יהללו את שם הויה כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים. בוא וראה, כל בני העולם חיים בסתירות ומסתירות אלה הם סובלים. קוראים הם להתנגדויות אלה בשמות רבות כמו גדלות וקטנות יצר טוב ויצר הרע, החשיבה לטווח ארוך והחשיבה לטווח קצר, דחיית סיפוקים מול מילואם, חישוב התענוג מול חישוב התועלת, חישוב השכל מול חישוב הלב. ועל כולם כאשר מוצאים סתירות אלה את מקומם באישיות של האדם, עד שהם מתכנים בשם תמונות שלימות ופרצופים שלימים, כאילו האדם מפוצל לכמה אישיות וכמה נפשות, נפש אחת גדולה ונפש אחת קטנה, נפש אחת מתפעמת מדברים עמוקים ומרגשת את הגדלות שבדברים דקים ומרוממים וגדולים ונפש שנית עסוקה בקטנויות אוהבת אהבות קטנות ונפגעת מדברים קטנים ורבה על דברים קטנים. ואין האדם מוצא מנוחה לנפשו כאשר אינו יכול להחליט הצדיק הוא או רשע הגדול הוא או קטן. יש מחליט לעצמו יקח את דרך הענווה והמוסר ויקרא לעצמו תמיד הקטן וכל מעלה יחשוב מקרה הוא אצלו. יש הולך בדרך הגדלות ומחליט להתייחס לעצמו תמיד בגדלות ומייחס את השגיאות למקרים. ואין אחד מדרכים אלה נראה נכון ואמתי לדורש אחרי פתרון הענין בכנות. שניהם נראים התפשרויות של האמת עבור איזה מושג מוחלט ממקום אחר שאין כאן מקומו. ושוב נשאר המחפש תוהה מהו. וסתירה זו כואבת מאד לבעלי נפש ובעלי דעת עד שאינם מוצאים לנפשם מנוחה ואומרים אם כן למה זה אנכי, אין כל העולם כדאי אם מחירו סתירה כזו.
מעטים בלבד הם שמכירים את שורש הסתירה שבנפשם, אשר ידיעה זו היא שורש הריפוי לכל הסתירות האחרות. והוא שכל הסתירות הללו בין יצר טוב ליצר הרע בין הגדלות לקטנות בין הטיפשות לבין החכמה ובין היופי לבין הכיעור, אינם אלא התפרטויות והשתלשלויות ומקרים פרטיים של סתירת הסתירות הראשונה, שהוא הסתירה שבין האלוהות לבין העולמות. כאשר האלהות גדולה ונעלה ומרוממת ומשובחת ואינסופית, והיקום במציאותו שבור וחלוש ומפוזר וחסר מול האינסוף. עד שמבחינת העולמות אין אלוהות ומבחינת האלוהות אין עולמות. ורוב בני העולם חיים כל ימיהם ואין שמים לבם אל הקריעה האינסופית העומדת ביסוד מציאותם, ונראה להם הכל בסדר עולם כמנהגו נוהג. הרגישים שביניהם כואבים את הסתירות הפשוטות בין החשק היותר גבוה לחשק היותר נמוך שבנפשם ואינם מוצאים בה מנוחה. אך יחידי סגולה אשר נגע אלהים בלבם, אלה שנקראים בני ישראל כי שרית עם אלהים ואנשים, אלה הם היודעים את שורש הקריעה הזו ואלה אשר נופל עליהם פחד אלהים ויראתו. כנאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. כאשר ראה יעקב את שער השמים כלומר מקום המפגש שבין העולם לבין האלוהות נפל עליו מורא גדול זה גילוי שכינה, ואמר המקום הזה נורא לעמוד בו. אי אפשר לבן אדם לסבול את נוראות המקום הזה.
צריך לעמוד מעט על נוראות המקום הזה ולתארו משתי הצדדים. ואז לראות איך שתי הצדדים האלה מתאחדים לכדי שלהבת נוראה אחת. כלומר כאשר אנו מתארים את הסתירה ואת הפחד שנופל על האדם אנו רגילים לתאר אותו מן הצד של העולמות. ואז הסתירה הזו משתווה עם הסתירה הפשוטה שבין הטוב והרע שבאדם. כמו תיאור הרמב”ם את היראה איך בריה שפלה ואפלה עומדת בפני תמים דעים. כלומר היראה נובע מתוך השבריריות הנפרדת של העולמות, כאשר הוא נערך אל מול שלימות האלוהות, אז נשברת הגוף ונופלת העולם והיא כורעת ומשתחווה לפני האלוה. ותיאור זה הוא תיאור נפילת הנבואה על הנביא, כמראה שראה יעקב בחלומו, וכנאמר על דניאל ואראה את המראה הגדלה הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח. פה הוכרע האדם בפני האל והוכר במלוא חולשתו בפני הברירות הבאה עליו עד שאין הנפש המתווך יכול לסבול והוא מאבד עשתונותיו ומאבד עמידת רגליו ונופל על פניו. וזה הצד נקרא יראה, וזהו הודו על ארץ ושמים. הודו של מקום מתעלה מתוך שנהפך הודו של יושב הארץ למשחית ומשם נתעלה הודו.
אך יש עוד מדרגה והוא נקרא נורא, שהוא המדרגה שעלה בה יעקב אבינו כאשר שרית עם אלהים ואנשים. והוא הכרת היראה הזו לא מצד הכרעת האדם בפני האלוה אלא דווקא מתוך הכרת האלוה ככח ההורס את כל תכניות בני אדם. ובוודאי זהו אך הצד השני של אותו המראה, אך פה מודגש האלוה כמי שאחראי על ההרס ולא האדם בחולשתו. והוא כאשר מופיעה האלוהות במלוא כוחה והדרה על הנפש הרי היא הורסת ומכלה ומכריעה אותו מצד עוצם תוקפו וגבורתו שהוא אש אוכלה אש. ובמקום הזה הרי אלהים שיעקב נלחם איתו הוא גם מן הצד השני שרו של עשיו. וההוד שנהפך לדניאל הוא גם כח שרו של יון שנלחם איתו. והרי זה כמו לפעמים אדם לומד ומתפלל ועוסק בטהרה ועבודה במשך כמה ימים עד שגופו כורעת והוא נחלה או אינו יכול להמשיך. ומה הכריע אותו אם לא עבודת השם שלו בעצמו. כלומר כחו החזק והתקיף של האלוהות שהיא תמיד חזקה מן האדם, ותמיד אחרי שרצון האדם להשלים את עצמו ולומד כל היום וכל הלילה ומתענה וצם ומראה את עצמו לאלהים, הוא לא יכול לו. וכמו אלהים בעצמו לא יכל לו ויגע בכף ירכו אחרי שרואה האלוהות שהאדם נתתקף בו לחיות אותו בו הוא מכריע אותו ונוגע בכף ירכו והוא מכריע את האדם עד שהוא נופל ממדרגתו ועד שהוא נחלש מאימת האלהות. ומידה זו נקראת נורא כלומר הוא תיאור האלוה הנורא מצד עצמו ולא מצד מידת היראה של הנברא. ומתוך נוראות זו עולה הודאה וכריעה כלפי האלוהות שנשגב שמו לבדו ואתה מרום לעולם הויה שהוא תקיף על כל התקיפות, וביותר על התקיפות של עבדות השם ששם מתראה כוחו זה.
הרי לנו תרי גווני יראה, הראשון נורא העומד במקום הנצח, כלומר כמו שכתוב וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, שנצחו של אלוהות שהוא תמיד תקיף על כל מי שבא לעבוד אותו ועל כל מי שבא לדבר אותו זהו מידת הנצח. וכך משתלשל מזה שהדברים הגדולים תמיד עומדים מעל לאדם ותמיד גבוהים וחזקים ממנו ואין הוא כובש אותם לעולם. והשני יראה שעומד במקום ההוד כלומר כריעת אנוש כלפי אלוה המופיע עליו והמאיר את חלישותו.
אך שני אלה אינם חיים עד שהם מתייחדים כאחד. ועל הייחוד הזה כתוב ואתם הדבקים בהויה אלהיכם חיים כולכם היום. כי גם הסתירה הזו הלא אינה סתירה עד שנוגעים אחד בחברו. וכל בני העולם חיים זה בגבורתו וזה בחלישותו ואינם עומדים על המתח הנורא של יחוד יראה ונורא ואין הסתירה כואבת להם כלל. אך לאשר דבקים בהויה אלהיכם, כלומר הויה נורא שהוא אלהיכם יראה, הם מדבקים את שתי המדרגות האלה באחד, והם נקראים חיים. פירוש לא די שאינם נשרפים מן האש אוכלת אלא שהם חיים בתוך האש הזה. כמו שלהבת הנר שמכלה את השמן אבל עומדת בכלי היפה שלה ואינה שורפת את הבית, ויופי גווני האור יונקים דווקא מן הסתירה הזו של האש המכלה והאור העולה מתוך הנר. ועל התגלות זאת נאמר למשה והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל, זהו הדוגמא הראשונה של אתם הדבקים בהויה אלהיכם חיים, ולא מתים ומתכלים מתוך האש. וזהו הנצחון של יעקב אבינו על האלוהות וריפויו גם מפגם גיד הנשה כאשר נמצא דרך לחיות במקום הנורא הזה מבלי להיאבד מן האש שלמעלה או מן האש שלמטה, אלא נמצא דרך לחיות ולהתייחד בשניהם כאחד, באש בתוך הנר, בשלהבת בתוך השלהבת.
והיחוד הזה נחזה בנר חנוכה כאשר ‘מאן דבעי למנדע רזא דיחודא יסתכל בשלהובא’, שהוא התיקון של ויגע בכף ירכו, שתהיה למנורה עמודה עד ירכה עד פרחה, ולא תהיה האש נופלת בכל הבית אלא יש לה עמידה על רגלים חזקות בכלי, ובתוך המנורה הזו דולקת אש תמיד. כאשר מצליח אדם להתגבר על המלחמות מבחוץ ולמצוא את פך השמן שיצק יעקב במקום מה נורא המעמיד את בית אלהים על עמידתו, אז עולה משם הילולו של מקום באחדות אחד, יהללו את שם הויה כי נשגב שמו לבדו, שמו אחד הנשגב לבדו ביום ההוא, כאשר הודו על ארץ ושמים, נראה הודו על ארץ ושוב על שמים ושוב על שמים ושוב על ארץ, וירם קרן לעמו, הרים קרן לעמו, הקרניים גבוהות נקראו גם נצח והוד, הרים השם קרן לעמו שהם מתאחדים בנצח והוד ליחד יראה ונורא, תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה.