“שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה” – שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”
קודם כל לחיות. לחיות היום. לחיות כאן. לחיות ככה. כל העת אנחנו שוכחים את החיים. את החיים הנמצאים במקריות המופלאה, ברגעיות המופלאה של היום הזה. לנשום נשימת חיים. לקום בבוקר ולברך מודה אני לפניך מלך “חי” וקיים שהחיינו בזמן הזה.
כי הכלב החי טוב מן האריה המת. מעטים שמים לב לפעימות החיים. ליוקר היותי חיי בשעה זו על פני האדמה. וכמה זו מעלה יתירה על כל הדורות המתים. כל המחברים הגדולים כל המשוררים הגדולים כל הצדיקים הגדולים כל הספרים הגדולים מאד יפים וחזקים. אבל מתו כבר. אינם חיים בזמן ובמעמד ובמקום זה על פני האדמה. הם עומדים נסתרים וקבועים שם “בימים ההם”. אבל בזמן הזה אחד בלבד. שהחיינו אנחנו וקיימנו אנחנו והגיענו אנחנו לזמן הזה שלנו.
אין עת יפה וחיה לחיות מן העת הזאת. כי כל עת אחרת וכל רעיון אחד גדול ממנו, מנסה להיות נצחי מעל הזמן או מחוץ לזמן הזה. אינו חיים אלא מוות. וכולנו טועמים טעמי מיתה בחיפוש אחר הנצחי שאחרי המיתה. החיים הם פוריים “כעת חיה”. בהווה הזה בעת הזאת.
ניתן רבים שנים רבות של היסטוריה ורעיון וגדולה ביד מעטים. כי הם חיים בעת הזאת. נמצאים והווים בעת הזאת. כל הרבים המתים הגדולים ראשונים כמלאכים בשמים מה יעזרו לנו, לא בשמים הוא מקום המתים. אנו בני אדם חיים כיום כרגע כעת. “אתהלך לפני הויה בארצות החיים”. “אמר רב יהודה זה מקום שווקים (יומא עא)”. מקום שקורים החיים של היום. של עכשיו.
***
וסדר הכוונה כך הוא דרך כלל:
חיה השכינה “היא החיה אשר ראיתי”, “ה’ העלית משאול נפשי חייתני מירדי בור”. “ולמוות לא נתנני”. “כי הצלת נפשי ממות.. אתהלך לפני הויה בארצות החיים”. זה מקום פתח הראשון של הודאת חיים. על שלא נתנני למוות. תחושה ראשונה בבוקר תחוש את עצמך אני לא מת. שהחזרת בי נשמתי. תצבוט את עצמך אני עוד מרגיש את הצביטה. אני לא מת. אני לא חולם. אני חי ולא מת.
חי היסוד באבר חי, “אל חי חלקנו צורנו”, כי שם צוה הוי”ה את הברכה חיים. “עוד יוסף חי”. זה הפתח השני שער הפנימי. לא זו בלבד שלא מתתי אלא “כל אשר יחובר אל החיים יש תקווה”, עוד יש כוח מתעורר רוצה להוסיף חיים, לחדש, ליזום, להוליד.
חי ההוד “חי חי הוא יודוך כמוני היום אב לבנים יודיע אל אמתך”. הנה כבר נכנסתי בשני שערי חיים, וקבוע הנני בעולם החי, ראשית הודאה והכרה ושבח על החיים. נתחיל להודיע לאחרים לבנים לתלמידים לחברים את חלקנו בלא מוות ובחיים פעילים. מכאן מתחיל אני להתבונן בארץ החיים כחדר מכל צדדיו ואופני החיים אשר בו.
חיים הוא הנצח “תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח”, חי חיי נצח. מתחיל אני לחשוב איך להאריך ימי חיים אלה, איך להישאר בנעימות אלה לזמן ממושך, שוהה שעה אחת קודם התפלה ושעה אחת לאחר התפלה.
חי התפארת “עץ חיים היא למחזיקים בה”, יעקב אבינו לא מת, קושטא קאי. מוצא אני נקודה אמצעית שסביבה סובבים כל התכונות וכל התיאורים של החיים. מחזיק אני בעץ הזה וממנו תוצאות חיים ליצור ולבנות ולנטוע ענפים ואילנות רבות.
חי הגבורה. “אתה גבור לעולם ה’ מחיה מתים אתה”, “ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים” נדרשת מעט התגברות כלומר הוספת החיים באומץ המיתה. לפעמים אני מוסר את עצמי למיתה בסוד עקידת יצחק נפילת אפים תחיית המתים. “ופניה לא היו לה עוד”. עבור השמירה מן המיתה נדרשת חיים שיש בהם אומץ וגבורה של מיתה ושל ייאוש “אין גבור כמתייאש”, וכאן מוצא אני באר מיים חיים ונוזלים מן לבנון.
חי החסד “רודף צדקה וחסד ימצא חיים”, “חיים וחסד עשית עמדי”, “מכלכל חיים בחסד”. בצד הזה אני רואה נביעה ארוכה חיים נמשכים מכל צד, מן עבר נסתר שעוד לא נראה, אבל בו נראים החיים כנהר נובעים בחסד עולם חסד יבנה, המשכות וחיים נמשכים, כמים קרים מרווים את כל צדדי בית החיים.
חיה הבינה “נשמת חיים”, “אלהים חיים”, נדר הנשבע בחיי המלך. כאן הנני נושם נשימה ארוכה ונכנס לבית שלישי, למקום שאין בו דיבור אלא מחשבה בעלמא, לחיי נשמה חיי התעלות על בית החיים בלבד אל חיים של מילים, של כתיבה והרהור. אל החיים הנשקפים כמו בפיוטים ושירים.
חיות “החכמה תחיה בעליה”. “אחת רוח אלהים חיים”. מתוך התעמקות התבונה הנני בא אל הדבר היוצר את השירים, אל החכמה המביאה בתי השירים המחיה בדקות עדינה את כל המילים, ואת כל הבתים והמעשים. והיא קיימת תוך כל המדרגות בשקט לחישת הלב. כרוח אלהים חיים.
חיה הכתר כי “חיים ברצונו”, “כי עמך מקור חיים”. כאן כבר לא ניתן לדבר לחוש או לחשוב. נגעו חיים בחיים מקורם. כי יש חיים לחיים יחידה ליחידה. חיים שאינם עוברים בכל התמורות שעברנו בהם. ועל העומדים בכל דרך החיים האלה נאמר ואתם הדבקים בהוי”ה אלהיכם חיים כולכם היום.