לדור ודור נודה לך ונספר תהילתך… ועל הניסים.. שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. כמה וכמה פעמים נזכרים בפסוקי הודיה ותפלה שבמקרא ושבסדר התפלה את צירוף המילים לדור ודור. לדור ודור נגיד גדלך ולנצח נצחים קדושתך נקדיש. דור לדור ישבח מעשיך. וממשלתך בכל דור ודור. יש לעמוד על הגוון המיוחד של הכללת השבח בפירוט הדורות דווקא, ומה זה מוסיף לנו לדימוי על אמירה שהשבח הזה הוא לנצח או מכל בני אדם.
שבכל דור ודור מתחדשת כל התורה כולה וכל העולם כולו בגוון אחר. ומה שהוא שבח בדור אחד אינו שבח בדור אחר. והאופן שבו נראים תהילות ה’ בדור אחד אינו האופן שהם נראים בדור אחר. כי כל דור חי בעולם אחר מן הדור הקודם לו. ולפעמים יש שינויים יותר גדולים אשר יצדק לומר עליהם באמת הבדל דור, שמשתנת תקופה שינוי פוליטי או היסטורי או חברתי, וכדרך שהיסטוריונים מחלקים את העולם לתקופות או לדורות. שבשינויי הדורות הללו וודאי ניתן לומר שאין הוא אותו השבח ואותו הסיפור של הדור אחר. ודרך משל שמחת חנוכה הרי בדור המקדש ומלכות חשמונאי היה חגיגת חנוכה באופן אחד הרי בדור שאחרי החורבן וודאי היה באופי אחר. ושוב בדור אחר שגם זה נשכח או לא היה בולט לבני אדם היה באופי אחר. ועל כך אנו אומרים לדור ודור נודה לך, שלפי השגת ותחושת כל דור ודור בפני עצמו נודה לך, ולפי השגת כל הדורות נספר תהלתך.
וכאשר מסתכלים על כל הדורות באספקלריה כוללת, וקוראים את כולם כמו פרקי ספר אחד, ‘מי פעל ועשה קורא הדורות מראש’, מבינים שלא זו בלבד שכל דור משבח מעשיך לפי השגת אותו הדור, אלא אף הדורות המאוחרים קוראים את הסיפור באספקלריית כל הדורות שלפניהם ובשילובם. שאינם חייבים לסתור או לשלול דור אחר אלא אדרבה לצרפם יחד לספר אחד.
***
כשם שיש דורות בהיסטוריה כך יש דורות באדם הפרטי, דהיינו שנות גדילה ולימוד. נולד אדם ילד ויש לו תחושה והשגה מסוימת בחג. ובשמחה זו של חגיגת הילדים יש משהו מיוחד לו שהוא התחדשות ורעננות נפלאה, וכן שעשוע של שמחה שאינו בולט אצל המבוגרים. כך יש בכל חג מצוות או הנהגות מיוחדות לילדים. הפסח של הילד הוא שאלת מה נשתנה וגניבת האפיקומן. החנוכה של הילד הוא משחק הדריידל וקבלת מתנות. והאדם מביט בספר הזכרונות הפרטי שלו ומתענג איזה שמחת החגים היה לו בחנוכה ופורים ופסח בעניינים של הילדים השייכים לאותו החג. חושב הוא האדם המבוגר כאילו ממנו נשללה שמחה רעננה זו, וכאילו יש בהזכרה זו מין עצב על הילדות שעברה ואיננה. נעשה זכר יציאת מצרים אצל אנשים מסוימים למין זכר כמו ‘יזכור’, זכרון השמחה שהיתה שעיקר עצב עכשיו.
אך אין זה אלא טעות של בחורים שמתבגרים וחושבים שכבר החג של הילדים אינו שייך אליהם. ברגע שהבור הזה מתחתן הואא מגיע לגדלות אמתית ונהיה אב בפני עצמו, הרי האב אינו חלק מתנגד לשמחת הילד אלא הוא דווקא חלק ממנו. ואם יש לאדם ילדים הרי הוא משתתף פעיל שוב בכל משחקי הילדים ושמח במשחקי הדריידל שלהם משחק עם גניבת והסתרת האפיקומן שלהם, והוא שמח בדריידל ולאטקעס של החנוכה בדיוק כמו ילדיו ומעביר גם אליהם את שראה הוא בדור הילדים שלו, הרי ממש לדור ודור נספר תהילתך.
וגם אם אין לאדם ילדים, הלכה פסוקה הוא בהלכות פסח אין לו בן שואל את עצמו. אין אהבת שעשוע הילדותיות של שאלות הפסח נשללת מן הרוצה לנהוג מנהגי מבוגר רציני, אדרבה חובה עליו לשעשע את עצמו במידת האפשר בשאלת שאלות ובכל המשחקים של הילדים. אפשר לומר אין לו בן גונב את האפיקומן של עצמו ומחלק קליות ואגוזים של עצמו. כי הקליות ואגוזים הקטנוניים האלה הם מצרכים נצרכים לשמחת החג, גם אחרי שכולנו חכמים כולנו יודעים את התורה ומבינים גם מדרגות יותר עמוקות בחג, הרי אנו נצרכים לקלילות ושעשוע של הילדים כדי לשמוח בו כראוי. וכך נהגו חכמי עולם ששיחקו בחנוכה ובל”ג בעומר בכל משחקי הילדים השייכים להם, ושיחקו בעצמם בדריידל בחנוכה וזרקו בעצמם חיצים בקשת, להורות שאם אמנם אלו הם חלקי הקטנות של החג השייכים לילדים, אין זה אומר שלמבוגרים אין החג צריך להיות כיף. אלא גם החג שלהם מתחיל מן השמחה החיונית של הילדים, ומוסיף עליו.
***
וודאי המבוגר הוסיף על היותו ילד, והוא מבין לא את שעשוע הדריידל בלבד אלא גם את הפרסומי ניסא של הדלקת הנרות. ואם התגדל עוד יותר הוא מבין לא את הפרסומי ניסא של הנירות בלבד אלא גם את סוד פעולתם בנפש, ואם התגדל עוד יותר מבין עוד יותר, בכל דרכי ההגדלה והעומק האפשריים. אבל לעולם אינו חייב לעזוב את התמימות ואת השמחה ואת הרעננות של הילדות. ואדרבה, מי שמתגדל על ידי זריקת הילדות אינו מתגדל אלא מוסיף טראומה על טראומה.
בשפת הקבלה נאמר כך. כל מדרגה יש בה קטנות וגדלות, וביתר פירוט עיבור יניקה מוחין, דהיינו נה”י חג”ת חב”ד. סדר הגדילה אינו קפיצה דרך משל ממדרגת נה”י למדרגת חג”ת, ומשם ואילך כיון שעברנו למדרגת חג”ת אין אנו מתעסקים כלל בפרצוף הנה”י. אבל כל מדרגה חדשה צריכה להוסיף גדלות גם לפרצוף התחתון לפי ערכו. דהיינו לפי דיוק הקבלה הקטנות הוא שיש בך רק נה”י דנה”י. כשאתה מקבל חג”ת אתה צריך לקבל גם חג”ת דחג”ת וגם נה”י דחג”ת, וכן להוסיף לפרצוף הנה”י חג”ת. וכשאתה גודל עוד יותר אתה צריך לקבל חב”ד חג”ת נה”י דחב”ד, להוסיף לפרצוף חג”ת חב”ד שחסרה לו, ולהוסיף לפרצוף נה”י חב”ד שחסרה לו. ואם המקבל גדלות רוצה לעסוק רק בפרצוף דגדלות ולא להוסיף מוחין גם לפרצופי הקטנות, גם גדלות לא יהיה לו כי הכל בא רק לפי הסדר, ואי אפשר לקבל נה”י דחב”ד אם החסרת חב”ד דנה”י.
ולפיכך, כאשר אדם מתבגר ומבין שהשמחה שהיתה לו בחנוכה בתור ילד היתה ילדותית, וצריך להוסיף בה העמקה רגשית והעמקה שכלית. אינו יכול מאז לזנוח את השמחה הפשוטה, שכך אינו מתגדל אלא קופץ לעולם מנותק ממנו. הוא צריך לקחת את ההעמקה הרגשית ולהוסיף אותו אל השמחה הפשוטה הילדותית, ולשמוח שמחה פשוטה שאינה פשוטה אלא מכירה גם בחלקים יותר עליונים של מוח ולב.
כל הדברים הללו אינם תאוריה בלבד אבל אפשר לצפות בהם באופן פשוט, אם ראיתם מקובל וחסיד חכם שמשחק עם ילדיו בחגים ושוב נפנה לדבר עם תלמידיו בהעמקת חכמת אותו החג, תוכלו להבחין בין מי שהדברים אינם מנותקים אצלו, וכאילו נאמר באותו משחק שהוא משחק עם ילדיו הוא מכוון את הכוונות שהוא מלמד במפורש לתלמידיו. ובין מי שחל אצלו ניתוק נפשי ואינו מסוגל כבר לשמוח עם ילדיו במשחקי החג מאחר ומוחו טרוד במה שהוא מלמד לתלמידיו.
***
אם כן נחזור גם אל הדורות הכלליים, בא אותו חכם בדור מאוחר ושואל מאי חנוכה, והוא שם לב שהתשובה שעונים לו בדורו אינו זהה כלל לתשובה שענו בדורות קודמים. רבו לימדו שחנוכה הוא הדגשת החכמה האלוהית או הופעת האור האלוהי למטה בנפשות. ואילו כשהוא קורא מה שאמרו בדורות ראשונים של החג הוא רואה שדיברו על ניצחונות אחרים גשמיים או על עניינים אחרים פשוטים יותר שנדמים לו אינם קשורים כלל למה שלמד. והוא נבוך כמו אותו המתבגר אם יכול מעתה לשמוח כלל בשמחת החג המקורי, וכיצד יביטו הדור הקודם שתיקנו את החג על נס אחד ובא דור שלאחריה והדגישו נס אחר לגמרי ובא דור שלישי והעמידו על רעיון אחר. הלא לכאורה לצחוק ייחשב להם ואין שום קשר בין הדורות כלל כמו שאין קשר בין שעשוע הילדים בקליות ואגוזים לבין עומק סיפור יציאת מצרים.
ואם יגיע לידי גדלות נכונה, ידע שאין הדורות צריכים לריב זה עם זה כלל כמו שאין הילדותיות צריכה לריב עם הבגרות. אדרבה כולם קומה אחת מהללים לדור ודור. אכן בדור ראשון נעמד החנוכה כך, והוא יודע ומבין אותם ומהלל איתם בהלל והודיה. ושוב בדור שני נעמד החנוכה בעוד מבט וגם איתם הוא מהלל ומדליק נרות ושמח איתם. ושוב בדור שלישי נעמד אור אחר בחנוכה וגם איתם הוא שמח ומעמיק מחשבותיו. אין הגדילה הדורית תהליך של שכחה וניתוק אלא תהליך של הוספה והרחבה. וכאשר יגיע במחשבתו לדור שהוא עומד בו יאמר אשרינו שאנו יכולים להלל לדור ודור עם עושר של פנים ודרכים שכולם משלימים זה את זה מכל הצדדים הפיזיים הגשמיים והרוחניים והלאומיים והמטאפוריים של החג. לדור ודור נגיד גדלך.
המשכיל בדור המדליק נרות חנוכה הרי בהדלקתו כלולים כמו בקומה אחת את השיטה ההיסטורית ואת השיטה הפילוסופית ואת השיטה הקבלית ואת השיטה החסידית, שמתוך כולם נבנו והצטרפו מנהגי ומחשבות החג. בדיוק כמו הילד הנושא בגנים שלו גנים של אביו ושל אימו ושל סבא וסבתא שלו עד לבני אדם רחוקים זה מזה מאד בדורות קודמים, והגנים הללו אינם רבים זה עם זה אלא כללות כולם בונה את הנכד הנובע מהם. כך מעשה המצוה שלו הוא בעצמו מעשה המורכב מצירוף של דורות רבים שכל אחד הוסיף לו מחשבה אחת או רעיון אחר או נוהג אחר. ומתוך כולם יוצא שבח אחד, ‘ושמתיך לגאון עולם משוש דור ודור.’