בשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו. איתא בעבודת ישראל די”ו הוא צירוף יו”ד עיי”ש. ופירושו שידוע יו”ד נקרא נקודה ה”ה התפשטות לאורך ולרוחב. בדרך כלל מבקשת הקדושה להתפשט בכל הרחבתה בכל תרי”ג מצוות. אך לפעמים הטרדות גוברות וזה סימן שאין זו הזמן להתפשט בדרכים הללו. אבל לכל דרכי העבודה והמצוות יש שורש שהוא נקודה בלבד טרם התלבשה בשום לבוש ובזו הנקודה אפשר להתאחז גם בזמני סכנה וטירדה כי לגבי יוד חכמה קדומה אין זה משנה אם אתה מניח תפילין או מתעסק בצאן לבן שאין הנחת התפילין אלא אחר ההתפשטות אבל מי שיודע את דרכי החכמה יודע שהיו”ד הוא שם גם ללא הלבוש.
וזה בעצמו הוא לימוד של דרכי מסירות נפש. ואל תחשוב שאין מסירות נפש אלא התעקשות עד סופה של הלבוש כמשל ערקתא דמסאני אלא להיפך מסירות נפש הוא עמידה על היוד ללא התלבשות. כי אליבא דאמת גם במקום שצריך מסירות נפש ממש אין זה קיום המצוה בהתפשטותה בכל גופו שהרי מוסר את חייו ואינו יכול שוב לקיים שבתות הרבה. אלא בכל מקום שצריך מסירות נפש הרי זה מורה שיש דרך לכלול את כל המעשים בנקודה אחת ושוב אינו צריך לכל לבושי המצוות על דרך כל העושה מצוה אחת מטיבים לו וכו’.
ולכן גם כאשר עושה את ההיפך ועובר ואינו נהרג במקום שזה הדרך גם זה הוא חלק מדיני מסירות נפש ותורת מסירות נפש עליו היינו שהוא נמצא בסוד היוד של התורה טרם התפשטה להה וויו והה. וכל מצות שבתורה עובר ואינו נהרג ובאותו זמן צריך ללמוד את היו”ד ולא את התפשטותו. והיינו כמו שאומרים ‘דער פינטעלע יוד’ שהוא תרגום הנקודה שהוא אות יוד של השם.
ועי’ ב”ח שהקשה אם גזרו על המצות לכאורה הוא שעת השמד ויש למסור את הנפש שלא לבטל את המצוה ותירץ כי להניח על שולחנו אין זה נקרא ביטול המצוה אלא העברתה ממקום למקום וזה יש לעשות אף בשעת השמד כי אין זה נחשב ביטול המצוה. והבן כי על דרך האמת כל ביטול של מצוה אינו אלא העברה שלה ממקום למקום כי מהו המצוה אינו אלא המשכת אור א”ס בכלי מסוים וכאשר הדין גוזר שיבטלו אין האור א”ס מתבטל אלא עובר ממקום למקום ומופיע במקום החדש.
וזה סוד מניחו על שולחנו ודיו. כי שולחן הוא הרחבת ההתפשטות היותר גדולה כנאמר תערוך לפני שולחן נגד צוררי וידוע שהשולחן הוא אות הה אחרונה של השם מלכות, אף בשעת הסכנה התפשטות מלכותו בכל אלא שבאותו זמן יהיה השולחן מתייחד עם היו”ד בעצמו ולא על ידי שליח והיינו שאמר הרב לוריא בחנוכה איהי מקבלת אור או”א על ידי עצמה.