מעוז צור ישועתי וגו’. כאשר ביקשו להשוות את הייחוד כפי שהוא, נפגשנו כל פעם בבעיה אחרת. אין ברירה וצריך לדבר על המובן הפשוט של הייחוד התחתון ומזה יובן. הייחוד הוא לא דבר רגיל, הוא צריך מצב מוחי אחר מזה של החיים הרגילים. בני אדם מסתכלים על בני אדם אחרים ואומרים איני יכול לתאר שהרבי או ההורים שלי עושים את זה. ואין זה שגעון בעלמא. באמת הרבי שאתה רואה בחוץ מנהל את הטיש לא האישיות הזאת עושה את הייחוד. באמת ההורים שלך כפי שהם מוצגים לך, באותו אישיות באותו תואר, אינם עושים ייחוד כלל. האדם הרגיל שדואג לפרנסתו ושמסדר את השולחן ושחותך את החלה לחתיכות יפות לכל הילדים, לא האיש הזה מתייחד כלל. לא רק כפי שהוא אצל הילדים שלו גם אצל עצמו כשהוא נמצא בתפקיד הזה של לחלק חתיכות החלה הרי הייחוד אינו דבר שעולה על דעתו כלל, כי הוא פשוט לא אותו האדם.
האלהים שמנהל את העולם כל יום ויום בסדר טבעי נותן לכל אחד די פרנסתו ודי מחסורו, שדואג שהגשם ירד וכח הכבידה תמשיך למשוך חפצים והאור ימשיך להאיר והחושך להחשיך. אותו האלהים אי אפשר לתאר אותו בכלל עושה יחוד, מייחד שמו על האדם ונמצא אליו בנס. זה התואר של הדאגה לבית, של הבאת פרנסה, של הסדר הטבעי כולו, אי אפשר לתאר אותו מתייחד כלל, וכך בני אדם אומרים את האלוהים שהכרתי מתוך הטבעי אי אפשר לי לדמיין בכלל עושה נס או מתייחד על האדם ומראה עצמו איתו. בדיוק כפי שבני אדם אינם יכולים לדמיין את ההורים שלהם עושים ייחוד.
פעמים נדירות בחיים בלבד מרשים אנחנו שהאישיות של הייחוד תתגלה כפי שהוא גם בתואר החיצוני. בעיקרו זהו המצב של חתן וכלה ‘חסד הניתן על פני חתן’ , ‘תואר כלה’. החן והיופי המיוחד של חתן כלה אינו אלא לפי שזהו המצב היחיד שהחברה מרשה לך להופיע בציבור עם פנים של ייחוד. והפנים האלה באמת נדירות כל כך משמחות כל כך ושונות כל כך מהפנים הרגילות, שכל הרואה חתן וכלה מתעורר לרקוד בפניהם ולשמוח ולבטל את כל סדר המעמד הטבעי והפנים והתוארים שכולנו עוטים על עצמנו כל הזמן. ואין הכוונה דווקא למעמד של חתונה אלא כל המציאות הזאת של אהבה צעירה, של חסד נעוריך. זהו מצב שעוד לא נכנס האדם אל השגרה של חובות החיים, הראש שלו וכל האישיות שלו פנויה יותר להתמקדות פשוטה באהבה, ביחוד.
כה אמר ה’ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך. זהו המשל וזהו הנמשל. ה’ בא אל עמו ומדבר איתם כמו זוג מבוגר שטירדות הכביסה כמעט שיכחו מהם את אהבתם, וכבר עשרים שנה שלא חייכו זה לזה כמו שחייכו בהיותם חתן וכלה, והוא אומר לה אל תחשבי ששכחתי את הפנים שלך בעת שהצעתי לך. זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כללותיך. אבל כך באמת בתחילת כל הרומן הזה, כשאנחנו חוזרים לתחילת ההיסטוריה העולמית והלאומית, אנחנו רואים שם גילוי של הייחוד כמו בתחילת כל רומן. הויה אוהב את העם, ‘נער ישראל ואהבהו’, הוא מנהיג אותם בדרך ייחוד בדרך ניסית, מדבר בגלוי עם אדם ונח והאבות ומשה, והם מצידם מראים לו אהבתם בגלוי, כמו חתן וכלה שאינם מודעים לכך שהם מראים את הסוד העצום שכל העולם מתבייש בו על פרצופם, ‘הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה’, וכי איך אינה מתביישת להופיע כך, כי שכרות האהבה משכחת ממנה את הכללים שבחוץ צריך להתנהג כאילו אין ייחוד, היא מראה את כל חן הייחוד על פניה כפי שהוא. וכך השם מנהיג את העולם שלו ואת עמו באהבה גלויה בפנים גלויות והכל מאיר ושמח.
***
עוברים להם דורות ותקופות, והסדר הזה נכנס לשגרה, העם מביאים לו קרבנות כל יום ומבשלים לו אוכל כל יום והוא מצידו מוריד את הזבל הורג את אויביהם ודואג לפרנסת ביתם. מדי פעם הם מנדנדים זה לזה, שמא נעשה אהבה, אולי נאהב זה את זו כמו שאהבנו פעם. ורוב הפעמים הם לא באותו המצב. פעם הוא נמצא באישיות של ייחוד, פתאום הוא נכנס לביתו ומסתכל עליה באישיות של היחוד, ובדיוק באותו היום היה לה סיפור עם התינוקת שלכלכה את כל הבית, והוא אומר ‘מדוע באתי ואין איש’, באתי לבית המקדש ואין שם איש, ואין זה אשמתה באמת היא צריכה להיות אמא ולא מאוהבת עכשיו. ולפעמים היא מצפה לו מציעה את מיטתה ומקשטת את עצמה ומתנועעת בתנועות של תשוקה, ובדיוק באותו היום הוא חוזר עם כאב ראש מאיזה וויכוח שהיה לו בעבודה, וזה לא הולך. כמעט אין דבר כזה ששניהם באותו אישיות באותו זמן, וכך נוצרת הטרגדיה הקומית של ‘כשרציתי לא רצית עכשיו שאתה רוצה איני רוצה’.
בלית ברירה קובעים הם לעצמם זמני עונה. מסתכלים הם בלוח השנה או בשולחן ערוך ומחליטים לעצמם כל יום שישי ויום שלישי נעשה אהבה. ולא יבוא בכל עת אל הקודש כי אם בזאת. זה אמנם הורג את כל הספונטניות של החשק. או כמו שיגיד למדן, זה לא עונה דאורייתא שהוא כשהיא מתקשטת לפניו. אבל זה עונה דרבנן. וזה הכרח כי אם לא תהיה זמן קבוע לכך שיפנו בלוח הזמנים שלהם עת לאהוב לא יאהבו עוד לעולם. וכך מתנהל העולם רוב הזמן מאז הוסר החשק הראשון, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות. רוב השנה השם דואג בסדר הטבעי ואנחנו עושים את המוטל עלינו, ופעם בשנה ביום הכיפורים או בפורים אנו נפגשים ועושים מה שעושים אוהבים כשאין איש רואה וכשהם אהוב ואהובה לא אבא ואימא או סבא וסבתא או פועל ועובד.
***
לפעמים קורה נס. לרוב הנס הזה מגיע מתוך משבר. מה שקורה הוא שהאדם האמיתי, זה של הייחוד, מתחיל להיות מאד מתוסכל. הוא לא יודע מזה ולא יודע לדבר על זה. אבל הוא באמת לא התחתן עבור להוריד את הזבל. הוא בעצמו לא יודע למה אבל מדי פעם הוא משתולל והורס כמה כלים בבית. הוא זועק עליה ‘וכי צויתי עליך להקריב קרבנות’, ‘וכי התחתנתי אתך עבור ארוחת ערב, אני יכול לקנות במסעדה’. הוא אומר ‘חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח’. אפילו העונה שקבענו לעצמנו נהיה לנו למין מעמסה של טרחה וחובה. ‘מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי’. לא צריך את זה בכלל. מה שהוא בעצם אומר הוא ‘אני רוצה אותך באהבה מטורפת משגעת’. ‘אני רוצה להתנהג אתך כמנהג הראשון, כחתן אל כלה, פה אל פה’. לא צריך כל השגרה הטבעית הזאת. צריך אש בוערת אש אוכלה אש. לא אכפת לי מכל הסדר. ובכעסו הוא זונח מקדשו הורס מזבחו קורע את הפרוכת ובגדי הכהנים, והוא לא אומר את זה אבל הכעס הזה עצמו הוא האש הבוערת של הייחוד שמדבר פה בשפה של הכעס. באמת לא צריך כל השגרה והיומיומיות צריך אש אוכלת אש.
ולפעמים בעמדם בין הכלים האלה ששבר בחמתו קורה נס. והיא שיש לה בינה יתירה מבינה בדיוק מה שהולך פה. היא גם לא יודעת לדבר את זה, לא יודעת לכתוב ספר בתנ”ך על זה. אבל יודעת כיצד עונים באמת על הכעס הזה. היא קורעת מעצמה את בגדיה ומתחבקת עליו במין תשוקה כועסת ואומרת באמת מגיע לך את זה, שם בתוך המטבח בין הכלים השבורים היא לופפת אותו בכל הכוח נוגעת בו בכל מיני נגיעות של חיבה שיש להם הגיון ושאין להם הגיון, עד ששניהם נופלים שם מחובקים כמער איש ולוית וחווים אהבה בוערת כפי שלא חוו מעולם גם לא בפעם הראשונה. מדליקה היא את המנורה השבורה בתוך המקדש החצי שבור בשפודים של ברזל. וכשהם קמים מן הארץ הם כבר לא יודעים אם הם כועסים או אוהבים, לא יודעים אם הם בגלות או בגאולה, אם הם בטבע או בנס, ושמונה ימים הם מסתובבים בתדהמה הזאת של אישיות הייחוד שנגלה להם שכבר שכחו שהיא בכלל קיימת בתוכם. קבעום ועשאום שמונה ימים טובים בהלל והודאה.