פירוש קדושת לוי על ‘גיבורים ביד חלשים (נר ב’ דחנוכה תשפ”ה)

בתחילה חיו ישראל מתוך עיני עצמם ‘וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב’, מתוך עינו של יעקב בלבד חוו את העולם ואת הקמים עליהם בגופם ובממונם וביצרם ראו כבאים מבחוץ אבל לא הקשיבו להם מעולם שיצטרכו גם לענות על טענתם. אפילו כאשר רבותינו גאונים וראשונים ראו קושיות המתעוררות על התורה וביקשו לענות עליהם, לא גרם זאת להם אפילו להוה אמינא לקרוא את התורה מתוך עיני אותם מקשים, אלא את הקושיות ראו כעוד כלי  מלחמה הבאים אליהם וביקשו להשיב מלחמה השערה בדרכי ניצוח הראיות (ככתוב באמונות ודעות לרס”ג ובאגרת תימן להרמב”ם, שאין הקושיות אלא עוד מדרכי המלחמה של המקנאים את התורה, זה בא ברציחה וזה בא בגזירה וזה בא בקושיא, וכנגד כולם הובטחנו כל כלי יוצר עליך לא יוצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי).

הבעיה היותר עמוקה היתה כאשר התחילו ישראל לשמוע לא קושיות כי אם את סיפור עצמם ואת תולדותיהם, אשר זוהי יסוד הזהות כמו סיפור יציאת מצרים המודיע ליהודי מאין בא ולאן הוא הולך, ושהוא יסוד זהות אמונתנו באלהי אבותינו. ויהי היום והתחילו מישראל לקרוא את סיפור עצמם מתוך עיני המתבונן מבחוץ, ודבר זה גרם לקרע בתוך נפש המאמין שהוא גדול מכל קרע העלול לבוא על ידי קושיות. (במילים אחרות, מקצוע ההיסטוריה מסוכן הרבה יותר ממקצוע הפילוסופיה, והחילון שבדורות האחרונים שלפעמים מקשרים עם הפילוסופים שבדורות האחרונים ודורשים אותם בערבוב באמת הרבה יותר נובע ממבט ההיסטורי מאשר ממבט פילוסופי), כי פתאום הוא מתחיל לחשוד לא באלהיו אלא בסיפור יציאת מצרים, שזהו הרבה יותר יסודי בלהיות יהודי מאשר השאלה כמה ידיים יש לאלהים והאם הוא משגיח באופן כזה או באופן אחר.

ולא הבעיה הוא שהוא מתחיל להרהר האם היה או לא היה, או האם היה בדיוק בפרטיות כזאת כמו שכתוב בתורה או בפרטיות אחרת, שכל אלה קושיות וסתירות קטנות שבנקל ליישבם, והרי בדיוק כמו שאפשר ליישב סתירות בין ספר שמות וספר דברים כך אפשר ליישב גם ביניהם ובין ספר קדמוניות היהודים. אלא הבעיה הוא שפתאום הוא שומע את הסיפור באזניו כפי שגוי היה מספר את הסיפור. ובוודאי ששום גוי לא יספר את הסיפור ההולך ‘עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ אלהינו משם’. שהוא אותו מבנה של הסיפור של כל מועדי הצלת ישראל, כמו בחנוכה ‘עמדה מלכות יון הרשעה ואתה ברחמיך הרבים רבת את ריבתם’, אלא פתאום הוא מתחיל לשמוע שיש כל מיני אימפריות ויש ביניהם פוליטיקות ולפעמים משום מה הם כובשים את ארץ ישראל ויש כל מיני חשבונות צבאיות ופוליטיות ובמקרה הם גוזרים על התורה ולפעמים יש איזה מצביא גיבור שמתקומם נגד צבא גדול ומנצחם ובונה מלוכה לעצמו.

והמספר את הסיפור הזה לאו דווקא בכלל שהוא כופר, הוא יכול להוסיף כמה פעמים שהוא רוצה וגם להאמין בזה באמת, שהכל בעזרת אלהי אבותיהם והכל בהשגחה פרטית ובנס נגלה או נסתר, ואפילו להראות מתוך פרטי הסיפורים מה ההכרח שזה היה נס כי היו מעטים מול רבים וכדומה, עדיין הוא לא מספר את הסיפור שגרם מעולם ליהודי להדליק נרות חנוכה ולשיר מעוז צור, אלא סיפור שגורם לכל מיני דברים אחרים כמו להיחשב ידען והיסטוריון שאפילו יודע להסביר את הגמרא על חנוכה לפי פרט האמור בספר המקבים ואולי גם להאמין שבכל זאת הכל צדקו יחדו והיה בנס. האתגר הוא לא זה אלא כיצד להישאר יהודי שיודע להסתכל במבט העתיק העצמי שלו למרות שהוא יודע שישנם מבטים אחרים, כלומר כיצד להיות זה ששר לעת תכין מטבח וכו’, כאשר הוא דווקא מכיר יחסית טוב את מבטו של הצר המנבח והוא אפילו היה יכול להצדיק אותו אילו רצה מאד, לפחות הוא מבין מדי לליבו ולנקודת מבטו.

***

רבי לוי יצחק בדרושיו לחנוכה שבספר קדושת לוי על התורה מקשה בדיוק את הקושיא שלנו:

מסרת גבורים גדולים ביד חלשים. לכאורה הלא היה גבורים גדולים חשמונאי ובניו, כנזכר בספר יוסיפון?

אלא הכוונה, דהיו כל כך צדיקים דלא תלו נצחונם מחמת גבורתם, רק ‘מאת ה’ היתה זאת’. וזהו מאמרם ‘חלשים’, שהיו חלשים בדעתם, שידעו שמחמתם לא ינצחו רק מחמת עזר ה’.

רבי לוי יצחק אכן מעמיד את הקושיא כאילו הוא סתירה בפרט עובדתי, ב’על הניסים’ נאמר שהיו בני חשמונאי חלשים, ואילו בספר יוסיפון ההיסטורי שהוא קרא, רואים שהם היו דווקא גיבורים מנוסי מלחמה. ולכן הוא מתרץ על ידי הוצאת האמור בסידור מידי פשוטו, שכן הפשט מסתמא היה כמו שכתוב בהיסטוריה, ודוחק ש’חלשים’ לאו דווקא שהיו חלשים פיזית אלא שראו את עצמם חלשים  מצד עצמם ונעזרים מלמעלה בלבד.

אך כאשר אנחנו מתבוננים אנחנו מבינים שלא זהו אמיתת השאלה, וגם תשובתו איננה תשובה פרטית. בין נאמין שהיו בני חשמונאי גיבורים פיזית בין היו חלשים פיזית, ובין אם נאמין שהייתה עזרתם מעם ה’ בין אם נאמין שהייתה בגלל גבורתם, הסיפור שהסידור מספר הוא סיפור אחר לגמרי מזה שספר יוסיפון מספר. הסיפור שהסידור מספר הוא ‘ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם רבת את ריבם וכו’, ורק בתור פרט אחד המוסיף לצייר את הסיפור הזה הוא אומר שהיו חלשים ומעטים וכו’. ואילו הסיפור שיוסיפון מספר הוא של חבורת גיבורי מלחמה וגם קנאים לדתם שהתעוררו ללחום נגד מלכות יון והיה השם בעזרם. לאו דווקא שהסידור לא מכיר בכך שהיו גם גיבורי מלחמה ושהשתמשו בכל התחבולות האפשריות לגיבורי מלחמה כאלה, ולאו דווקא שיוסיפון לא מאמין בכך שבסופו של דבר כל ניצחון הוא מעם ה’. אבל הסיפורים הם סיפורים שונים ואף הפוכים זה מזה, למרות שאם נפרק אותם לגורמיהם נוכל אולי להגיד שאינם אלא אותו סיפור משני כיוונים שונים, הרי בדיוק הבחירה הזו לספר את הסיפור בסדר זה ובאופן זה עושה אותו לסיפור אחר, שעושה גם רושם מסוג אחר בנפש ומלמד לקוראיו ומספריו לימוד אחר.

עצם זה שרבי לוי יצחק מעורר את הקושיא הוא מעניין, כי הוא יהודי שחי בזמן שהתחילו ישראל להכיר נקודות מבט אחרות על המציאות ואף על הסיפור שלהם עצמם, והוא בעצמו קורא את המקור החיצוני ביוסיפון ומתאמץ ליישב בנפשו את שתי המבטים[1].

התירוץ של רבי לוי יצחק גם הוא חשוב כי הוא מראה לנו את האופן שבו הוא מיישב את הסתירה בנפשו, ועיקר המקום שהוא מיישב בו את הסתירה הוא בנפשו. בדרך שבו החסידות פותרת את רוב הבעיות מן הסוג הזה הוא מעביר את האמור בסידור מחיצוניות העולמות אל פנימיות נפש האדם, והוא מפרש ‘חלשים’ במובן לא גשמי אלא במובן נפשי פנימי, כלומר לא שהיו חלשים, אלא שהרגישו חלשים. ואת הרגשת החלישות הזו עצמה הוא מספר לא כתחושת חלישות כלפי עצמם או כלפי שונאיהם, אדרבה בוודאי התחזקו מאד בבטחון ואומץ נגד אויביהם ואף נגד הספיקות הפנימיות שלהם, אשר במובן זה עצמו היה ניתן בוודאי לכנותם ‘גיבורים’, הכובשים את יצרם, וגיבורי לב ואומץ. אבל הוא מדייק כי תחושת החלישות הפנימית לא היתה כלפי עצמם כי אם כלפי מעלה, שכאשר הסתכלו כלפי מעלה הבינו כי מה’ המלחמה ולא מאיתם.

ונמצא לא זו בלבד שזה מפרש את האמור בסידור במציאות הנפשית ולא במציאות העולמית, אלא שגם במציאות הנפשית הוא מפרש כי האמור בסידור הוא אמת ביחס שבין האדם לקונו ולא בשום יחס אחר. וב’ המידות הללו הם כמו מידות היסוד של הפרשנות החסידית, וזו בלא זו איננה כלום, כי אם נאמר שהסידור מתעסק ברגשות פנימיות ולא במציאות נילכד בסוליפסיזם של העדפת התחושה על המציאות, ולא זה הוא עיקר החסידות, אלא אכן מדובר על תחושה פנימית, אבל התחושה הזו דווקא נכונה כי היא מתייחסת למציאות עליונה, וכי אכן הצדיק הוא זה שעיקר תחושותיו הם תלוים ביחסיו כלפי מעלה ולא ביחסיו כלפי הצד. התחושה שהם חלשים ביחס לכח אלוה הוא תחושה הנובעת ממציאות אמיתית עליונה עליהם, מציאות האלוה שכל הכוחות נתונות בידו, וזהו הנותן תוקף ואישור למציאות הפנימית של החולשה לא תחושה פנימית סתם.

***

דבר פלא שמצאתי בחיפושי, הוא שרב חסידי אחר בזמן מעט יותר מאוחר, שגם הוא ראה את עצמו לוחם נגד תנועות מתחדשות למיניהם, קרא באותו המקור שרלוי”צ קרא בו, והוא דווקא מצא ממנו להקשות קושיא בדיוק הפוכה על הפוסקים. ידועים דברי הט”ז בסימן תר”ע שלא קבעו בחנוכה משתה ושמחה לפי שלא היה הנס מפורסם בהצלת נפשות כמו בפורים אלא הנס המפורסם היה בנרות. על כך מקשה רבי חיים אלעזר שפירא בספרו נימוקי אורח חיים “ולכאורה יפלא, הרואה ביוסיפון ובראשונים ישתומם ויתפעל מאד על גודל פלאות הנס אשר עשה ה’ בהצלת נפשות ישראל מהיונים הרבים לאלפי אלפים, ובני חשמונאי היו רק י”ג אנשים (כמו שפירש רש”י…) ועמם מתי מספר מעט.. ואין לך נס גדול מזה בהצלת נפשות ישראל, מה שאין כן בפורים שהיה מלובש בטבע יותר כמו שכתבו בספרים”. הנה מאותו המקור שרבי חיים אלעזר רואה עולה בקנה אחד דווקא עם על הניסים והוא רואה דווקא שהיה ניסים נגלים בהצלחת המלחמה יותר מאשר בפורים, עד שאיננו מבין את דברי הט”ז. והאמת הוא שבעל קדושת לוי דווקא חושב שגם בחנוכה היה נס מלובש בטבע ואף יותר מלובש מאשר בפורים, לפי שהיה על ידי השתדלות ממשית במלחמה, וכמו שהוא מאריך בקדושהת חנוכה קדושה שניה שלכן לא נכתבה מגילת החשמונאים לפי שהוא יותר מלובש ואין זה גדר התורה עיי”ש.

ומה אנחנו רואים, שכל אחד קורא מהרהורי ליבו, אך על כל פנים רח”א באמת לא יכל להעלות בדעתו כלל את המבט המתבונן מבחוץ על ההיסטוריה (ראו גם שם בהמשך דבריו התקפתו על היעב”ץ בענין נס יהודית) ועל כן אין בתירוציו די למי שרוצה את זה, אבל דווקא רלוי”צ עיין בזה היטב.

[1] והרחיב בזה הר’ אברהם יצחק גרין בספרו Defender of The Faithful  על רבי לוי יצחק, בענין מאמרי קדושת חנוכה ופורים שבקדושת לוי באופן כלל, ודיברנו מזה בשיעורים בקדושת לוי קדושת חנוכה בשנת תשפ”ד.