זאת חנוכה תשע”ז

תוכן עניינים

הוארו כל האורות, הודלקו כל הנשמות, נשרפו כל הנרות, זאת חנוכת הנרות. התפוצצו זיקוקין, קול רעש ואש, ושמחה.

אשר שם ליבו הביט והקשיב לריקודם של הימים והלילות, יום ראשון הדליק אחת, יום שני הדליק שנים, הלכו והכפילו הנרות את עצמם, ובשמיני הדליק שמונה, ומילא את כל המנורה, ועלו כל המדרגות אשר דרך בהם ביום ובלילה, כולם הוארו נשרפו באש, באש שמונה.

לא נחה דעתו עד שלקח את כל הפתילות שהדליק בהם, ל”ו פתילות, ועש להם מדורה בפני עצמם, להעלות גם אותם באש ואור, אשר הקיף את כל הסימנים ואת כל הימים ואת כל הנטיות ואת כל הסיבובים שסיבב והלך בהם יום יום בפני עצמם, וחזר השמיני לאחד באש. שהרי אין ההכפלה בכל יום עשיה מחדש אלא מתייחסת לאותו מבנה, לאותו מנורה, “מעלין בקודש” בכל יום אנו חוזרים אחורה שוב לכלי יום הקודם, להדליק אותה עם האש של היום, ועוד מיתוספת העמקה בחזרה זו כל יום, עד שביום השמיני חזרנו לכל הנרות עד לאחד, ועד לשמיני הנסתר שהוא שמונה לפני האחד.

“ויאמר יהודה הוציאוה ותישרף, היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אל”ה ל”ו אנכי הרה”. בהיות השכינה יוצאת ביום השמיני בלהב השריפה, והיא שלחה אל חמיה בעלה אשר בא אליה, לאיש אשר ל”ו אל”ה לו אנכי הרה, לא ריקם יצאתי אלא מלאה הריון, “הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה”, חותם כהן גדול, פתילות, ומנורה. ובהריון זה ניתן עינינו ביציאה זו. ועוד נחוש את אשר תוליד.

***

אמרו חותם זה מסיים את חתימת ראש השנה, והרי ראש השנה לשנה היום. ואין זה מקרה כי במהותו מקביל כ”ה בכסלו אל הכ”ה בדצמבר (מהר”ל), וממילא שמונה ימים אחריה מתחילה שנה חדשה והוא יום החותם. אבל יש להתבונן בחותם הזה ואיך הוא שונה מחותם ראש השנה של תשרי.

בראש השנה נאמר בכסה ליום חגנו, שהוא התחלה מכוסה. ואוקמוה אחור וקדם צרתני. שכללו הוא סוד העומד מאחור ואינו נגלה כפנים. ולכן היא מתחילה אצלנו במופנמות רבה, שמחה מוסתרת בפחד, וגילו ברעדה, בורחים לבתי כנסיות תחת טליתות ותוקעים בשופר לגלות מעט מעט את הפנים. אבל יום הראשון היום מתחילה בגילוי רב, בהרעשה והארה וחשיפה ושמחה וששון גלויה. ובוודאי לפי שהיא מתחילה אחרי החנוכה כמו אילו ראש השנה היתה מתחילה אחרי הסוכות, דומה הוא יותר ליום שמיני עצרת מאשר לראש השנה.

ושתי התחלות אלה, אחד של האחור ואחד של הפנים, אחד להפנמה ואחד להחצנה. ממילא בכאן הוא כמו הגילוי של הנסתר בראש השנה, ונשלחו פתקין בהושענה רבה, ובזאת חנוכה הוארו והודלקו בגלוי עד לרוחב האחרון. מן המיצר יה קראתי ענני במרחב יה. יצא הדבר מאת המלך והעיר צהלה ושמחה.

***

דיברנו ביום הראשון על האמת ועל השקר. אבל יש לחדד מעט את ההגדרות ובכך לענות על כמה שאלות שהועלו שם. כבר הגדיר חכם אחד (מ”ה) כי מה שאנו מדברים עליו כאמת יותר מדויק לקרוא אותו הגילוי. ומה שאנו מבחינים כשקר יותר מדויק לקרוא לו הסתרה.

משל למה הדבר דומה, אני הולך ברחוב ופוגש את שונאי. בהיותי איש שלום ומנומס, אני מברך לו בחיוך בוקר טוב. ואף הוא עונה לקראתי בוקר טוב וממשיך בדרכו. בעל האמת יכול לטעון שבמעשה זה עשיתי שקר, הרי אילו יעבור שם זר יחשוב ממעשיך שהנך חבר של אותו שונא, והרי בלבך אתה שונא אותו ובזמן הראוי אף תנקום בו. אבל אם נדייק, אין כאן שקר, כי באמת ברכתי אותו בוקר טוב בחיוך. אבל מה שיש כאן הוא הסתרה. כלומר המעשה שלי של לברך לו בנימוס, הוא מעשה שמסתיר ולא מעשה שחושף. מה שאנו רגילים לקרוא בשם דיבורים של אמת, כוונתנו לדיבורים של חשיפה, אילו הייתי מקלל אותו הייתי בכך חושף אשר בליבי. אבל מאחר וברכתי אותו מן הנימוס, הרי המעשה הזה מוסיף לבוש, שבעצמו הוא אמת, אבל הוא מסתיר אשר בליבי.

ואם כן, צריך להעריך לפי דעת פנימי, מתי הוא זמן הגילוי ומתי הוא זמן ההסתרה. ולפעמים ההסתרה יכולה להועיל יותר אל הדבר מאשר הגילוי. ולפעמים ההסתרה יכולה להוביל אל דבר עוד יותר פנימי להתגלות. אבל עכ”פ בכך שאבחננו אותו כהסתרה ולא כשקר נקל להבין את הענין. שהרי כל מעשינו וכל דיבורנו תמיד יש בהם גם כיסוי, שהרי אי אפשר לבשר ודם במילה אחת לגלות את כל רבדי האמת שבמציאות, ומאחר שכל דיבור ומעשה חלקי הוא, ממילא מעצמו הוא מורכב מאמת ושקר, כלומר הסתרה וגילוי. וחכמת החכמים הוא לדעת מתי הזמן לגלות ומתי להסתיר.

***

“הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר”. פסוק זה דרשו בהתחלת האדרא רבה ראו שם, ונימא בה מילתא מצירוף הדברים. האי קרא לאו רישיה סיפיה, דלא נאמר ונאמן רוח מכסה סוד אלא מכסה דבר. והמובן מכך הוא, שכשרון נאמן רוח, אינו לעשות ההיפך מן ההולך רכיל, אלא לגשת אל הענין באופן אחר לגמרי. ולכך נצרכת נאמנות רוח. פירוש לעמוד בנאמנות על הרוח. כי הולך רכיל הרוח אשר בו מקשקש וגורם לו לשפוך אותו בכל מקום הליכתו. אבל נאמן רוח הוא מי שיודע לגלות נאמנות ואורך רוח לרוח אשר בתוכו. ובכך הוא אינו משחק עם ה”סוד”, אלא מכסה דבר, והרוח מדריכו למקום ודרך ואופן הראוי לכסות את הגילוי.

“ואי במילי דעלמא אצטריך רזא, במילין רזין דרזין דעתיק יומין דלא אתמסרן אפילו למלאכין עילאין על אחת כמה וכמה”. הדינימיקה של הסוד הנצרכת אפילו להתנהלות הפשוטה והגדולה של מילי דעלמא, נכפלת עוד יותר ברזי דרזין. הרי אותו מציאות של הסתרה הנצרכת אל הדבר, תופסת גם ברזי עולם.

כתיב סוד הויה ליראיו. “אמר ר’ שמעון ה’ שמעתי שמעך יראתי, התם יאות הוית למדחל אבל אנן בחביבותא תליא מילתא”. פירוש, העמידה על כך שהנושא הוא הסתרה וגילוי, מבהירה כי מה שנצרך בגשת אל האמת אינו מחקר ושו”ת, אלא קירבה. כי הקרוב קרוב יוכלו לגלות לו יותר ולא יהפוך את הדברים, מאחר ויש ביניהם אינטימיות של נאמנות. אמר רשב”י יש בידי להפוך את העולם למקום של חביבותא, ומאחר ונשפכת אינטימיות בכל מקום, יש מקום לרזים להתגלות במקומות רבים. אבל האהבה היא תנאי הגילוי. אהבתי אתכם אמר הוי”ה.

ויש אשר במקום הלבוש הרחוק כלשון עם אחר, מתאפשר יותר את דרך הגילוי, כי לבושי אותו המקום מאפשרים אינטימיות יתר מבלי מפריעים לכך במקום יותר קרוב וגלוי. לכן הויה יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה, יולד שם הזה. זה מעשה המנורה שמראין עליו באצבע, בגילוי גמור. זא”ת חנוכת המזבח היא בת זוגו של ז”ה.

***

והענין, כי כל מהלך החנוכה הוא ההליכה מן כ”ה ועד ז”ה. כ”ה הוא לשון הנבואה של שאר הנביאים, שאין בו ברירות. והוא לשון נבואת משה כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים. אבל יש להתקדם משם עד זה. וכתיב זה מעשה המנורה מכאן שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראהו באצבע. כלומר כשאתה רואה ברירות נבואת משה, צריך אתה לדעת כי כאן מסתתר דווקא הקושי. כי לא מגיעים אל הברירות אלא כאשר מתקשים, ובמקום שנאמר ברירות יתירה אות הוא כי שם היה קושי. וכך זכה לזה.

והנה בין כ”ה (25) לז”ה (12) הם י”ג (25-12=13). והם י”ג מידות של רחמים, שהם מאירים בשמונה לילות החנוכה, בכל לילה אחת עד שבשמיני מאירים חמשה הנותרים, ובכוחם אפשר להשלים מן השגת כה עד להשגת זה.

וסוד הליל השמיני, שיש בו חמש מידות. כי בזוהר ביארו את י”ג המידות במקומות הזקן, ואמרו השמיני הוא נוצר חסד, הוא עיקר צד הזקן הנגלה, והי”ג ונקה הוא צד הזקן המכוסה הקרוב יותר אל הצוואר. והנה יש יחוד שניהם כאשר אנו מצליחים לחבר את עיקר הנסתר והנעלם באחור עם הנגלה והמאיר בפנים. והיינו במקום התגלות כל שמונת הנרות והחזרה אל האחד מתחברו שני צדדי הזקן, שהוא בעצמו הלבוש לפנים החשופות, ונתחברו אחור ופנים להאיר כאחד סתר וגילוי.

***

שני הצדדים האלה נקראים בזוהר מזלות, הכל תלוי במזל, והנה ענין המזל הוא הדריידל שמשחקים בו בחנוכה שהוא משחק המזל. ויש לדעת, כי כל חפצי המצווה של כל המועדים והמצוות, כל אחד מהם הוא תמונה מיוחדת להסתכלות והשגה המושגת ומאירה באותו זמן ודרך אותו המצווה. והחפצים והתמונות אשר מן המנהג מבארים יותר את תמונות עיקר הדבר כי הם מובנים לפי הדרך שראו בה אנשים שקיימו.

והנה החנוכה עומד על שני תמונות, תמונת המנורה של שמונה ותשעה קנים, ותמונת הדריידל. והרכבת שניהם זו על זו מגלה לנו את הסוד. כי העולם הוא כוולו דריידל אחד. גלגל החוזר בעולם. והיא עומדת על בלימה. כי כל שלו לב רגיש להביט במהלכי העולם מבלי דמיון יודע כל כל הסדרים והמבנים הבנוים בה, כולם עומדים כמו על חוטים עדינים וקריעים, כמו על הצד המחודד של הדריידל, פעמים הוא מסתובב ונופל על צד שיש בו מזל טוב, ואדם שנשאר באותו עמידה חושב שיש למזלו בסיס גדול, ואחרי כמה דקות מסתובב הוא שוב ונופל על אות אחרת וצד אחד, והכל עומד על חוט אחד על עמוד אחד שאין בו עמידה מוצקה, אלא כל העולם וכל הסדרים והאנשים שבו חלשלשים תלוים ועומדים על חוטי מזל.

וכאשר נביט במנורה, גם לו יש חוד מצדו התחתון, כי הוא רחב מלמעלה בשבע או שמונה קנים, וצר מלמטה, והוא עומד על עמוד צר, שהוא כמו עומד על הדריידל, ועמידתו נמצא מלמעלה “שבעה מוצקות אשר על ראשו”, כלומר באש שמונת הקנים שם נמצא העמידה היחידה שמתאפשרת לו, וכך נראה כל המציאות בזאת חנוכה.

×

Membership Level change

You have selected the following level:

Zohar Weekly
Be a creative partner by becoming a paying member.

The price for membership is $18.00 per Month.

Do you have a discount code? Click here to enter your discount code.


Account Information

Payment Information We Accept Visa, Mastercard, American Express, and Discover

Pay with Credit Card