זאת חנוכה תש”פ – הטוב שמך ולך נאה להודות

הטוב שמך ולך נאה להודות. זהו חתימת ברכת ההודיה. כשם שברכת אבות פותחת בא”י אלהינו ואלהי אבותינו וחותמת בא”י מגן אברהם. כך ברכת מודים פותחת מודים אנחנו לך ה”א וחותמת הטוב שמך ולך נאה להודות, ואלו הם ארבעה כריעות שבתפילת העמידה. כך גם ברכות ההלל פותחת לקרוא את ההלל, וחותמת “כי לך טוב להודות ולשמך נאה לזמר”. בשעה שאומר שליח ציבור ברכת מודים נהגו הציבור לומר מודים משלהם, ומה הם אומרים “מודים אנחנו לך ה”א על שאנו מודים לך”. פתיחתה מודים אנחנו לך, וחתימתה “על שאנו מודים לך”. ביום החותם את ימי ההודיה של חנוכה עלינו להתבונן בחתימות אלה של ברכות ההודיה.

שבח זה לפי פשוטו, איזה מזל שאנחנו מודים לאל כזה שלו נאה להודות. והלא היינו יכולים להיוולד לעובדי אלילים ולהודות לאל שאין נאה להודות לו, שאין השבח וההודיה מתאימים לו, שהלא עיניים לו ולא יראה אזנים ולא ישמע. מודים אנחנו שנפל בחלקנו להיותנו מודים למי שמתאים לו כל ההודיה הזאת. זה גם סיבה הפשוטה להכללת פסוקים הללו בהלל. כאשר עומדים אנחנו ומהללים לפני מי שראוי להלל לו, נזכרים אנחנו בטוב שנפל בחלקנו שאין אנחנו מהללים לכסף וזהב מעשי ידי אדם, שאין מה להלל להם ואין שם מי שיקבל את ההילול של עובדיהם.

***

נצעד עוד צעד פנימה ונתעמק משהו, והלא היה באפשר לומר שבח זה גם בבקשה, איזה מזל שאנו מתפללים לפני שומע תפלה ולא לפני מי שאחרים לעובדיהם ואינם מרחמים עליהם. התייחדה ברכות ההודיה שיש בה תמיד תוספת הודיה זו, כי לך טוב להודות. בהודיה יש משהו שמפנה את המבט אל מי שראוי להודות לו, לעומת מי שאין נאה להודות לו. במילים אחרות, הודיה מפרסמת ומגלה השגה באלוהות שהיא השגה יותר טהורה מזו המתפרסמת בבקשה ואף בסידור שבח, עד שנוכל לומר הבקשה והשבח משותפים לה’ ולאלילים במידת מה, אלילי הוא הבקשה במידת מה, אבל ההודיה הוא בלתי להויה לבדו, אם תרצה לדעת את הויה לבדו, תודה לו ותדע בה שמו, הטוב שמך ולך נאה להודות.

דבר זה נראה בקרבנות. סוגי הקרבנות הם הם סוגי התפילות, אשר כל קרבן מבטא סוג יחס והשגה באלוהות. העולה על הדבקות החטאת על התשובה השלמים על השמחה. ובוודאי היו בני אדם מביאים קרבן אף לשם תפלה לפעמים, כאשר היה למי בקשה היה מתנדב עולה ומתפלל בזה על צרכיו. ונגד קרבנות התמידים תיקנו תפלות קבועות בזמני היום שעיקרם תפלות בקשה. מכל מקום לא נקראה שום קרבן על שם תפלת בקשה ואין הבקשה מפורשת לעולם בקרבן. ואיזה סוג תפלה יש לו קרבן מיוחד בפני עצמו, התודה בלבד. תודה הוא סוג התפלה היחיד שמותר להביא עלו קרבן באופן מפורש. וכך כתוב “זובח לאלהים יחרם, בלתי להויה לבדו”, אסור להקריב קרבנות לשם אלהים שבו חלק אף לאלהים אחרים, דהיינו להשגה כזאת שיש לאלהים אחרים מושג בו, לתפלת בקשה, בלתי להויה לבדו בתודה.

הנמצא בצרה מה הוא עושה, אינו מביא קרבן תפלה וצעקה על צרתו. אלא נודר לה’, שכאשר יוציא אותו אל המרחב יביא קרבן תודה בית ה’. וכל מזמור אהבתי שבהלל על נדרים כאלה הוא מדבר, שההלל כולל גם אנשים פרטיים שהביאו תודה בית ה’, וכלפיהם נאמר מזמור אהבתי ובו הוא מספר כיצד קרא לה’ בעת צרתו, ובשעה שהושיעו ה’ הוא משלים את נדרו וזובח זבח תודה בחצרות בית ה’. וכך הוא מדייק. “לך אזבח זבח תודה” לך בלבד ולא לזרים אתך. ובשם הויה אקרא.

***

ומה טעם יש בהשגה זו של הודיה, שכל תפלת בקשה עומדת על חסרונות האדם, זקוק הוא לדעת ומתפלל אתה חונן, זקוק הוא לרפואה ומתפלל רפאנו. אף גם השגת ה’ שהוא משיג בבקשה זו, כפי שהוא חותם בא”י חונן הדעת, הוא השגת האל כמשלים את חסרונותיו, הויה הוא חונן הדעת והוא רופא חולים וכן הלאה. אם כן עיקר השגה זו שייכת סוף סוף אל בני אדם, אל העולמות, אל המצב שאחרי הצמצום. יוצאה מכלל זה תפלת הודיה, שעיקרה עומדת על שלימות ה’. כאשר מודה אדם לה’ איננו מתייחס לחסרון שיש לו, אלא על טוב שמו, שהוא משלים את כל השלימית. וכאשר הוא מסיים את דברי ההילול שלו, מה נשאר בידו, לא איזה ידיעה עולמית כמו ה’ רופא חולים, לא נשאר בידו אלא הטוב שמך ולך נאה להודות.

חייבים אנחנו לדייק פה. כי גם הבקשה כוללת בתוכה וודאי שלימות המשלים את החיסרון. וגם ההודיה הלא מתחילה במה שה’ עזר לו והשלים לו את חסרונו. אך עיקר ההבדל הוא בטעם שנשאר בפה אחר סיום התפלה. הטעם שנשאר מחונן הדעת הוא דעת. הטעם שנשאר מהודיה הוא הטוב שמך.  זו השגה נוגעת לדעת וזו השגה נוגעת לשם ה’. ושמו הוא אינסופיותו, עוד בטרם הצמצום.

במילים אחרות, כל תפלת בקשה בדיעבד הוא. הלא וודאי עדיף היה שיהיה עולם מבלי חסרונות ולא נצטרך לבקש אל הדעת כי נהיה כולנו יודעים אותו. אם כן תלויה תפלה זו בשורשה בהתחלת החסרונות, או החטא. אמנם תפלת הודיה לכתחילה הוא. שכן גם בעולם מושלם כל צרכו עדיין חובת כל היצורים להודות. אין בתפלת הודיה שום נדנוד של עצב וחושך, עצביהם, על צמצום העולם הנמצאת בשורש כל תפלת בקשה. תפלה זו כולה שמחה כולה אור, כולה קודש כולה אלוהות.

***

תחילת התפלה נקראת סידור שבחו של מקום. אם כן גם היא מיועדת כלפי שלימות האל ולא כלפי חסרון האדם. אמנם אף כאשר משבח האדם את האל אינו משבח אלא לפי השגתו, ותמיד שאלה מקנטרת לפניו “סיימתינהו לכולהו שבחא דמרך?”. בהכרח יענה בשפה רפה, איני מסדר גוף שלימות הקב”ה, איני אלא מעורר את עצמי לעמוד לפניו, כפי הסדר הכתוב בתורה וקבוע בסידור. סידור שבח זה איננו בעצם נוכח ה’ אלא הוא הכנסת האדם את נפשו להיות עומד לנוכח ה’. (כך גם ע”פ הכוונות כל ברכת אבות עדיין בבחינת אח’ ולא פנים בפנים). ולפיכך להשגה זו יש תחילה וסוף, מכיוון שהוא מרגיש שכבר העמיד בפניו את מציאות ה’ וגבורתו וקדושתו, הרי הוא ממשיך ופונה אל תפילת צרכיו.

ההודיה שאנחנו עוסקים בה הוא סיום התפלה דווקא. הוא סיום התפלה כי היא אמנם מתחילה מכך שהעבד קיבל פרס מרבו, והוא מודה לו על כל הטוב שגמל אותו. אך חלק זה של הודיה מסתיים הוא בקצרה. מודים אנחנו לך ה”א על זה ועל זה. אחר שהוא מסיים “להגיד תודה” על הכל עוד נשאר לו הודיה בפה, והוא ממשיך הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך. עוד יש לו להלל ולהודות כי חסדיו לא כלים, גם כאשר כלו מענות תפילותיו לא כלו רחמי וחסדי הטוב, והוא ממשיך לפרט ולהגיד כיצד כל החיים יודוך סלה, לעולם ועד יודוך כי הודיה זו אין בה הפסק, כשם ששמו אין בה הפסק ואין לה סוף. לא הספיקה אף תפלת מודים הכתובה, והקהל השומע מודים מפי שליח ציבור הרגישו שאין תפלה זו מסתיימת, הוסיפו הם ברכת הודיה של עצמם, מודים אנחנו לך על שאנו מודים לך.

חוזרים אנחנו אל הפירוש הפשוט, איזה מזל שאנחנו מודים לה’, שאילו היינו מודים לבשר ודם, היה לדברי הודיה שלנו סוף וקץ. וכאשר נסיים להודות על כל הטוב לא יישאר לנו מה לעשות בחיינו. ברוך ה’ שלו נאה להודות, ולעולם לא נסיים להודות לו, תמיד יהיה לנו הוספה בהודיה לפי אינסופיות שמו, ותמיד ישאר לנו חיים של הוד והודיה.

***

במקום זה נוספו הוספות התפילה על הניסים של חנוכה ופורים. ודבר זה עוד לא זכה להתבוננות מספקת. והלא גם שאר החגים יש בהם הודיה על ניסים שהיה בהם ועל קדושת הזמנים. מכל מקום באיזה מקום, באיזה נוסח ובאיזה תנועה, מוסיפים אנחנו את קדושת היום בחגים ומועדים, בברכות אמצעיות. ולעולם לא נשתנה דבר גם בשבתות ומועדים מעיקר סדר התפלה שהוא סידור שבחו של מקום, בקשת צרכיו, והודיה. גם בימי קודש שאין אנו שואלים בהם צרכינו הפרטיים, עדיין שואלים אנחנו צרכינו לפי קדושת הזמנים, ובזה הלשון אנו אומרים השיאנו את ברכת מועדיך, יעלה ויבוא זכרוננו לפניך, רצה במנחותנו, רצה והחליצנו ביום השבת הזה.

ולפי הענין שאנו בו נאמר, כי עיקרי המועדים נוסדים על השגות ה’, כמו אלהי אברהם אלהי יצחק אלהי יעקב, שהם פסח שבועות וסוכות. והשגה זו הוא אמנם תחילת התפלה, וממנה מקבלים אנחנו אומץ להתפלל על צרכינו באמצעיתו. וכך בימי המועדים שהתגברה בה השגתנו התעלו אף בקשותינו ונתפלל על הדבקות ועל הרצון ועל הזכרון. אבל למועדים הללו אכן יש סוף וקץ. כל המועדים יהיו בטלים.

חנוכה ופורים נוספו עליהם, אולי אין בהם השגה נוספת בדרך אלהי אבותינו, ואין קוראים לאבות אלא שלשה. אבל הם אינם מסתיימים. לא נוסף בהם דבר ברצה או בברכה אמצעית. אבל נוסף בהם בהודיה. והודיה זו אינה בטלה עולמית. תמיד יש להוסיף בהם הודיה. ימי הפורים לא יהיו נבטלים. ויש שאמרו אף ימי החנוכה לא יתבטלו (מגיד מישרים לבית יוסף). אמרו במדרש (ויקרא רבה ט, ז), לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל. כל התפלות בטלות וההודאה אינה בטלה.

***

ימים אלה על שם העתיד הם. פירוש. כי מה נעשה בעתיד, אחרי שלא יהיה לנו חסרונות לבקש עליהם ולא יצרים לתקן אותם ולא מלחמות ללחום אותם. נודה ונהלל. ולמה נתאוו החכמים לימות המשיח, לא בשביל שימלאו חסרונותיהם אלא בשביל שידעו את ה’. ומהו מנוחה זו של ידיעת ה’, אינו אלא הודיה, כי מה יש ליודע את ה’ לעשות אלא להודות. אם כן לשם מה עלינו לחכות עד שיבוא המשיח ונוכל לדעת ולהודות. יכולים אנחנו לדעת ולהודות כבר עכשיו. ונקבע שמונה ימים של בינה ושל הלל בעולם הזה כפי שיהיה בעולם הבא.