איתא בזוהר (ח”א רלב, א) שכל ביתה לבוש שנים שכל מצוות התורה כפולות כגון מילה ופריעה, ציצית ותפילין, מזוזה ונר חנוכה. כי מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל. ובאמת, שיש בלבול ומחלוקת גדול אם לשייך חנוכה לימין או לשמאל. כי מצד אחד אנו רואים את הנס בשמן השייך לחכמה, ועל ידי כהנים שהם צד ימין וודאי. ומצד שני הנה נר חנוכה משמאל, והודאה, ועל המלחמות. אבל הבלבול הזה נובע משורשו הראשון במקום הנס עצמו. שהנצח וההוד מעורבבים ונקראו צבאות.
שיש לכל שבט, לכל אחד, סדר פרטי איה מקומו ואיך הוא אמור לעשות את מעשיו בעולם. הכהנים יש להם להקריב ולעבוד בלחישת הלב, הלויים בשיר, ויש בעלי מלחמה, ובעלי תפלה, ובעלי צעקה, ובעלי דמעה, ובעלי מחשבה, ובעלי עבודה פיזית. אבל אין כל אחד מכיר את מקומו, והרוב דשים בתוך כללים הנועדים להכשיר אותם לבוא אל עצמותם.
ולפעמים לבוא על מקומו כרוך בדילוג על מקומו. כלומר כפי שיש כללים של הנהגה בעולם, הנותנים הכשרה ומסגרת לכל אחד גם כאשר אינו יודע את מקומו, כמו לא תרצח לא תגנוב לא תנאף, שהם כללים נצרכים בדרך כללי לכל אחד שלא יהרוס. כך יש כללים של הפירוט, כמו הכלל האומר שכל מי שנולד לשבט הכהונה עבודתו בכך, וכל מי שנולד לשבט הלוויה עבודתו בכך. וזה הכלל קשה יותר מכלל הראשון, שכן הוא מכשיר את הפרט בדרך פרטית מסוימת. והכלל הזה גם הוא נצרך למציאות העולם, כי אם נחכה עד שכל אחד יכיר את מקומו בעצמו אם בכהונה או בלויה וכו’ לא יגיעו כמעט.
נמצא כשם שיש דילוג אחד, שבו מדלג המשיג מהדרכות כלליות בלבד אל תורה שבלבו, כך יש עוד דילוג שני שמדלג המשיג על עבודתו הפרטית שניתנה אליו מתולדתו, ועובר אל פרטיות אחרת. וכשם שבדילוג הראשון יש אשמת בגידה, איך תוציא את עצמך מן הכלל, כך יש אשמת בגידה חמורה מזו בדילוג הראשון, איך דלגת מלהיות שבט כהונה אל להיות שבט מלכות. ואם הדילוג הראשון מתקיים בגאולה ראשונה כמו יציאת מצרים, ועליו הואשמו ישראל שהבדילו עצמם מן האומות. כך הדילוג השני התקיים על ידי חשמונאים, ועליו הואשמו שגנבו את המלכות משבט יהודה.
אבל כאשר נדע את ההשגה הפנימית של הדבר כפי שהוא מושג למשיג, נדע כי כל האומר נבחרתי מאת הויה לדבר, אינו אלא אומר שהגיע עד השגת פרט נפשו ואיך היא אחוזה בכל. כאשר אומר הבוחר בעמו ישראל, או הבוחר בדוד עבדו, אין האומר אומר אלא שישראל ידעו פרטיות נפשם איך הוא. אשר מפרטיות זו נשללה כל אחר בהשגה זו, והשגה כזו נותנת לאדם או לקבוצה תוקף עצום לידע כי נבחרו, ונעמדו על חלקם. אבל אין לטעות ולעשות מזה כלל כי זהו דווקא השגה פרטית, וכל הטעויות בנושא זה הם מהפיכת השגת החלק הפרטי אל דבר כללי, כאילו נבחרו כאן להיות מעל הכל בדרך כלל, אלא בדרך פרט. ובתוך פרט הזה יש פרטי פרטים שיש מי שבתוך זה שייך לדבר שונה. והבירור השני הזה הראו עליו בני חשמונאי אשר וודאי בחסידותם הראשונה ידעו והכירו כי אף שהם נולדו כהנים מקומם הפרטי להיות לוחמים ומלכים. ואם שבט יהודה יש לו טענות על זה הרי הוא מהפך את הפרט שבפרט אל הכלל.
ועל זה נאמר כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו, אמרו בזוהר שדוד היה בדחן, והפך את הסדר לצחק את המלך. כי הכהנים שלכאורה לפי הכלל הם צריכים להיות בימין לבשו צדק והלכו לכבוש, ושמו את החסידים בעלי החסד במקום הלויים לשמאל. וכך הלכו כהנים בני חשמונאי והתלבשו בלבושי מלכות לצורך השעה. לפי שהשיגה נפשם בפרטי פרטיות שכך עליהם לעשות. ואם אחרי זה הואשמו גם בזה כי שוב הפכו את הפרט לכלל, ואמרו בניהם אם לשעה היה הדבר ראוי כך יהיה לדורות. ואין זה מוכרח כלל. ועמידה זו של כל פרט שמתהפך גם בספירות עליונות לצורך השעה, לשים נצח או הוד בימין או בשמאל.
(ונפסקה הלכה שהנביא יכול לבטל דבר מדברי תורה, אך תנאי התנו בה לשעה בלבד. ויש חושבים שזה הגבלה על כוח הנבואי. ולא ידעו כי זהו פשוט הגדרת מהותו. ודווקא מעלתו היתירה בכך, כי האסון של הנבואה הוא כאשר הוא נחלט לדורות בנבואה אחת. וכל המעלה שלו שהוא מפרט בפרטי פרטיות כל יום וכל עת וכל שעה. אין זה הגבלה על כוחו אלא כך הוא רוצה וכך ראוי להיות)
הרי מזוזה בימין, שבו חוק התורה השומרת על גבולות הבית כל השנה, ונר חנוכה בשמאל שבו פרטי פרטיות כל אחד אם מהדרין או מהדרין מן המהדרין או בית שמאי או בית הלל או מתחיל משמאל או מתחיל מימין והולך לשמאל, וכל שאר חילוקים ופרטים. וכאשר נמצאים שניהם אז אל תירא לביתה משלג, אבל כסא של רגל אחת אינה יכולה לעמוד, כמו שאמר משה רבינו בעצמו, כי אם יעמידו הכל על כללי התורה של משה אין עמידה לנפשות.
וז”ע רבים ביד מעטים כי החנוכה למעטים דייקא.