באחת מלילות חנוכה בין מנחה למעריב עמדו היהודים בבית הכנסת ועשו מה שעושים בזמן הזה, דהיינו מחכים לתפלת מעריב. ובינתיים מי שעולה על ליבו משהו להגיד אומר אותו. עמדו ככה הרבי וסביבו החברים החסידים החריפים וגם תלמידי החכמים והמתחכמים וסביבם החניוקים הפשוטים מתבוננים, והם עומדים.
מתוך השורות נדחף בערל הנוהג בבוקר באוטובוס של החיידר, ועל כריסו מלאה כתמי הקפה של הבוקר והוא פונה ישירות לרבי, רבי יש לי שאלה יסודית על חנוכה, וכל הגדולים עומדים מסביב ונוהגים באדיבות כל עוד הגבאי לא דוחהו, והוא אומר “התבוננתי, ואילו היינו עכשיו בצהרי צום אסתר (אולי אז היה לך חולצה לבנה ולא שחומה כמראה הקפה, כן, לעג מישהו בשקט. נו!) הרי היה כל אחד מגיע ומגילה בידו מחכים לקריאת המגילה אחרי מעריב. והיו הילדים מכינים את רעשני המן והיינו שומעים את הסיפור מריעים למרדכי וצוחקים על המן. והיום אנחנו כולנו מחכים למעריב ואחריו נדליק את הנרות, ולמה לא כתבו מגילה של סיפורי חנוכה ולמה לא נקרא אותה ברוב עם כדרך שעושים לפורים, והנה אני כבר שכחתי מה שסיפר לי המלמד בחיידר ואני מדליק את הנר ולא זוכר על מה ולמה.
רבי בעריש הדיין מכחכח בגרונו ומפיו יוצאת בפסקנות, (כמו תנועת דבריו אומרת, לכן לא מכניסים את נהגי האוטובוסים אפילו לחדר הלימודים שבחיידר). וכי זו שאלה הוא, הלא מדיני פורים הוא מקרא מגילה, והמגילה הזו יש לה דינים מיוחדים הוא לא סתם איזה היכי תימצי שהילדים יהיה להם איפה להרעיש בהמן ושבערל ידע את הסיפור. הוא צריכה להיכתב אשורית על הספר ובדיו. אף חכמים דרשו דרשות להוכיח שאסתר ברוח הקדש נאמרה וכי יש לכתוב את ספרה לדורות. וכמה פלפלו בגמרא אם נאמרה לקרות או נאמרה לכתוב וביארו את דיני קריאת ושמיעת המגילה, והבערל הזה חושב שכל זה הוא איזה דבר של מה בכך שהוא שואל קושיות כאלה.
הרבי מביט על רבי בעריש ומבטו אומר לו רחמנות עליך, לא די שאתה מבזה יהודי שבסך הכל שאל שאלה טובה, אתה גם לא ענית על דבריו כלל. שכן זו דרכם של לומדי הישיבות ופוסקי ההלכה שכל שאלה בסיסית הופכת בעצמה בפיהם בתשובה על ידי אמירתה בניגון למדני. אכן כאן יש דין כתיבה וקריאה וכאן אין. ומה עשית אלא לחזור על שאלת הנהג בשפה אחרת. ובפיו אומר לו הרבי בלשון הגמרא, נו רבי בעריש, הלא יענה לך בערל ‘הא גופא קשיא’, ומה ראו חכמים לתקן דין כתיבה וקריאה במגילה ולא ראו לתקן כן בחנוכה?
רבי לעיזר המקובל איננו יכול להתאפק, נו רבי הוא אומר (וקמיטת מצחו אומרת, הרבי באמת מוצלח ביחסי אנוש, אבל האם הוא מבין את דקויות עולמות המחשבה שאני משוטט בהם, הרי זה דוגמא שמרוב טובו לבעל עגלה הוא משריש עיוותים בציבור) הרי ידוע לנו כמה עולמות וכמה קדושות וכמה מדרגות תלויות בכל אות מן המגילה הזאת, וכמה רוח הקדש נמצא בכל מנהג מנהגי ישראל אף כי בתקנות חכמים, האם סתם ככה שואלים לעשות מגילת חנוכה, כמו זה דבר קל וריק הוא.
שמעיה החברותא של רבי לעיזר בקבלה ניגש לעזור לחברו (ומרוצתו אומרת, הוא אכן מקובל ויהודי חם ואני נהנה ללמוד איתו בכתבי אריז”ל, אבל הוא לא למד בישיבות ולא עסק ביסודי השקפה כראוי, אני אסביר את מה שהוא רוצה להגיד יותר מוצלח ממנו) וכמעט צועק (וצעקתו אומרת, כמה מקורות פשוטים בחז”ל שכחתם אתם החסידים), הרי משמתו חגי זכריה ומלאכי פסקה נבואה מישראל ומאז יש עולם אחר שאין בו נבואה, ואיך מעלה אתה על דעתך שיכתבו ספר ללא רוח הקדש וישימו אותו בארון ליד מגילת אסתר, שלא עלתה לדורות אלא לפי שהכריעו חכמים שאסתר ברוח הקדש נאמרה, כי אין אנחנו קוראים ספרי מעשיות סתם, וכי לא שמעת את היסוד למה כתוב בסוף המגילה הלא הם כתובים וכו’, להודיע את ההבדל בין סתם דברים שהם כתובים על ספר דברי הימים לאסתר שהוא ברוח הקדש. ומה רוצה היהודי הזה שנכתוב סתם דברי הימים ונקרא בהם? ועד שהרבי עוד חושב שזו שאלה טובה? מה קרה לכם?
והרבי הביט גם עליו גם על חבירו במבט האומר חוסר ידיעה, (אבל חוסר ידיעה כזו של מי שיודע מה אינו יודע), והוא פונה לרבי שמעיה ואומר שאלה לי אליך בשפתך. אך טרם כן אספר לך סיפור, אתה זוכר שהיה לפני שנתיים מישהו בעירנו שטען שהאגדות בש”ס אינם קדושים כי אינם כי אם סיפורי דברים בעלמא שסיפרו האמוראים זה לזה, וכי אין חובה להאמין באגדות חכמי – ובטרם יסיים הרבי את סיפורו ושמעיה כבר זועק וסוגר את אזניו, אויביי הרי בזה זייפו המשכילים בכתבי הראשונים כידוע, ואילו אנחנו מאמינים שכל מילה בתלמוד ומדרש הוא קדוש, ויש ללמוד בהם באימה ולא ישוב דבר מפיהם ריקם. והוא פונה אל רבי לעיזר ואומר לו נכון, הרי כך כתוב גם במהרח”ו שכל המדרשים הם על הסוד וארור האומר מדרשות חלוקות הם, והוא קצת מפחד כבר אבל מנענע בראשו. והוא אך סיים את רתיחתו והרבי כזורק שאלה באוויר לכיוונו, ובכן, אילו כתבו חכמים את סיפורי חשמונאים וחנוכה במדרש אגדה והיינו קוראים בהם בברכה בלילות חנוכה האם היה הדבר לפלא בעיניכם?
בצד עומד לו רבי מתתיהו, זה הידוע בבית המדרש בשם ‘מאטעס הידען’, ואילו בחוץ היה מכונה ‘היסטוריון’. והוא שותק. הרבי מכיר אותו והוא יודע שתחת לשונו הוא לוחש, נו וכי אפשר לפתור ליהודים האלה את מבוכתם, הרי האמת ידועה למי שחוקר אחר דברי הימים אבל איך אגיד את זה פה בבית הכנסת כאשר כבר יוצאים הבחורים מן המקווה ופאותיהם רטובות לקראת לשם יחוד של הדלקת נר חנוכה. אולי במסיבה הפרטית בביתנו שבו גם הרבי מגיע לפעמים כאשר אין טיש בזמן הזה נדבר את הבנתנו.
ופתאום שומע הוא את קול הרבי מרחק חצי בית מדרש, נו מאטעס, בטח אתה יודע את התשובה למה אין מגילה בחנוכה, ותשיב לבערל העומד פה. נו מה יעשה, ניגש מאטעס אל הרבי ואומר לו בלחש, הרי הרבי כן קרא את מאמרי, ובו ציינתי שבכלל יש מחלוקת מתי התחילו להדליק נרות חנוכה, וכי ניסי חנוכה כתובים על ספרים החיצונים אבל לא רצו חכמים לקובעם בספר, וכי במגילת תענית נרשמו רוב נצחונות החשמונאים אבל נחלקו חכמים בתוקפו, וכי כתבי הקדש נחתמו מטעמים שלהם בתחילת ימי הבית ומאז לא נוספו להם עוד לבד ממי שיאמר שספר דניאל נכתב בזמן חנוכה ואם כן נכתב רק שרצו לראות אותו כנבואה, ובקיצור מה רוצה הרבי שאגיד מזה בקול? והנה הצטופפו מסביב בעריש ובערל ולעיזר ושמעיה וכבר מתחילים לשמוע את סופי דבריו, והנה מכריז הרבי אתם יכולים ללכת לסדרה של רבי מאטעס על דברי הימים, הוא יודע לספר לכם מתי בדיוק נכתבה מגילת אסתר ועל ידי מי, ומי כתב מגילת תענית ומתי, וכל פרטי האירועים מימי בית שני עד זמן חנוכה ואחריו. אבל, (מנצנץ עיניו של הרבי אל מאטעס), אני לא חושב שהוא יתרץ את הקושיא שלך בערל. (מאטעס מהרהר האם הרבי בא לשמור על התמימים או למחות בו, והרבי ממשיך) אם תקשיבו לו תדעו היטב את הקושיא, כי תדעו לא רק לשאול מה נשתנה בהלכה חנוכה מפורים או מה נשתנה בהשקפה נבואה מתורה שבעל פה או מה נשתנה בקבלה סוד הדלקת נר חנוכה מסוד מקרא מגילה, אלא תדעו שהקושיא הזו הוא גם קושיא ארוכה כאורך הדורות, ותשאלו מה נשתנה הדור של חנוכה שתיקן נר חנוכה מן הדור של פורים שכתב מגילה ותיקן את קריאתה, ונמצא כל פעולת ר’ מאטעס איננו כי אם להחיל את אותו הקושיא לא על ספר ההלכה שבידינו כי אם גם על כל ספר ההיסטוריה שבידו.
(רבי בעריש ורבי לעיזער ושמעיה ואפילו בערל מהורהרים, ובינתיים מקול רעש הדברים התאספו כל בית המדרש סביב לשולחן הרבי, והחכמים עם שאר הציבור מחכים לרבי שיסיים דבריו וישלים עם איזה וורט שאיתו יתפללו מעריב כמנהג) ורק שמעיה הליטוואק מעיז להגיד לרבי, נו יפה מאד אתה דחית את כל דברינו, האם יש בידיך משהו לענות על שאלת בערל או שרצית רק להגיד לנו שהעם הארץ יש לו שאלה והוא טוב מאתנו?
(פני הרבי מרצינים והוא משפיל את עיניו ואומר) “לא אין לי תשובה. זאת אוכל לספר לכם שאני אינני יודע את התירוץ לשאלה זו. את השאלה ברוך השם הנני יכול לצייר לעצמי היטב, מן האופן הפשוט שבו שאלו בערל ועד האופן הקבלי שצריך שישאלו רבי לעיזר וברוך השם גם האופן ההיסטורי שצריך שישאלו רבי מאטעס לא נעלם מאיתי, ואני לומד מכל אדם. אבל אני עצמי נשאר עם האיני יודע. אני חושב לעצמי שכל תירוץ שמישהו יתן לזה יהיה לי או למישהו מעט חכם ומופלפל ממני להסביר למה דווקא גם לפי אותם הדרכים היה אפשר שיהיה מקרא מגילת חנוכה כמו שיש מקרא מגילת פורים, מוטב נודה כולנו שאיננו יודעים. אנחנו יהודים שעושים את הנמסר לנו, לפי שהוא נמסר לנו, ולפי שככה הופיעה ההארה באותו הזמן שעבר ובזמן הזה עכשיו, ולפי שככה נקבעה הלכה בש”ס ופוסקים במשך הדורות, ולפי שככה כתוב לכוון בסידורי המקובלים.
אני תובע, (חוגר הרבי את עצמו כמכריז על אתגר הנושא פרס) אדרבה שיבוא מישהו ויסביר למה היה מוכרח שיהיה פה ככה ופה ככה, ואם הוא חכם שיודע להסביר כאלה דברים, שמא יוכל אותו חכם גם לנבא לי איך בדיוק יתקבלו המנהגים המתחדשים עלינו בצרות ושמחות והארות והלכות המתחדשות עלינו במשך חיינו, שמא יודע איזה מן ההצלחות שלנו יירשמו לדורות ובאיזה אופן, שמא יודע הוא איזה צד הלכתי שאנחנו מעלים בדיוננו ייתפס ובאיזה עניינים, שמא יכול לספר לי איזה מן המנהגים הקשורים למצב ההיסטורי שלנו יתפסו לדורות ואיזה מהם יישכחו בפח האשפה של ההיסטוריה. עד שיתן החכם הצדקה כזה ואף נבחן אותו פעמיים שלש, דרך משל נחפש מי הסביר איזה ספרים נכתבים ואיזה מהם מקבלים קדושה בדורות שלפני שנחתמה המקרא, ואכן נבדוק שכך היה כפי הכללים שהוא הציב, אז נדע שאכן חכמתו אמתית. עד שאמצא את האיש הזה, אני אגיד שאנחנו לא יודעים, וכי כל העבר הוא עבורנו מסך מעורפל אשר אנחנו מקבלים אותו כפי שהוא ולא יודעים לשחזר למה היה מוכרח שיהיה כפי שהוא. אם ירצה מישהו לטעון שכל זה הוא מקרה ממקרי הזמן ואין לו הצדקה הכרחית, גם איני סובר שיש מי שיכול לטעון נגדו, אנחנו נוטים להגיד שהיה כל זה בהשגחה פלאית וניסית, אבל אדרבה יחגור נא מישהו כנגדי ויוכיח את זה. והוא רחום ברכו את ה’ המבורך ברוך ה’ המבורך לעולם ועד!”.
אחרי מעריב הביאו לרבי את המנורה והוא הדליק בה, ואחריו אמר בשקט לסובבים אותו, “אבל אתם יודעים מה, אני אמנם לא חושב שההסבר שלי מוכרח, אבל בשעת ההדלקה נזכרתי בסיפור שסיפר לי איש חכם, אולי ירצה הסיפור הזה גם את בערל וגם את חבריו החכמים ממנו”. וכה סיפר.
פעם אחת התארחתי בביתם של זוג אחד, והיה האירוח שלהם מופלא שהיו עומדים לשמשני כל עת כאילו אין להם בעולם אלא צרכי, ממש בבחינת טרם יקראו ואני אענה. הבנתי מתוך התנהגותם שהם זוג שאוהבים זה את זה מאד מאד, כי הכנסת אורחים כזה לא תיתכן מבלתי אהבה ותקשורת מאד טובה בין בני הזוג. והנה שמתי לב לדבר מעניין, רוב הזוגות יש להם בביתם במקום מפורסם או במקום צנוע יותר, תמונות שלהם ביום חתונתם, או הכתובה שלהם ממוסגרת יפה. ובדרך כלל כאשר הנני מתארח בבתי זוגות הנני מביט על החתן והכלה שבתמונה ושוב על האיש והאשה שבסלון, ונפעם מעוצם הניגוד ביניהם. כמו קורות הבית מספרים את הסיפור של חלום האהבה שהיתה תקווה ונמוגה אל עצם החיים. והרבה אני לומד מתוך ההתבוננויות האלה. פה שמתי לב, אין שום תמונה ולא כתובה ולא ציור. הקירות ריקים. ואילו פניהם של הזוג עצמם קורנים זה לזה כמו היו הם מתאחרים בתמונות החתונה של מישהו. עלה בדעתי אולי יש קשר בין הדברים.
כאשר נכנסה האשה להביא קפה שאלתי אותה תגידי, “יש סיבה שאין לכם בבית תמונות מהחתונה, זה מנהג משפחתכם לא לתלות תמונות כאלה משום צניעות או משהו אחר?” היא צחקה, “מה מנהג, מה פשוט אין לנו תמונות לתלות”. מה, כמו נזדעקתי נראה שדרכתי על יבלת פה, סליחה ששאלתי, מקווה שזה לא היה אסון שנאבדו לכם כל התמונות או משהו אחר. “לא, מה פתאום, אין לנו תמונות כי לא צילמנו ולא הזמנו צלם לחתונה”. “וזה לא היה דבר מוזר, הרי המנהג נראה שכלה בלא תמונה אסורה לבעלה?”. “אכן, אבל אני ואישי חשבנו על כך דבר פשוט, לשם מה נצרכת לנו התמונה, שנזכור את יום חתונתנו ויום שמחת לבנו, אבל אנחנו מתכננים לחיות ביחד, אם כן נראה את עצמנו ביחד כל יום, ואין זכר יום חתונתנו חי יותר מזה, לשם מה לנו התמונה להזכיר לנו את השמלה שבחרתי?”. ופתאום הבנתי את הכל.
הרבי מפסיק ואומר ארמוז לכם, באותו הרגע הבנתי גם למה הכתובה עיקרה עבור היום שבו יתגרשו ולא עבור הזמן שיחיו בו ביחד. והבנתי למה לא נכתבה שטר קידושין אלא נלמדה מהיקש מן הגט. ולמה יהודים שבאו לדביר ביתך לא חשבו שהם צריכים לכתוב את מעשיהם עלי ספר, ואילו יהודים היושבים בשושן הבירה שלחו לחכמים להביא את מעשיהם.
שאלתי את האשה, “בטח זה היה רגע רומנטי שלכם, מן הסתם החיים כבר לימדו אתכם שישנם כל מיני רגעים שדווקא היה חבל שאין לכם תמונת-נישואין שתיזכרו בו, הלא ככה הוא תמיד שהצעירים לא חולמים על הבעיות ואז מתחרטים שלא ידעו יותר טוב”. והנה בעלה נכנס והקפה בידו והוא היה מקשיב לכל שיחתנו, ושח לנו “הרבי שואל שאלה חשובה מאד, תסלחי לי אם אגיד את מחשבתי ואני מבקש סליחה מראש אם זה מגלה משהו, אכן כדרך הזוגות היו הרבה ימים שכעסתי על אשתו ואמרתי לעצמי חבל שאין לי פה איזה תמונה להסתכל בה שאזכור אהבתנו הישנה ואשקיט בה את כעסי. אבל אחר כך חשבתי לעצמי, ומה יהיה אם לא רק נכעס זה על זה מעט אלא גם נתגרש לגמרי, האם גם אז ארצה שיהיה לי תמונה של האהבה הישנה להיזכר בה, או שדווקא הזיכרון יצרוב בי ואעדיף שלא היתה כלל, וכל מבט בתמונה לא יעורר בי התפייסות אלא כאב וצער. ועכשיו שלא התגרשנו אלא אנחנו נפרדים מעט בלב, למה איני מצטער כשאני משתעשע בדמיון אילו רק היתה תמונה להיזכר בה, האמת הוא שמה נפשך בין כך ובין כך עדיף שלא תהיה תמונה”
והאשה לא יכולה להתאפק והיא אמרה אל אישה, “לא יקירי, אני אומרת לך משהו, אם חלילה ניפרד לגמרי, ואם אני מופרדת מעט לעתים, גם אז אינני צריכה את התמונה שתזכיר לי את אהבתנו או שתצער אותי. מביטה אני על עצמי והנני רואה את החצי השני שלך. מדמיינת אני את עצמי גרושה ומתאהבת במישהו אחר, ועדיין רושם המראה שלך שהיה חרוט בעיני נשאר שם, אני בטוחה שאפילו האהוב החדש יהיה מסכן, שכן לנצח לא אוכל למחוק את המציאות החיה של העבר האהוב שלנו. צודק אתה אישי שבין כך ובין כך לא יעזרו לי התמונות, אבל לא כדבריך כי בשעת פירוד לא יהא התמונה אלא כאב, אלא כי חיות אהבתנו תחיה בי גם אז כמו שהיא חיה היום שאני מביטה בך ואתה מביט בי וזאת תמונת חתונתנו”.
לילה טוב, למחרת נדליק את הנרות באותו שעה.