לשנה אחרת קבעום ועשאום שמונה ימים טובים בהלל והודיה. לשון הגמרא ממגילת תענית. הוא לשון הפסוק (בראשית יז, כא) ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת. כאשר אמרנו שעלינו לעשות את היום טוב הזה עם כל דור ודור, עלינו לחזור לדור ראשון שעשאה, לא כדי לחקור את ההיסטוריה ולהקשות ממנה על שינויים שנעשה בה בדור אחר, אלא בכדי להזדהות עם אותם האנשים באותו הדור שמצאו בנפשם כזו שמחה וכזו הכרה שלא מצאה את סיפוקה עד שנקבעה ביום טוב לדורות בהלל והודאה. ועלינו להזמין את אותם הנשמות שקבעו אז את החג הזה ולראות דרכם את שחשו בישועה גדולה ופורקן כהיום הזה.
שכן הרבה בני אדם חווים הצלה גדולה וישועה, אף במשך תולדות ישראל נענו מנהיגי ישראל רבים בניסים וישועות רבים מספור, ואך מעטים מהם הגיעו לכדי קביעת חג על הנס שנעשה להם. לא נקבע חג לשמש שעמד בפני יהושע ואף לא לגלית שנהדף מפני דוד ואף לא לעוד ישועות רבות מספור שעמדו לישראל מפני אויביהם. ובוודאי באותו שעה אמרו את ההלל והודו לה’ על נפלאותיו. אך כעבור שנה היו עומדים שוב באותו הזמן ולא ראו אלא את הניסים והצרכים שבכל יום, ולא מצאו צורך לקבוע יום חג לדורות, אלא נשאר אותו המאורע כזמן פרטי שקרה לדור פרטי או לאדם פרטי.
צריכים אנחנו לחקור מה גורם לאדם לומר נס זה שקרה לדורי לא ישועה פרטית היא בלבד אבל היא צריכה להיקבע לדורות. צריכים אנחנו לעמוד איזה מין עוז נצרכת לכך, הרי מסתמא היו עוד אנשים שחשבו שהישועה שלהם חשובה לדורות, אבל אף אחד לא הקשיב להם ושוב נשאר הדבר סיפור פרטי, וחכמים שאחריהם כבר מבינים לבד מה בצע לנו כי נקבע חג על ישועתנו, ומסתמא כעבור דור או שניים יישכח. צריכים אנחנו לעמוד על ההכרה הזו שגורמת לאדם לומר זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו לא ביום זה בלבד אלא כל שנה ושנה ביום הזה.
כבר חכמים אמרו (שבת יג,ב) מי כתב מגילת תענית חנניה בן חזקיה וסייעתו שהיו מחבבים את הצרות, אמר רשב”ג אף אנו מחבבים את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקים, דבר אחר אין שוטה נפגע, דבר אחר אין בשר המת מרגיש באיזמל. הנה התלונן ר’ שמעון בן גמליאל על כך שאף הוא היה רוצה לקבוע מועדים על כל יום שנעשה נס לישראל, אבל חסרה לו את אותו העוז ואת אותו התחושה החדה שהיה לראשונים בכל צרה והצלה שלהם שעמדה להם לקבוע לו חג לדורות. ובאמת כבר בטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים, שכן באמת כבר נעשה הדבר לעומס יתר ומי יכול לחשב כל יום ביום זה ניצלנו מצרה זו וביום אחר מצרה אחרת, כבר אין לדבר כל משמעות כאשר ניתן לעשות כל יום רשימת ‘היום הזה בהיסטוריה היהודית’ ואין לך יום שאין בו כמה שמדות וכמה שמחות, ולא נדע כלל אם לבכות או לשמוח.
ואם נתבונן נמצא שרוב מאורעות מגילת תענית קשורים לסיפורי החשמונאים ושלבי מאבקיהם. הרי כי באותו הדור היה משהו מיוחד שגרמה להם לשים לב אל הצרות ולקבוע עליהם חגים לשנים האחרות. וגם אחרי שרוב המועדים הללו נשכחו מזכרון הדורות עדיין חנוכה עומדת בעינה מכל המועדים שבאותו תקופה, וכמו התנקזו כל המעלות והמורדות של ישראל בימי מלכות חשמונאי בבית שני אל חג אחד המציין את התקופה הזה בהיסטוריה והוא חנוכה.
***
אציע התבוננות אחת בזה. בני אדם מנהלים סוג של חשבון עם הקב”ה. הוא מטיב לנו ואנחנו מודים לו על כך. הוא מריע לנו ואנחנו זועקים אליו על כך. בסופו של דבר חייב החשבון להתאזן. במאורעות פרטיים האיזון נעשה מהר. חלה אדם והוא מתפלל והשם מרפא אותו, הוא מביא קרבן תודה ומהלל לה’ על כך. והנה החשבון התאזן, לא הוא נשאר חייב לה’ ולא ה’ נשאר חייב לו. כל אחד מילא את תפקידו והחשבון הפרטי הזה נסגר. כך גם בחשבונות כלליים יותר, היו בני ישראל בגלות של מצרים, זעקו להשם והוא הושיעם משם ולקחם לו לעם, והם מצידם מודים לו על כך בכל דור ודור שהגאולה הזו נמשכת, עבדי ה’ ולא עבדי פרעה. הרי החשבון העיקרי עומד באיזונו.
לפעמים מגיע סוג של מאורע, שמסיבות שונות אין החשבון מתאזן לעולם. הרי בני ישראל בגלותם זה אלפיים שנה זועקים ואינם נענים, נמצא צדו של הקב”ה בחשבון נמצא ביתרת חובה גדולה. ויש גם להיפך. לפעמים הקב”ה עוזר לאדם באופן שאינו קשור כלל לזעקתו ולזכויותיו. ואז צדו של האדם בחשבון נמצא ביתרת חובה. המצב הזה של חשבון שאינו מאוזן הוא בעצמו ההגדרה השורשית של הגלות. הוא קלקול החוק היסודי של הבריאה שבה נחקק שהאדם קורא והאל נענה, האל מצווה והאדם מקיים. החוק הכי שורשי של היצירה הוא האיזון הזה. ובזמן שנקרא חוסר השגחה מה שנעלם אינם חובות האל לאדם או חובות האדם לאל, מה שחסר הוא האיזון הזה. וזה מכל הצדדים, לפעמים מטיב האל וזה הכל נראה לא קשור לאדם, ולפעמים מטיב האדם לאל וזה נראה לא קשור לשום דבר ואינו נענה על כך.
ימי בית שני, אע”פ שהם זמנים שאין בהם גלות פיזית דווקא, הרי הם הימים הראשונים של הערבוב הזה. זה לא שאין בו הכרה דתית. אדרבה יש בו אפילו בית המקדש. וזה לא שאין בו ישועות גדולות, אדרבה יש בו מלחמות ונצחונות וכו’. אבל בכולם חסר האיזון הזה, כל המעשים של האל ושל אדם אינם נראים מאוזנים בחשבון אחד. האדם לעולם אינו מרגיש שהוא יכול לצאת ידי חובתו כלפי אלהיו, ואלהיו אינו מדבר איתו להגיד לו איפה החשבון עומד. במצב כזה האדם הדתי תמיד חש שהוא אינו ממלא חובתו ולעולם יש לו להחזיר יותר לאלהיו.
***
עומד מתתיהו ופתאום נופלת עליו כזו ישועה גדולה שלא ציפה לו, הנה נפלו חיל יונים בידיו רבים ביד מעטים בנצחונות מופלאים, והוא מוצא את עצמו עומד בפתח בית המקדש, אותו המקדש שכבר שלש שנים הוא מחולל ונהפך לבית יווני, מי ציפה לישועה כזאת ומי הכין את נפשו וליבו להחזרת עבודת בית אלהים בכל תפארתו. אפילו שמן למנורה לא הוכן להם ואפילו המנורה עצמה לא הכינו להם ולא יכלו להכין, לקחו כמה שפודים של ברזל ואמרו זה מנורה. והתחושה הממלאה את לב כולם הוא במה נוכל לאזן את החשבון הזה, כיצד אפשר לענות להשם על כך.
יודע מתתיהו כי גם אם יקריב אלף תודות לא יוכל לדעת שהוא השלים את חלקו. הוא אינו נביא ואינו משורר ואינו יודע למצוא בנפשו את המילים או את הפעולות שיבטאו כלל את גודל הישועה והזכות הזאת. הוא אינו יכול לראות את הסיפור שלו גמור עד שהוא מגייס לעזרתו את כל דורות ישראל העתידים להיות. את כל הדרשנים שיהיו ואת כל המשוררים שיכתבו עליו שירים ואת כל החכמים שיתקנו לו מצוות ומנהגים, מגיע לו התאריך כ”ה בכסלו בשנה הבאה והוא חש ריק גדול, החשבון שלו ביתרת חובה עצום, כל החג הגדול שעשה בשנה שעברה וכל המלחמות שלקח על עצמו מאז כולם אינם מספיקים בעיניו כלל להחזיר להשם את אשר עשה להם, הוא מקווה שצירוף כל הדורות הבאים יספיקו להלל את השם על הניסים שנעשו לדורו.
כך אומר יוסף בן מתתיהו, יהודי שראה את הבית על מכונו וחש בליבו את אותו התחושה המבלבלת , בהסבירו את שם ומהות החג הזה (קדמוניות היהודים ספר י”ב) “ונראה לי שנתנו את הכינוי הזה לחג (“חג האורים”) משום שאותה הופיעה לנו בלי שקווינו לה”.
וכה מתהלכים כל הדורות של היהודים הבאים לאחריו, החיים באותו הגלות, ומשמשת החנוכה להם לסמל לחובה שיש להם כלפי המקום אשר מעולם תישאר להם ביתרת חובה, מעמיסים הם עליו כל דור את מאבקיו הגשמיים והרוחניים, משתמשים הם כל אחד בו להודות ולהלל לה’ על הטובות והנפלאות שעשה ושיעשה להם.