עוד יש לומר באופן אחר, לגבי הקושיא למה לא תיקנו מגילת חשמונאי כדרך שתיקנו מגילת אסתר, ולמה לא שלחו בני חשמונאי לחכמים כתבוני לדורות כפי ששלחה אסתר, או אם היו הם בעצמם חכמים למה לא כתבו את דבריהם. ואם התירוץ הוא שבאותו הזמן לא נהגו חכמים לכתוב שום אחד מן הניסים שלהם הרי לא הוקטנה הקושיא כי אם הוגדלה כפליים, אמאי לא כתבו אחד מן הניסים, והלא מן התורה ניתן ללמוד שראוי לחוק את הניסים שנעשו לישראל עלי ספר ללמוד מהם בכל עת. ואם לנבואה נזקקים לצורך זה הלא יהיה נבואה אם הוא חיוב אמיתי, או יכתבו בעצמם וכי הנבואה מעכבת במצוות זכר חסדי המקום, ובכלל מעולם לא פסקה נבואה אלא מן הנביאים אבל לא מן החכמים.
ולכן נאמר את התירוץ האמיתי שהוא התירוץ הכללי על השאלה הכללית הזו, וממילא יובן גם חסרון מגילת חנוכה שהוא פרט. ובהקדם סיפור ידוע. מעשה ועלה בדחן אחד על שולחן צדיק מפורסם בימי הפורים, והיה הבדחן מחקה את הצדיק בתנועותיו וניגוניו כאשר התפלל בפני התיבה. והתחיל הצדיק לבכות, שאלוהו למה אתה בוכה וכי היה בדבר חלילה פגיעה בכבודך, הלא אדרבה נהנים החסידים מתעוררות הצדיק בתנועות ניגוניו וגופו בשפכו כמים ליבו לפני המקום. אך הרבי ענה לא, אלא כאשר ראיתי שאפשר לחקות אותי באופן מדויק כל כך, עלה בדעתי מחשבה שמא אני בעצמי אינני כי אם מחקה את עצמי כאשר אני מתפלל, ואם הבדחן הזה מסלסל ונתנה תוקף לשמחת פורים ולא משום פחד ורגש אמיתי של ימים הנוראים, מנא לי שאני אינני עושה את אותו הדבר בימים נוראים ואיני כי אם חקיין מוצלח ולא מרגיש פחד ואימה אמיתית של תוקף קדושת היום.
ומה למדנו מזה, כי יש כאן חקירה גדולה ועצומה. אבל צריכים לדייק בהבנת המבוכה הזו. הלא בוודאי באמת הניגון מלאכה הוא, ואף תנועות הגוף המעוררות מלאכה הם, ואולי אף התעוררות הנפש הפנימית מלאכה הם, וזו הוא אומנותם של בעלי מלאכה זו לעורר את העם לבכות במקום הנצרך ולצחוק במקום הנצרך, ולא בגלל שהרבי או הבדחן מוצלחים במלאכתם לכן הם לא כנים ואמיתיים, כי זהו הכנות כאשר משתמש במלאכה זו במקום הראוי ונמנע ממנה שלא במקום הראוי. והלא הרבי עצמו טרם הימים נוראים בוודאי ערך חזרות על הניגון והנוסח ולא היה ניגש אל העמוד במין ספונטאניות מבלי הכנה, וכך הדין שהחזן צריך הכנה ואף אל הניגונים והמשוררים ואפילו תנועות הגוף צריך הכנה. אבל מה שקרה כאן הוא יותר עמוק מכך.
כי יש כאן שלב מסוים בפרסום ידיעת האומנות, שאחריו אין חזרה. יש לחלק בין כמה שלבים, שלב התעוררות הרוח על בעל המנגן שהוא ממציא את הניגון ואת התנועה. השלב השני שבו הוא מאמן את עצמו להתפלל באותו התנועה. והשלב השלישי שבו כבר אין יודעים כלל כאשר שומעים את התנועה שיש מאחוריו כוונה כלל. הבעיה שהרבי בכה עליו שייכת לשלב השלישי לא אל השני. וכאן הם צורך שמירת הסודות שהייתה נהוגה בין בעלי המלאכות בעולם העתיק. וכפי שלמדנו במסכת יומא על כלל המלאכות הקדושות עד להזכרת השם בעצמו. ואסביר.
הגע בעצמך שלא היו מוסרים את אמנות הנגינה עצמה אלא ללויים שהוכשרו הכשר רוחני ומוסרי, שינגנו בניגונים הללו ובכלי שיר הללו על הדוכן בבית המקדש בזמן הקרבת הקרבן. בעולם כזה, כאשר נשמע מי שמנגן כלל, בניגונים הללו ובכלים הללו, הרי יהיה בדבר השראה עליונה ממש, עד כדי שהמנגנים על הדוכן נקראים בדברי הימים בשם נביאים המתנבאים. שכן בוודאי זוהי השראה הכי עליונה לנגן על דוכן בית ה’ בעת הקרבת קרבנותיו. לאו דווקא שכל לוי מאליו מקבל השראה כיצד לנגן באותו שעה, אבל הלוי הראשון שחיבר את שירי דוד וצירפם בכלי נגינתו ולימד אותו בסוד אל הלוי השני והשלישי והזהירם כולם לא ללמד את פרק השיר הזה לאף אחד שלא נבחן בשימושו בקדושה זו בלבד, הרי בכך נשמרת אותו ההשראה שיהא הניגון באותו שעה.
אבל ברגע שמוסרים את אמנות השיר מבלי התנאים הללו, או משתמשים בהם אפילו פעם אחת שלא על הדוכן ושלא בשעת הקרבן. הרי תיכף ומיד נחסר השראה זו שבמדרגה השניה, ושמא אף שבמדרגה ראשונה, כי הרי לעומקו של דבר גם קבלת ההתעוררות הראשונה הוא אמנות וכלי אלא שהוא כלי יותר עליון, ואף אותו צריך ללמוד למרות שהוא לימוד עדין יותר. ואם כן ברגע שיש כאלה הלומדים את האומנות ללא מטרתו, כלומר כלימוד כלי בעלמא ולא אור הצורה או המטרה, הרי עצם השימוש הזה נתחלל. ועל כך נאמר איך נשיר את שיר ה’ על אדמת נכר. לא כי יש איזה איסור בדבר, אלא ברגע ששרים שיר אחד על אדמת נכר כבר אין מה לשיר את השיר הזה על הדוכן, דעצם הכלי הזה כבר אינו קדוש ושמא הוא משורר על הדוכן כשם שמשוררים על אדמת נכר ומה ביניהם, הרי באמת גם המנגן על הדוכן פשוט משורר מקצועי.
ומה שהזכירו לגנאי את הוגרס שלא רצה ללמד פרק בשיר, וכן את השאר שלא רצו ללמד, כנראה הוא לפי שלא רצה ללמד אף לראויים, או שהבינו שלא היה טעם הימנעותו מללמד אלא להתפאר בעצמו ולא לשמור על עצם הכלי. ויש גם טעם יותר עמוק, כי חכמים מבינים שלמרות הסכנה הזו יש צורך לאדם ללמד את מה שהוא יודע, אמנם במגבלה שלא ללמד לתלמיד שאינו הגון וכו’, אבל לא מפני כך יש למנוע את הלימוד בכלל, ולפי שטבע האדם לקנאות ולשמור את סודותיו לעצמו לכן הפליגו לצד שני והזכירו בשם רשעים ירקב את אלה שלא רצו ללמד. ובאמת לאמיתו כי כל החכמות האלה חילוניות ולא קדושות מצד עצמם וכך ראוי להם להילמד. לבד חכמה אחת באמת השאירו חכם ומאז ועד עתה נעלם מעיני מי שאינו ראוי והוא הגיית השם, שאמרו משרבו הפריצים היו מזכירים את השם בהבלעה שלא ישמעו את עצם הגייתו. כי אין כלי קדוש בעולם זולת שם המפורש, ושם זה באמת לא רק שאסור ללמד למי שאינו הגון אלא שאי אפשר, ומה שהבליעו היינו שנבלע מעצמו השם במקומו כי כלל איננו נשמע לאזני מי שאינו ראוי לשומעו, ועד היום הזה לא נודע הגיית השם אלא למי שמוכשר לשומעו ממילא הוא שומעו מאליו אף בהזכרה שבבית הכנסת שהרי נכתב ביוד הא ונקרא באלף דלת, ועל זה נאמר זה שמי לעולם כי לעולם דברך נצב בשמים אלא למי ששומעו.
ועל כל פנים נחזור לדבר סיפורי הניסים שהיו נכתבים בספרי הקדש. כי לדעתי לא מפני שפסקה אמנות הנבואה ואמנות הכתיבה מן העם נפסקו כתבי הקדש ולא כתבו חכמים את סיפורי הניסים שנעשו להם. אלא בדיוק להיפך. לפי שנפרצה רוח הקדש בכל העם, והיו הכל יודעים לכתוב את הדבר המתעורר בהם, וכפי שאנחנו מכירים מן ההיסטוריה כמה כתבים נכתבו בזמן בית שני שהיו מתדמים אל כתבי הקדש ואף אל רוח הנבואה, בדיוק מטעמים הללו הפסיקו חכמים להכיר בקדושת הכתבים האלה ולכתוב בעצמם את הסיפורים והחידושי תורה שלהם. ולא מפני שלא היו יודעים בעצמם כיצד להמשיך רוח הקודש ואף רוח נבואה מלמעלה, או לכתוב בסגנון המקרא, אדרבה ידעו היטב את החכמות הללו ואף ביקשו להנחיל את החכמות הללו לכל תינוק ותינוקת בישראל. שהרי חכמים הם שאמרו שכל ילד ילמד לקרוא את כתבי הקדש כולם, ומהו לימוד הקריאה אם לא בעצמו לימוד הכתיבה. שכן כל מי שלומד היטב את המקרא יודע גם לכתוב מקרא כמותו וממילא יודע גם כיצד להמשיך את רוח אלהים המרחפת לתוך האותיות והמילים והתיבות. שאלמלא כן אין קדושת ספר תורה בספר תורה שאנחנו כותבים כלל, שכן כל אחד הכותב ספר תורה לעצמו חייב לכתוב אותו כאילו קיבלה מהר סיני כמפורש בגמרא, והיינו שיודע להמשיך את כל הרוח העליונה אל התורה שהוא כותב כמו משה רבינו ממש. אלא מה שחכמים הפסיקו ואמרו פסקה נבואה ואל תוסף על דבריו הוא בדיוק מסיבה זו, ונסביר.
כי באמת בכל זמן הבית הראשון לא עלה בדעת מי שיהיה לעשות תורה כתובה, ואף בין האומות לא היה נהוג להתנהג כפי תורה כתובה ומקודשת, כאשר נודע שבהיפגש מן האומות הקדומות לעמינו והנמשכים אחרינו קראו להם אומת הספר, כי היה הדבר לפלא בעיניהם שיהיה שם ספר נועד מאת השם מן השמים ויתנהג העולם על פיו. והאמת אפילו שהיו נביאי שקר לא כתבו הם את דברי תורתם על הספר באופן זה כי היה ברור לכל שאמנות זו קדושה ומיוחדת לאמת לאמיתו בלבד. (ואל ייפלא בעיניכם דבר זה כי כל דבר שאנחנו חושבים שהוא מובן מאליו אפילו דרכי הרמאות פעם אחת נתחדשו, ולפני כן לא היו בעולם. למרות שקשה לנו לצייר את זה). אבל מאחר ולימדו חכמים את דרך הבעת הנבואה והתורה לכל ישראל, ובאמת ידעו שיש בכך גם צד חשש גדול ומכל מקום האמינו שעת לעשות להשם והוא הבחירה הטובה, ממילא באמת יצאו מישראל המינים שאמרו אף אנחנו נכתוב ספר תורה ונבואה משל עצמנו ונזייף בו שכך אמר השם וכך ציווה או שכך היה בהשגחת הנבואה עלינו לעשות לנו ניסים וכדומה (וראה באגרת תימן להרמב”ם שתיאר בדיוק דינימיקה זו של החידוש והבעיה החדשה שנוצרה כאשר התחילו אחרים לכתוב ספרי תורה מזויפים משל עצמם בשם האל, והבן שם היטב כי כל זה מפורש שם).
ולפי שראו חכמים שהסוד נגלה ואפשר לחקות את התורה, הבינו שמכאן ואילך אין שום טעם בכתיבת הניסים והתורה, אף אם יהיו אמת, כי מכל מקום הרי הוא יכול להיות שקר, וכל דבר שיכול להיות שקר זה נקרא בלשון הקבלה שנאחזו בו החיצונים מצד עצמו, והוא גם מובן הפשטות שאם יכול להיות שקר אם כן אין לו את הברירות שהיה לו, וכל עיקר התועלת שהיה פעם בדברי תורה כתובים מנבואה שהיו ברורים אין להם, שכן אל הכתב צריך להוסיף הוכחה שהוא אמת ושהוא מקובל וכו’, ואין הכתב עומד בפני עצמו כלוחות עדות שהם הם ממש השראת השכינה בישראל כמפורש במקראות המשכן. ולכן באמת גנז כבר יאשיהו את ארון הברית והלוחות כי ראה שלא יהיה בהם תועלת כבר. ומטעם זה עצמו לא חתרו חכמים אחר גניזה זו למרות שידעו ביחוד את המקום שהארון נגנז, כי הבינו שלא יהיה בזה תועלת אלא הוספת מריבה ואולי אף עבודה זרה.
אבל הדבר האמיתי שהוא דבר השם הוא בדיוק חותמו אמת שאינו יכול להזדייף כי הסימן שלו אינו חיצוני אלא מה שהוא אמת, ואת הדבר הזה ראו חכמים באור תורה שבעל פה והמצוות והמנהגים שישראל מחדשים ואינם נכתבים. ואף אם הם נכתבים לא מצד שהם נכתבים הם קדושים כי לזה אין תועלת אלא מצד שבהפעלתם מופעלת האמת בעצמו. ואם ירצה מי שהוא להודות ולשבח ולספר נפלאותיו כפי שאנו מצווים בתורה, ולא מצד הכלי יוודע האמת אלא מצד האור, הרי די והותר כתבי הקדוש לפני ויכול להתפלל בכל לשונות ספר תהלים ולספר את השבחים בכל לשונות סיפור יציאת מצרים ושאר ניסים הכתובים כבר במקרא, כי הוספת עוד פרק אחד למקרא על נס חדש לא יעלה ולא יוריד כי כבר בטלה הדרך הזו ואיבדה את תוקפה, ולכן נשארנו רק עם השלב השני הנ”ל שבו האמת בהתנבאות כזו נבחנת כפי כנות האדם באותו שעה והתאמת הניגון לאותו המצב, כי לא מפני שאנו שומעים את התלהבות הניגון אנו יודעים שהוא ירא שמים, שיהיה תועלת אם יחבר תנועות חדשות שגם בהם נדע, אלא מפני שהוא ירא שמים לכן הוא שר את זה בזמן הנכון כאשר מתעורר עליו הרוח ובזה יש יראת שמים בשיר, וכן כאשר נקרא את החנוכות שהיו ואת הניסים שהיו ונתפלל בלשונות התפלות שהיו בזה יהיה כל רוח הקדש שבמקרא.
וזהו שאמר רבינו יהודה בר יקר בתפלת על הניסים שכל לשונות תפלתנו על המקרא נוסדו אבל לפי שאין מקרא לחנוכה ייסדו את לשון התפלה על לשונות הכתובים בעניינים הדומים ועל לשון חכמים, כי די בכך והוא עדיף מייסודם על לשונות מספרים חדשים שייכתבו שהם בחזקת מזויפים מצד עצמם.