מדרש הפסיקתא לחנוכה (על פסוק ויהי ביום כלות משה, שהוא תחילת קריאת התורה לחנוכה), פותח בו כך: “באתי לגני אחותי כלה (שיר השירים ה, א). ר’ עזריה בשם ר’ סימון אמר: למלך שכעס על מטרונא וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו, לאחר זמן ביקש להחזירה, אמרה יחדש לי דבר ואחר כך הוא מחזירני” (יש לעיין בכל המדרש שכן מדרשי חכמים שנבנו על סדר המועדים והפרשיות פותחים שערים נפלאים, אבל הם אינם מפרשים את השאלות והנושאים העומדים מאחורי דרשותיהם עד שידמה המעיין שאינם אלא מליצות בעלמא. באתי לפרש מעט לפי דעתי את המתחולל פה, וכיצד כל זה הוא הסוגיה של ימי חנוכת חשמונאי).
המדרש עומד על כך שעיקר כניסת השכינה למשכן, כבר היה בה תנועה של תשובה. שכן, בימים הקדומים לא היה לה’ משכן. הוא היה נמצא בכל מקום. אדם הראשון דיבר איתו והקריב לו קרבנות ולא היה צריך משכן. נח הקריב לו קרבנות ולא היה צריך משכן. אפילו אברהם אבינו בנה לו מזבחות ולא היו צריכים למשכן. מה קרה לעולם שפתאום אם רוצים לפגוש את השכינה צריכים עבודה שלימה לבנות משכן עד שסוף סוף ביום כלות משה וכל עבודת המילואים והכל באה השכינה למקומה. משמע קרתה כאן תקלה באמצע, פתאום השכינה נעלמה. וכפי שהוא בוודאי למי שיעקוב אחר סיפור התורה, היו במצרים וכו’ ולא ראו שם את השכינה, וכל סיפור בנין המשכן הוא סיום היציאה ממצרים, אבל בימים הקדומים זוכרים אנחנו כיצד היה שכינה והיו קרבנות והיה הכל בפעם הראשונה.
ואם כן, כאשר באים אנחנו אל חנוכת חשמונאי, שנראה לנו שהוא מין חנוכה של דיעבד, אחר הפרצות שנפרצו בהיכל והטומאות שטימאו בו. אנחנו נזכרים בחנוכה ראשונה, ויודעים כי זו לא הפעם הראשונה ששבנו בתשובה כזו ושבה שכינה עלינו, ואנחנו קוראים בתורה ויהי ביום כלות משה ואנחנו מבינים שכבר משה רבינו עשה חנוכה בדיוק כזאת, ואנחנו בדרכיו הולכים. אך מה יהיה באמת התכלית מכל זה. וכי כך נמשיך כל ימות עולם לריב ולהשלים לריב ולהשלים, עד מתי.
***
אמר רבי סימון משל למלך ומלכה. המלך כעס על המלכה והוציאה מתוך ארמונו. כשוך חמת המלך זכר את אהובתו ויאמר לקיים מצוות המחזיר גרושתו ושלח לה להשיבה אל ביתה. היתה המטרונה חכמה, ולא היתה נלחצת כלל לחזור. וזה וודאי רצון המלך הוא. כי לא ביקש המלך לישא מסכנה אחת כמצוות מתנות עניים. הלא מטרונה הוא מבקש למלכותו. ידעה האשה ואמרה וכי אני סמרטוט שלך, כל פעם שתכעס עלי תגרש אותי וכאשר ינוח רוח טובה עליך ותזכור שאתה צריך לי אחזור לך על ארבע רגליים. תבוא ותפתה אותי מחדש. אם שילמת לי כתובה וקידושין בפעם הראשונה ובנית לי ארמון משלי הלא כל אלה התנדפו להם מבחינת אהבתי כאשר גירשתני. עכשיו שאתה רוצה מחזור שני, נו תבנה לו ארמון שני. תביא לי טבעת חדשה. תן לי שטר כתובה מחדש. הוסף עלי מוהר ומתן אולי אתרצה לך פעם שנית.
כך אמרה כנסת ישראל, אנחנו לא נהיה פתיים שלך לחזור בתשובה פעם שנית. הלא זה בדיוק אשר קרה בפעם הראשונה ומה נהיה לנו רק שילוחים. כבר היינו אדם הראשון ומה בסוף, ויגרש את האדם. כבר היינו אצל נח ואברהם ויצחק ויעקב ומה בסוף, מצאנו את עצמנו במצרים. תחדש לנו דבר ונחזור אליך. אמרו חשמונאים. אנחנו לא נעשה עוד חנוכה לא נשחזר שוב את החנוכה הראשונה בכדי שתיפול שנית. אם נגזר עלינו לחזור על מעשה הראשונים, לפחות נרוויח בה דבר. הוסיפו עוד יום אחד לסדר החנוכה של התורה. אמרו אם בימי משה ושלמה חגגו שבעה ימים. אנחנו נחגוג שמונה ימים. מה שהיה כבר לא יחזור עוד. אבל יותר טוב ממנו יחזור. ואם יתבטל גם מלכות שלנו, יבינו בנינו וכאשר ייגאלו יעשו חג שבעים ושבעה ימים.
***
ומה יכול הקב”ה להוסיף שעוד לא דיבר לאבותינו. וכבר הבטיח לאבות את הכל וכבר איבדנו את הכל. כמו שאמרו מצריים ליוסף. מה תבקש מאתנו. כבר שילמנו לך את כל כספנו לא נשאר לנו כי אם גוייתנו. נהיה אנחנו אליך. אמר הקב”ה לכנסת ישראל את כל שהיה לי כבר נתתי לכם בפעם הראשונה. כעת לא נשאר לי להוסיף אלא את עצמי.
“כך לשעבר הקדוש ברוך הוא מקבל קורבנות מלמעלה, שנאמר וירח י”י את ריח הניחוח (בראשית ח, כא), ועכשו הוא מקבל מלמטה, באתי לגני אחותי כלה”. בימי נח הייתם צריכים להקריב לי קרבנות ולהעלות את ריח הניחוח עד למקום מושבי בשמים. אני לא ירדתי אליכם אבל אתם העליתם את ניחוח קרבנותיכם אלי. מכאן ואילך. אבוא אני בעצמי לשכון במשכן. וכבוד ה’ מלא את המשכן. תביאו את הקרבנות לא אל השמים אלא אל המשכן, לידכם, ששם אני גר מכאן ואילך. ירד אש מן השמים וקיבל את הקרבנות. לא העלו אש מלמטה עד שעלתה העשן למעלה. אלא האש ירד למטה. הרי אין המשכן חזרה אל מה שהיה בימי אדם ונח. מה שנראה הדבר צמצום שהיו מקריבים מכל מקום ואנחנו צריכים להקריב במשכן אינו צמצום אלא קירבה. הם הקריבו מכל מקום אל השמים. ואנחנו בארץ נקריב אל מקום ששרתה שכינה שם בארץ.
ועדיין היתה המנורה נדלקת מלמטה. אכן נטל הכהן אש מעל גבי המזבח, אך ‘אל מול פני המנורה העלה נרותיה’. היה הוא צריך להעלות את הנרות אל השמים. אמר הקב”ה בימי חשמונאי, לא עוד תעלו אתם נרות אלי. מכאן ואילך ירד אור מן השמים וידליק את הנרות מאליו. נעשה נס והדליקו ממנו שמונת ימים. אמרו הכל הקב”ה שוכן במנורה שלנו ולא אנחנו מאירים לו למקומו למעלה. עדות הוא שהשכינה שורה בישראל.
***
זו היתה דרשתו של רבי סימון. חכמים אחרים לא הסתפקו בדרך זו. טען ר’ תנחום חתניה דר’ אלעזר בן אבינא בשם ר’ שמעון בן יוסני, “באתי לגן אין כתיב כאן אלא באתי לגני, לגנוני, במקום שהיה עיקרה מתחלה”. אמר אם ירד שכינה פה מחדש, מה ערובה לנו שלא יחזור להתעלות למעלה. טען הוא כי מה שהיה ביום כלת משה לא היה חידוש דבר אמיתי אלא גילוי. אם חידוש מיוחד נתחדש שתהיה שכינה בארץ במשכן, עלול החידוש הזה להתהפך בחזרה לכפי שהיה. ובכלל קשה הדבר להבין שיתהווה שינוי אמיתי במקום השכינה. אבל לא חידוש ממש יש כאן אלא חזרה למקום שהיה בו בתחילה. ולא שבתחילה שמו הכל לב לדבר. שאז לא היה כאן חידוש דבר כלל. אלא נגלה כאן דבר שלא היה נודע כלל מקודם. וכאשר הוא נודע הוא נודע בדרך של אמת שהוא אמת למפרע ואמת בכל הזמנים. ולפיכך הוא דבר קבוע שאינו משתנה.
אדרבה. לא כפי שעלה בתחילת המחשבה שהשכינה היתה בשמים וירדה לארץ. אדרבה עיקר שכינה בתחתונים היתה. ולא בתחתונים דווקא אלא בכל מקום. “א”ר אחא בר כהנא כתיב ונועדתי לך שם (שמות כה: כב), ללמד שאפי’ מה שאחורי הכפורת אינו פנוי מן השכינה” ר’ אחא בר כהנא מדייק מתוך הכתוב, כי מה שאומר ונועדתי לך שם אינו כפשוטו. אדרבה הלא כתיב ודברתי אתך מעל הכפורת. ואיפה עומד ה’ בעצמו שידבר איתו מעל הכפורת. אלא גם המקום שאחורי הכפורת אינו פנוי מן השכינה. ומהו ונועדתי, שתראה אתה שכן הדבר שבכל מקום נמצא השכינה. אמר רבי גמליאל, למה נגלה הקב”ה למשה בסנה, ללמדך “שאין מקום בארץ פנוי מן השכינה”. יעקב אבינו עוד חשב כאשר התגלה לו ה’ שסגולת המקום הוא וזה שער השמים. משה רבינו הבין יותר טוב. לא נגלה אליו ה’ במקום כלשהו מיוחד. כי אין מקום פנוי מן השכינה. אפילו לא בארץ הזאת. ומהו ההתגלות, שנודע לו זאת. ונועדתי לך שמה, מה יתוודע לך שמה, שאין מקום פנוי מן השכינה.
כשם שאמרו במקום כך נאמר אנחנו בזמן. אם נוספו לנו מועדות בזמן החול, לא ללמד על עצמם יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. לא משהו ביום כ”ה בכסלו נגלה לחשמונאים שיש בו שכינה. גם זה חידוש הוא אבל לא חידוש קיים. זה היה מתבטל כשאר ביטולי הימים הקדושים שהתבטלו כבר. אבל נתוודע להם שאין זמן פנוי מן השכינה. גם ביום שלישי ביום חורפי אפשר לפגוש את השכינה. אם רוצים.