באמת ידעתי כי רבים מתוך רבותי הטובים והישרים אינם מבחינים הבחנה זו, וכי אינו נראה ראוי בעיני שנאמר שכולם בהבל באו ובחושך הולכים. ובפירוש הם אומרים להיפך שההשגה דרך ראות עליונה על ההשגה דרך ההפשטה המושגית, ואת זה הם מייחסים אל הנבואה, ולכן הם גם אומרים שיש אמת בידיעה הראשונית מה שאין בהמשגה השכלית שאינו אלא כפירוש אליו לפעמים.
וידעתי שאפשר לומר כי כל דבריהם הם במדרגה שלישית, עליונה אף על הציור השכלי, והוא עוד יותר נבדל מכל השגות האור של השכל עד שבערכו השכל עצמו ייקרא חושך כמו שהדמיון התחתון נקרא חושך כלפי השכל האמצעי הזה. ולכן מה שהם מדברים בציורים הוא רק בכדי לשלול את השכל הנחות מבחינתם, וכאשר כבר עברו את ההפשטה הזו אלפי פעמים וכבר יש להם לדבר על הדבר העליון מזה שאינו כי אם ציור מסיבה שאינו גם צורה כי הוא מדבר על השאלה מאין הצורות ועולה לו שגם אלה לא מוכרחות מצד עצמם ולכן הם כבחינת חומר שאין לו קיום אמיתי אלא ברצון עליון עליו, ושוב ניתן לדבר על זה כציורים דמיוניים.
ואמנם שדבר זה נכון מצד עצמו אבל אין זה נראה לי נאמן לתאר את כל התופסים באופן זה כי סוף סוף אין רוב המדברים בזה יודעים את ההבדלה שדיברתי עליה כלל והוא נראה בעיניהם בלתי קיים ולא נכון לפרש אותם בצורה מפולפלת זו כאשר בפירוש לא אמרו כן. אבל מחכים אנחנו להארה שיסביר לנו למה באמת מן הצד שלהם נראים כל ההשגות כולם ציורים כפירוש הראשון למרות שיש בהם ציורים מופשטים יותר ויותר כפי הפירוש השני למילה מופשט. ומאידך גיסא לומר שכל דיבור על ציורים ואותיות במובן הציורי הכל סימנים בעלמא והכוונה בכל לציורים מופשטים גם לא נכון בעיני. אבל כנראה שהכיוון הוא שמראשית ועד אחרית אינם מחויבים להבדלה יסודית זו, וסוברים שכל שכל יש בו קצת דמיון וגם כל דמיון יש בו קצת שכל, כפי שהוא באמת, ולמרות שאולי אפשר לעשות את ההבחנה השכלית ביניהם אינם משתמשים בהבחנה זו ואינה נראית להם כה שימושית. ולכן באמת אומרים בסוף שאין הכי נמי בראש כל המדרגות אין גם ציור אבל מרגע שאנחנו מדברים יש כבחינת חומר שהוא הציור שאנחנו משיגים, ובתוכו האור שהוא השכל הטהור, אבל אף פעם אין תפיסת צורה מבלי חומר באמת, וזה תפיסה אחרת של התפיסה מעיקרא שממנה משתלשל תפיסה אחרת של עצם היחס בין החומר והצורה בעולם ובין מדרגות העולמות בכלל.
***
ובבקר יש לי סדר ללמוד במורה נבוכים ואחזתי בפרק עא והיה נראה לי שבפירוש מסביר שם הרב בדיאלוג שהוא מצייר בין המדבר לפילוסוף שהכל תלוי באמת בשאלת הבחנת השכל מן הדמיון, אף עצם מושג הטבע (שהוא הצורה שבעולם הזה) תלוי בעצם בידיעת השכל, כי אי אפשר ללכת הפוך ולומר השכל הוא מה שתופס את הטבע כי אז יאמרו המדברים שזה גופא מה שהם טוענים שאין בעולם טבע וצורה קבועה אלא הכל מקרים שמצטרפים ברצון. אבל הטענה של הפילוסוף נגדם הוא שאם כן לא תיתכן בכלל ידיעה של דבר בעולם (וכפי שהוא אומר שגם השכל מקרה בעצם) וכפי הנראה יסוד חשיבתם נובע בדיוק מתוך הידיעה שלהם שיש כזה דבר ידיעה ושהוא דבר נבדל מציורי דמיון וזכירת הרגלי העולם. ובאמת שיסוד הזה הוא בעצמו האור הראשון שהאיר הקב”ה בעולם שיהיה באורך נראה אור, ורק על בסיס נקודה זו נבנית כל דרך ההשכלה. ועל ציר זה סובבים כל החקירות האחרות אם יש בעולם חכמה וסדר או רצון ומקרה, ואם יש צורות, ואם יש טעמים למעשה בראשית ולמצוות, ואם יש הבדל עצמי בין מי שמשיג את האל למי שאיננו משיגו אלא מדבר עליו.