הרואה נר חנוכה מברך.
כשם ששומע כעונה ובלבד שיכוונו שומע ומשמיע. כך באמת רואה כנראה ובלבד שיכוונו רואה ונראה.
ראיית העין הוא דבר ממשי מן הדבר הנראה נכנס לתוך העין (פעם חשבו שיש קרני ראיה יוצאים מהעין וחוזרים וכעת מבינים שזה פוטונים נכנסים לעין ומעובדים על ידי המח) ונעשה שם למראה שהאדם רואה.
הראיה כמו כל החושים היא אקטיבית ולא פאסיבית, והיא גם הגעת הדבר ממש לתוך האדם, היינו כוונת הדבר (מה שקראו פעם צורת הדבר).
כוונת הראיה הוא עמידה על צירוף הדבר לכדי מראה האדם. שיהא רואה בעינים ידועים לו. ולפי שכל הדברים נועדו לעיני האדם לכן יש בהם כוונת המראה והם נקלטים בו כפי הראוי, והדברים שאיננו רואים אע”פ שהם קיימים הם כאלה שאין כוונתם להיראות.
כוונת הסתכלות בנרות הוא שיהא ממלא את חוש הראיה שלו במראה הנר עד שלא יצטרך להשתמש בעיניו לראות אותם ולא ידע אם הוא מסתכל בנר שמחוצה לו או בנר שבליבו כי אין ביניהם. ואז יש לו ‘ליבי ראה’.
ראיית המחשבה או ראיית הלב כמו ‘רואה אני את דבריו’ היא ראיה ממש של המחשבה בלב. כמו שהעין יראה בעצמו שהוא רואה כך יראה את המחשבה, יודה בה או יטה אליה. שמיעת המחשבה משמעותו הסכמה – לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי. ראית המחשבה אינו הסכמה אלא ראיה או הודאה.
כוונת הראיה בכל דבריו שיסתכל שיכוון שעיניו הם חכמה ובינה, עין חמש הויות עין הויה בריבוע ועוד.
המדליק בביתו אינו מברך ברכת הרואה (וקשה למה לא יברך וירוויח עוד ברכה והרי המדליק גם הוא רואה אלא) כי הנמצא במדרגת מדליק כשם שראיתו הוא הוראה ממילא ברכתו נמצא באותו ראיה דקה שבתוך עינו ולשם מה יברך עוד בפיו. רק מי שאינו ‘מדליק’ בעצמו יקבל את הראיה בברכה.
אור אין סוף לא בא לסתום אלא לפרש. הרי לו כוונת המראה. לא חסר אלא כוונת הרואה וזה פעל אברהם אבינו שנראה אליו הויה ובנה מזבח להויה הנראה אליו עד שאמר בהר הויה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות היינו אלהים יראה לו השה לעולה בני.
כתיב עין ה’ אל יראיו וכתיב עיני ה’ אל צדיקים. עין ה’ הוא העין הרואה ללא כוונת הנראה ולפיכך נעלם, עיני ה’ היינו עין הצדיק עין אחד עין ה’ עין שני כדרך שבא לראות כך בא ליראות.
בית שמאי יראים היו אמרו לעמוד על עינו של מקום ימים הנכנסים, בית הלל צדיקים אמרו לעמוד על עיניהם הימים שיוצאים מהם אל העליון.
כתיב הנוגע בכם נוגע בבבת עיני והגיהו סופרים לכתוב נוגע בבבת עינו.