עלינו לבאר יותר את דרכי כוונת שומע ומשמיע בסוד המלאך שמעיא”ל וכלל מלאכי שמ”י.
מתוך אופן שחיבר רבי שמעון בר יצחק ממגנצא לחג השבועות (בקטע המתחיל ועתה בנים שירו למלך):
וְאַשְׁרֵי עֲבָדָיו הַמַּשְׁמִיעִים בְּקוֹל שְׁבָחוֹ
כִּי עֲרֵבִים לְפָנָיו וּמְקֻבָּלִים נִכְחוֹ,
שָׁמְעִיאֵל הַשָׂר מַשְׁמִיעֵם בְּכֹחוֹ,
לְשַּתֵּק הֲמוֹן מַעְלָה בְּרֹן בְּנֵי אֶזְרָחוֹ.
רואים אנחנו פה את שמעיאל השר משמיע את שבחי האל שישראל משמיעים, ומשתיק בזה את המון בני מעלה בפני קולם.
והוא מפרקי היכלות:
וכשמגיע זמן לומר שירה שמעיא״ל השר הגדול הנכבד והנורא עומד על חלוני הרקיע התחתון לשמוע ולהקשיב קול שירות ותשבחות העולים מן הארץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות להשמיע לבני ערבות.
ומפני מה עושה כן? שאין רשות למלאכי השרת לומר שירה ער שפותחין תחלה ישראל בשירה, שנאמר רוממו ה׳ אלהינו והשתחוו להר קדשו, אלו מלאכי השרת, וכל מלאכי רקיע ורקיע כששומעין שירות ותשבחות שאומרין מלמטה, הן פותחין קדוש קדוש קדוש מלמעלה.
ולמה נקרא שמו שמעיאל? מפני שהוא עומד בכל שער ושער ומשמיע קול שירות ותשבחות העולות מן הארץ מתוך בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפני כל רקיע ורקיע, וחיות הקודש ואופנים ושרפים וכוכבי הדר. ולאחר שהוא שומע ומשמיע לכל מלאכי רקיע ורקיע מיד יורדין כתות כתות חיילות צבאות של מלאכי השרת בתוך נהרי אש….
והנה זה שמעיאל ובברית מנוחה למדנו על שמועאל. ודרך כלל אין לדייק באותיות בכגון אלה עד שנדע מובנם. אך בכללות הם ענין אחד מובן לנו, כי שמועאל הוא צד המשמיע שמועות האל לבנים, ושמעיאל הוא המשמיע שמועות בנים לאל. ובכל אלה יש להשתיק צבא מעלה בכדי שישמע מתחילה שמועות בנים, או שישמעו בנים שמועות אל. והוא שורש שמש בגבעון דם שאמר יהושע שירה והשתיק את צבא מרום, כי כדי לשמוע שירת הבנים צריך להשתיק קול גלגל חמה המחריש אזני המלאכים והעולמות כולם מלשמוע לחישות הבנים.
כל הקולות הללו כולם בתוך שמיעת הנביא הם, שהרי מי משמיענו על השר ומי שומע את קול המולה עד שיהיו מושתקים אלא הנביא. אלא שהרעש החיצוני שבהשגתו נקרא קול מלאכים והוא שצריך לשתוק בפני הקול הפנימי. ולא שיש הבדל אמיתי אצל נביא אמיתי בין חיצוניות שלו לחיצוניות העולמות, אלא לשבר את האוזן אמרנו.
ישנם סיבות שונות לשתיקת בני מעלה. שתיקה עליונה הוא לפי שאינם הדברים הנאמרים בפה. שתיקה תחתונה הוא בכדי שלא יהיה הקול נשמע בית פרעה.
וכללות העניין הוא סוד תפלת הלחש, שנלאו הלבבות מלהשיגו, ורבים המתפללים אותו ואינם יודעים אותו. כי אין הלחש ענין חיצוני שלא ישמע חברו, אלא פנימי שלא ישמע הוא עצמו.
וראה כי בחנוכה אין קוראים את עניינו, ואיה תיקנו חכמים לספר את סיפורו של חנוכה, בתפלת הלחש בלבד באמירת ועל הניסים. בשקט אפשר לומר את הסיפור הזה ולא בקול. (וכן בברכת המזון אך סעודת חנוכה כולה נעלמת).