מעשה בתינוק אחד שלא היה מוצא את מקומו. והיה מביט בחברים שהיו נכנסים לחדר ומיד מפטפטים עם זה על זה ועם זו על זאת ותיכף ידע איפה הוא ומה הוא. והוא לא היה מבין מה צריכים לפטפט וכיצד הולכת השאלה ועל מה הולכת התשובה, ותמיד היה מוצא את עצמו מבולבל ולא ידע איפה הוא ולא ידע מי הוא, לפי שהיה נדמה לו שכולם יודעים מי הם אחרי שהם יודעים את מקומם בחדר.
חשב לברוח מן החדר ולשבת לו לבדו, אך מלמדיו והוריו לא הניחו לו אמרו והלא מקומך ללמוד בחדר, ומי נתן לך רשות לצאת. כה ניסה כמה פעמים להתבודד לבדו והחזירוהו בעל כורחו. בלית ברירה אמר לעצמו, וכי מה הכרח הוא שאמצא את מקומי. משההורים אומרים לי משמע הם יודעים מה טוב לי, שמה מינה אין הכרח לדעת מי אני ואיפה אני בכדי לשבת בחדר. כך התרגל לשהות בחדרים שבהם לא מצא את מקומו, ולעתים היה מפטפט בעילגות כתר אחר מקומו, וחוזר לו לעצמו ואומר אני איני מרגיש שאני על מקומי, ולא נורא לא מתים מזה.
ויהי היום ויציעו לו החברים נלכה נא לטייל בפרדס, הוא אמנם לא היה מן החברה שלהם אבל אמר לעצמו למה לא, שמא גן יפה הוא תאווה לעיניים, וכי בשביל שאין אני מהם אפסיד את הנאתי. הלך עמהם. נכנסו לגן מלא נטיעות סדורות ערוגות ערוגות, והיו מטפסים ועולים מטפסים ויורדים, מביטים בפסלים יפים מחוטבות מפוזרות בו שהיו מזריחים את אור החמה שעליהם על כל פינות הגן. אמרו החברים הלא אלה הצלמים זורחים ממש, כאור השמש או כאור פני האדם שהכרנו בו והכיר בנו. והוא לא ידע מה הם אומרים כי מעולם לא הכיר בפניו של אדם שרוצים הם בו.
כך המשיכו לטייל עד שהגיעו אל שער אחד שהיה נראה סגור בפניהם באבנים גדולות. והאבנים אבני ספיר כמעט שקופים, עד שנדמה היה להם שהם יפים מאותם הצלמים והזכיר להם את בריכות המים הצלולים שהיו שחים בהם ומתבוננים בהם, והיו המים מחזירים את האור והאור משתקף בו, עד שהתבוננו בה נדמו להם האבנים השקופים כמים ממש אמרו הלא מצאנו מים נלכה נא לתוכו להקר את עצמנו, כפי שהיו רגילים, קפצו בשמחה אל תוך המים והתפוצצו ראשיהם על האבנים הקשים.
והוא, שמתוך שלא מצא את מקומו ביישן היה ומעולם לא היה מן הקופצים למים ומחכה היה להיות מן האחרונים כדי שלא יהיה ניכר בגופו ביניהם, תפס את עצמו וחשב הלא אין אלה מים אלא אבני שיש טהורים זכים ונקיים, לא להיכנס לתוכם נועדו כי אם להביט בהם מרחוק. ובתוך ליבו כמו התפוצצו אלה האבנים ואמרו אין אתה זקוק למצוא את מקומך שאין מציאה כזו אלא שבירת ראש, מקומך כך הוא לראות את המקום מרחוק, כי המקום שלך אינו מקום, טוב ונאה לך שהתרגל להיות בלי מקום וכך לא קפצת אל האבנים, וכך מצאת את מקומך שאיננו מקום.
***
חגיגה יג, ב:
אמר ר’ אלעזר מלאך אחד שהוא עומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות. במתניתא תנא סנדלפון שמו הגבוה מחברו מהלך חמש מאות שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו.
איני והכתיב (יחזקאל ג, יב) ברוך כבוד ה’ ממקומו, מכלל דמקומו ליכא דידע ליה?
דאמר שם אתגא ואזל ויתיב ברישיה.
ומה הכל מבקשים אם לא להיות המלאך הקושר כתרים לקונו, כלומר המעלה את תפלות המבקשים אל קונו. ומה הוא כל בקשת בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי, לדעת את שמו כלומר לדעת את מקומו מה הוא ואנה הוא ואיך פונים אליו בדיוק, וכיצד מתיישב הכתר על ראש המלך כי זהו המקום הטוב לכל בריה לשהות שם. אך גם סנדלפון המלאך העצום איננו יודע אל איפה הוא שולח את התפלות, שאין מי שיודע את מקומו. אלא מה הוא עושה? משתמש בשם, משביע הוא את הכתר בשם כדי שיעלה וישב בראשו של מלך.
פירוש הזכרת השם איננו הכרת מקומו של מלך, הזכרת השם הוא השבעת המחשבות הדיבורים והמעשים הכוונות והרצונות, שילכו הם בכוחו של שם וישבו במקום הראוי להם. וכך הוא טעם כל כוונות וייחודים, שלא תטעה שהם ‘הכתובת’ של התפלות, אינם אלא סגולות המביאות את התפלות לכתובת הראוי להם, יודע השם בעצמו את מקומו ואילו המזכיר את השם איננו יודע את מקומו של השם, אבל הוא משביע אותו בשם שילך למקומו של השם.