כתיב (דניאל י, ח) “ואני נשארתי לבדי ואראה את המראה הגדלה הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח” ובביאור פסוק זה אמרו חכמי האמת, ההוד נתאחזה בו הקליפה מן ויגע בכף ירכו, בא שמואל ותיקן בה מעט, ולא נשלם עד שבאו חשמונאי ובניו ותיקנו שמונה ימי חנוכה בהלל והודאה.
נתבונן, כי תיאור הפסוק הזה את נוראות נפילת המראה הנבואית על המתנבא. שהיה הנביא עומד בין אנשים חכמים כמותו, אבל פתאום ראה מראה נורא ונחרד, גם האנשים אשר איתו נחרדו אבל לא ראו כמותו. נשאר המתנבא לבדו בודד בעולמו, “ויותר יעקב לבדו”, ובראותו את המראה הזאת לא נשאר בגופו וכלי אבריו כוח, נפל נרדם על פניו כי נחלשו ונאבדו כל כוחות חושיו וגופו מאימת הנבואה. וכך מתוארת השפעת הנבואה על גוף האדם בלשון הרמב”ם (יסודי התורה ז, ה) “וכולן, כשמתנבאין, אבריהן מזדעזעין וכוח הגוף כושל, ועשתונותיהם מיטרפות ותישאר הדעה פנויה להבין מה שתראה: כמו שנאמר באברהם, “והנה אימה חשיכה גדולה, נופלת עליו” (בראשית טו,יב); וכמו שנאמר בדניאל, “והודי, נהפך עליי למשחית, ולא עצרתי כוח”
וכאשר נרכיב את הנפילה הנבואית על סיפור פגם ירך יעקב, נקבל כי יעקב נאבק עם התגלות האל שהוא שלימות המראה הנבואי, כי לפניו ולאחריו לא ראהו אלא בחלום, ובאותו הלילה נאבק איש עמו, נאבקה החלת המראה הנבואית על גופו של יעקב, וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו. הצליח יעקב לקבל את האלהות עד שלא יכל לו, שר עם אלהים ואנשים, לבד בכף ירכו נגע, ובמקום זה נפלה גופו של יעקב, ויפול על פניו, וכאשר קם והוא צולע על ירכו. וכל כך הוחדר היסוד הזה בבני ישראל שלא יאכלו את גיד הנשה שבבהמה עד היום. לזכור כי החלת הנבואה מכריעה את גופו של אדם בכף ירכו.
סתרו של דבר, כי בנפילה זו תלויה כל עיקר הנבואה. וכל המתנבאים שלא עמדו על גיד הנשה לא ידעו את עיקר מהות נבואה זו. שנפילת התרדמה של הנבואה הוא כלל כל הנפילות שבעולם כולם. ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בה, אין אדם מתנבא אלא אם כן נפל אליה. אל דרך הנבואה לא עולים בסדר יפה ובעולם מסודר אלא נופלים אליה בנפילה אחרי נפילה ותרדמה אחרי תרדמה. המאבק עם אלהים הוא גופא המכונה אצל רז”ל מאבק עם שרו של עשיו, ודווקא כאשר היצר הרע מכריע אותך והודך נהפך עליך למשחית, תמן ראית לבדך את המראה.
וזהו עומק הודאה מודים מכלל דפליגי. כי כלל הדבר יש מחלוקת בעולם בין אלהים ואנשים. אלהים אומר אני אנצח ואנשים אומרים אנחנו ננצח. הכובש את יצרו זה מנצח את אלהים. במקום אשר יצרו כובש אותו שם אלהים מנצח אותו. ואז מרימים ידיים ונופלים על ברכיים ואומרים הננו כי חטאנו לך, אתה צדקת נצחתני יוצרנו. ובהודאה זו זה שריא נבואה עליה במדרגה שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו. שבנפילה זו נותן מקום לאלהות לכבוש את כולו ולא לעמוד כעני בפתח בחוץ מקבל רשות יפה ליכנס שהרי “אנכי פניתי הבית ומקום לגמלים”.
אמרו לא נאמר נון בתהלה לדוד שבנון נרמזה הנפילה (עמוס ה, ב) “נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל”. אמנם מיהו בתולה זו, למדנו מפסוק הקודם לו (עמוס ב, יא-יב) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, ותשקו את הנביאים יין ועל הנביאים צויתם לאמר לא תנבאו” באו בעלי תורת אמת וציוו בתורת מצווה על הנביאים שלא יתנבאו, שהרי נופלים. ונאמר (עמוס ח, יג-יד) ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות והבחורים בצמא .. ונפלו ולא יקומו עוד”. ובפסוק אחרון זה סוד קימתה שאמרו “אפילו הכי חזר דוד וסמכם ברוח הקודש דכתיב סומך ה’ לכל הנופלים. כאשר נפלו בתולות ובחורים עד סוף נפילתם, ולא יוסיפו קום. שם חזרה נוקבא קדישא דאיהו עפרא דארעא באור חוזר וסמכה לנו”ן ברוח הקודש, כלומר בתרי סמכי קשוט נביאי האמת והצדק נצח והוד. שהם ממש מ”ם וסמ”ך שבלוחות בנס היו עומדים, אותיות הסובבים לנו”ן משני צדדיו.
והיינו בסוף “נפלה נא ביד הוי”ה”, יפלו על פניהם נפילה שאין אחריה קימה, ויישארו קבועים בתרדמת קבלת הנבואה. ואז גם אם יקומו פה נתקן ההוד שגם בשעת הנבואה יקומו וילכו. כי יישארו במהותם כורעים על פניהם כנאמר בכריעות דעמידה “המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף”, המדרגה הסופית שגם כאשר זוקף אינו זוקף, וזהו השגת עד מקום משה רבינו שיוחד משאר הנביאים שהוא מקבל הנבואה והוא עומד (כברמב”ם שם הלכה יב) “ודבר עמו פנים אל פנים”. ונתת מהודך עליו ויתנבאו ולא יספו.