ראיתי מתלוננים על קיצור דברי הרב לוריא בחנוכה, ואומרים שהיה לו לפרש את ענייניה בהרחבה יותר. (וכלל טעם קיצור המקובלים הקדמונים לחנוכה ראה במבואי לקבלת הראשונים, ועיקר הטעם נראה חסרון המקראות המדברים על סיפוריה, וזה ביאור היסטורי וראה שם עוד, אך על הסוד עצמו באנו כעת) תלונה זו דומה לתלונה על המאיר זרקור גדול ועצום לתוך פינה קטנה, ומה מקום יש לתלונה למה האיר לתוך פינה קטנה בלבד, כאשר כל עיקר פעולתו הוא הארת זרקור גדול וחזק כצאת השמש בגבורתו, ולא הפינה הקטנה הוא המודגש בסיפור אלא הזרקור הגדול. כך הקישור הקטן שעושה הרב כאשר מקשר את ענין נ”ר חנוכה אל יחוד הנ”ר ואת סדר ברכותיה לסדר השפעת אותו היחוד וההארות הנצרכות אליה, ואם הדרוש בזה קצר ורמזי הכוונות קצרות, הלא אין זה טענה אלא למי שמבקש את אריכות הדרוש, כאילו המטרה בכוונות עליונות הוא שיהיה ספר ארוך מלא רמזים וגימטריאות ודרושים ופירושים. עיקר כוונת הסודות הוא הכרת ההארות העליונות בעצמם, והדרושים אינם כי אם דרך קלושה להגיע אליהם.
ואם בענין חנוכה שהוא אחרון לסדר המועדים כבר כלו כל הדרושים כי עיקרי כל הדברים כבר נתבארו בהרחבה במקומותיהם, ולא נצרך אלא לקשר את החוט האחרון, לומר כי זה הנר של חנוכה הוא הנר המדובר בשים שלום והוא היחוד הנפלא כולו, וזה הברכה הוא הברכה האמורה בכל מקום, וזה הנחל הוא הנחל הנובע בכל מקום, וזה הארת פנים הוא הארת פנים המאירות בכל מקום, מה מקום יש לתלונה וכי עליו היה להמציא עולמות חדשים וייחודים חדשים בכדי שיהיה לו ספר עב לחנוכה, והרי עצם ההארות והייחודים הם אותם ההארות. למה הדבר דומה למערכת חשמל ותקשורת שלימה בנויה על תילה במקומה, ואתה בא ומחבר חוט קטן לקלוט את האנרגיה או האינפורמציה הזו והיא כולה מופיעה לך במסך קטן, וכי יש קושיא מכך שלא התחברת לכל הרשת העצומה הזאת כי אם בחוט אחד קטן.
מבחן יפה משמשים מצוות קטנות כמו חנוכה. זה אשר עיקר עניינו בסודות הוא הדרושים הארוכים המסועפים, לא ימצא בה ענין לנפשו. אך זה אשר עיקר עניינו הוא הסודות עצמם, ישמח ויאיר בה כמו בכל עיקרי הייחוד, שהם הרמוזים בענין זה כמו בכל ענייני התורה והעולם. בדרושי פסח לא ייבחן בעל הסוד כי יש בהם הרבה דברי תורה הרבה בשר ויין לספר, ולא בהכרח קלט את האור כלל. אבל בדרושי חנוכה הבלתי קיימים כמעט ייבחן, אם נדלק בו האור שתהא שלהבת עולה מאליה אם לאו.
ובאמת, שזה אשר יש לו קשר עם עצם העניינים, יספיק לו רמז קטן להתעורר בכל העולמות כולם. כמו למשל מי שאירע לו מאורע גדול בבתו לפעמים יראה ברמז קל דרך אגב בסיפור או יזכירו לו בשיחה את מושג הבת וכבר יתרגש לבכות כי הרמז יפתח לו את כל עיקר המאורע הנחקק בנפשו. ולא כי הדבר הזה ‘באמת’ מרמז את זה, ואף הכותב או הדובר לא התכוון לזה כלל, אלא בנפשו נחקקו השבילים הללו ובהם נעשו העניינים האלה רמיזות אל אותו הדבר. וכך אירע לאנשי הסודות אשר חקקו בנפשם את שבילי התורה ודרכי הייחודים ברמזי אותיות קטנות ובציורי דברים פעוטים, אשר בהיפגשם באות אחת מאותיות אלה תיכף תתקשר נפשם אל כל עצם המאורע.
ועל זה האופן של סוד נאמר במתנבאים, “ויתנבאו ולא יספו”, כלומר לא הוצרכו להוסיף בנבואתם עוד. כי בפעם אחת השיגו את עצם המראה. ושוב בכל יום היו פוגשים בכל מקום רמזים אל אותו המראה והיו הדברים הללו נחקקים אצלם בליבותיהם ומאירים להם ברמז מכל פינה. ואילו מי שלא ראה את עצם המראה אפילו פעם אחת הוא תמה וכי מה אתה רואה בנר אחד קטן או ברמיזה אחת קטנה מפי פעוט וכי לזה התכוון או אפשר להאמין שזהו מהות העניין.
ובאמת, כל הכניסה לעולם הסודות מתוך העולם הזה בהכרח יהיה נראה רמזים קטנים לפי אמות המידה של העולם הזה. כי לא באותה אמה הם מודדים. וגם זה מסודות אנשי המידות אשר מדדו את בנין הבית, כלומר הבית הזה ימדד לפי מי שבידו מידה אלוהית. שער בנפשך אותיות חקוקות בספר אשר באותו הספר כתובים כל סודות העולם ותהלוכותיו. הלא לפי מידת המטרים כיצד ייתכן הדבר, והלא הספר קטן כמה סנטימטר על כמה סנטימטר וכיצד יהיה הוא גדול כמו כל העולם. אך לפי מידת הצורה והתוכן שבו, בוודאי האותיות הקטנות האלה אותיות גדולות הם, כוללים את כל העולם כולו ויותר. אך אין גדלותם גלויה אלא ליודע לקרוא את “האותיות הקטנות”, ובעיניו הם אותיות גדולות. ולמי שלא יודע לקרוא את השפה הם קטנטנים בעיניו.
וכך הוא פך אחד של שמן או נר קטן שמדליק בעל הבית בנר חנוכה, נר קטן מאד, ואף נאסר להדליק נר גדול יותר שיהא כאבוקה מאירה. אבל הנר הקטן הזה הוא גדול בעיני הקשור אל עצם הסיפור שהוא מספר. ומתוך נקודת המבט של המכיר את שפתו של הנר אין הנר קטן ולא המנורה קטנה למטה מעשרה טפחים אלא גבוהה וגדולה כמו העולמות כולם. וראה כוונת שלהבת שיש בהם יודי”ם קטנים הכוללים את אופני כל ארבעת העולמות הידועים.
ועל דרך לשון חסידות, המעופף למעלה נראים לו כל הבתים והרחובות קטנים. ואילו היורד למטה נראים לו כל הבתים והרחובות גדולים. כמו אם נדמה בעיני תינוק קטן הרי העולם נדמה גדול יותר כי מן הקרקע הוא מביט. כך הוא נמשל הדברים, לבעל עין רחבה התופס את נפשו בגדלות נדמים כל העולמות העליונים והגדולים לקטנים, כביכול הם קטנים ממנו, ומה הם מחדשים אצלו. אבל לבעל רוח נמוכה נדמים הדברים גדולים ובאמת הם גדולים אך אין גדלותם נראה כי אם לשוכב על הארץ. כך מתכופף אדם עד לקרקע ומביט משם על נרות חנוכה והם גדולים בעיניו.
התרגלנו מדי אל הרזים העליונים המסועפים עד אשר לא תרווה נפשנו כי אם ברז יותר עליון מסובך ומסועף. ואנחנו מביטים על ראשונים הנאיביים שכה התלהבו ושמחו באיזה סוד שקטן התלמידים מכיר אותו בעל פה בימינו. אבל באמת רוב ‘הוקע רגלך מביך רעך’. ורוב הזמן אין האדם נמצא במדרגת הסודות ולמה יחלל אותם בביטויו. ואנחנו שומעים על מסירת השם אחת לשבע שנים ברוב אימה וכו’ ואומרים וכי לזה הסוד הקטן נצרך כל ההכנה הזו. אבל ההכנה היא עשתה את הסוד. וגם רוב ההמתנה והשמירה הזו היא האמת. כי לא מידת סקרנות היא כלי להכיל את השם הנורא. ואף לא צימאון הדעת האמיתי. אבל הכלי המכיל את השם איננו כי אם הכלי ממנו עצמו, כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי. והלוואי שפעם בשבע שנים נוכל למצוא בנפשנו את מקום האינטרס הזה שאכפת לו מידיעת השם באותיותיו.