זאת חנוכה תשפ”ב: זמן קדוש כולל כל הזמנים

תוכן עניינים

זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל, קערות כסף שתים עשרה וגו’. ללמדך שהיו כלי המקדש שווים במשקלם, שוקלן אחד אחד, ושוקלן כולן כאחד, לא ריבה ולא מיעט. (רש”י מספרי).

בנוהג שבעולם לערוך חשבון כללי בסוף התקופה, כך וכך הוצאתי, כך וכך הרווחתי, כך וכך עלה בידי ריווח. סך הכל כך וכך. בימות החול לומדים אנחנו מן החשבון הזה משהו, כמה הרווחנו כמה הפסדנו, כמה מקום צריכים בשביל לאכסן את כל הכלים או התבואה שהרווחנו בתקופה הזאת, כמה יש לתכנן לשנה אחרת, וכן הלאה. הקודש אינו נשקל באותו משקל של החול. כל כסף הכלים בשקל הקודש. לא ידענו עד עכשיו שהיה הכל נשקל בשקל הקודש ובא החשבון הכללי וגילה על הכל. הקודש יש לו משקל לעצמו ללמדנו שלא הרי חשבון הקודש כחשבון החול. חשבון החול בהכרח שיגלה הסיכום הכללי אינפורמציה שלא היה בחשבון הפרטי היומיומי. שכך הוא דרך החול שאי אפשר לעמוד עליו בצמצום ותמיד יש בו עודף וחסר, אשר כל זה צריך להתקזז איכשהו בחשבון הסופי. הקודש מלא שלימות הוא בכל מקום. החשבון הפרטי שלו מכוון כמו החשבון הכללי ונמצא אין החשבון הכללי מלמד אותנו אינפורמציה חדשה כלל. בדיוק אותו שקל הקודש שהיה בחשבון יומי הוא שנמצא בחשבון שבועי. אם כן מה עושה החשבון הכללי.

כל הבא לשקול את ערך נפשו לפני ה’ צריך ללמוד לשקול בשקל הקודש ולא בשקל עובר לסוחר. לחשבון הנפש אין ערך חליפין והוא אינו נעשה דמים באחר. מי שאינו יודע בערך נפשו כמה הוציא וכמה הכניס, הרי לא הקדוש חסר לו אלא ידיעה פשוטה, לא משום כן צריך להיות ממארי דחושבנא. חשבונו של עולם נשקל בשקל הקודש. כלומר הוא עורך סיכום כללי לא עבור הידיעה והחשבון אלא עבור הכללות הזאת בעצמו. הכללות הזאת מדרגה רוחנית הוא. וכל עוד דברי התורה שלך הימים שלך המצוות שלך נמצאים בעולם של פרוטה פרוטה הרי הם בעולם אחד. עורך אתה חשבון כללי בשקל הקודש ואתה מכניס אותם לעולם יותר גבוה, לעולם של מספרים יותר כלליים, אלפים ארבע מאות בשקל הקודש.

אם נערוך הדבר בזמן של ימי חנוכה אלה. נלמד דבר חשוב מכך שביום השמיני קוראים פתאום חמשה ימים שלימים ועוד פרשת בהעלותך. על הכלל כולו יצא כי החשבון הכללי מוסיף לפחות עוד חמשה ימים שלימים נוספים. כאשר מגיע הכתוב לימים שמעבר לעשרה היא מדייקת להוסיף, ביום עשתי עשר יום, ביום שנים עשר יום. אלה אינם מין השלמות, הכנו קרבנות לי”ב נשיאים ובסוף אין לנו כי אם ח’ ימים נדחוס את הכל מהר. אבל אלה הם ימים שלימים כל אחד בפני עצמו. אבל הגעת הכל אל עולם יותר כללי פתאום מאפשר לנו פי חמש מרחב. רגלי החיות כנגד כולם.

***

אנחנו צריכים ללמוד מהו זמן מקודש. וכיצד חשבון הימים שלנו שבו חשבון המעשים שלנו ייעשה מקודש. ולא נמצא עצמנו בסוף היום השבוע החודש החג השנה החיים מצרפים כל מיני פיסות ששכחנו ודוחסים אותם מהר לרשימה, אלא שוקלים אותם שוב בשקל הקודש ומוצאים אותם מכוונים ולא עוד אלא שכוונה זו עצמה מכפילה את מדרגת החשבון פי שנים ומעלה אותה אל שקל הקודש.

דיברנו באופן אחר וכעת למדתי עוד ואכלול כדרכי. כי מה שאנחנו מכנים חול הרי הוא נובע משורש ימות החול. חול הוא מושג מסוים של הזמן, כאשר היה פעם זמן חול וזמן קודש, החילול הראשון השורשי הוא חילול שבת קודש. כאשר ביקשו יוונים לחלל את המקדש כלומר את הקודש, ידעו כי לא יוכלו לעשות זאת אלא אם יחללו את כל מושג הזמן הקדוש, חודש שבת ומילה, שכולם הם ערכי הזמן המקודש חודש שמקדשים בית דין שבת ביום השביעי ומילה ביום השמיני החותם את ברית הזמן המקודש בבשרנו. פירוש הדבר כי מציאות החיים בעולם הזה נתכנה חיים תחת הזמן, כך נקצבו ימינו ושנותינו בהם שבעים שנה. אף המילה סקולרי במקורו הלטיני פירושו דור, שקיבל משמעות יותר רחבה של דור כלומר דור חיי העולם הזה, ועד שבאו ואמרו נהפוך את כל העולם לקיים בדור ולא יותר וזהו החילון.

סדר הזמנים הקדוש אינו אומר שהכל שבת קודש, אבל ברגע שהוא מכניס את שבת לתוך מעגל הזמן הרי הוא מסובב את כל הזמן סביב השבת והחודש והמילה. בוודאי אתה גם דור אבל אתה גם לא דור. כלומר יש בחייך גם שבת ובבשרך ברית מילה. וברגע שהעולם מחולן הרי השבת אינו שייך אליו כבר, בקלות יחסית אפשר ליהודי בזמננו לשמור שבת, הרבה יותר קשה לו לשמור את המעגל הזה של ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות. הרבה יותר קשה לו לראות כיצד השבת הוא הנקודה שעליו סובב המעגל של כל ימות השבוע, השבת והחול התגרשו מאחר והזמן הכללי הוא מחולן לגמרי. זהו הסיבה שחכמי הדורות האחרונים מאריכים כה הרבה בניסיונות לקשר שוב את ימות החול לשבת. לא כי הם תמיד בתנועה של איפכא מסתברא ומה אכפת להם שיש גם חול. אלא כי השבת במקורו הוא חלק מן המעגל ונמצא כל ימות החול סובבים איתו, כאשר החול נעשה מחולל לגמרי צריכים למצוא דרכים רבות לנסות להחזיר את האיחוד הזה. הזוהר אומר כפי שיש חולו של מועד כך יש כל שבוע חולו של שבת. בעצם החול הרגיל הוא גם ‘חולו של’, הוא חולו של שבת בראשית. ואת זה למדנו מסגנון החגים שבכולם יש שבוע של חול ושבת לפניהם ולאחריהם.

***

מה משמעות הזמן המקודש? אפשר לפרש בכמה דרכים. צארל’ס טיילר מונה שלשה או ארבעה דרכים ובוודאי ישנם עוד (והוא מנאם לדרכו אני אפרש לדרכנו). הראשון הוא העומד מעל לזמן. כלומר העולם הבא של השכל העומד בעמידות נצחיותו ואינו משתנה, ואשר כל זמן העולם הזה אינו אלא בבואה פגומה ממנו. זהו העולם הבא כפי שלימד אפלטון. ובערך זה הרי ימים קדושים משמעותם ימים שבהם מתבודדים מן העולם עובר של העולם הזה ונוגעים במה שאינו תחת הזמן כלל. הזמן המקודש באופן הזה הוא שרמזוהו משכילי עמנו בעולם השמיני, שהוא עולם השכל. העומד מעל העולם הזה הסובב בשבעה ימים או שבעה גלגלים. והוא באמת מצוי בכל זמן למי שידרוש אותו וכל דרכי הזמן המקודש בעולם הזה אינם אלא אופנים להעמיד את ההתבוננות הנכונה וכך יושג השמיני. נקודה זו אמת הוא אך היא לחלוטין למעלה מזמן העולם הזה. זהו שמיני שאינו סיכומו של שביעי אלא נבדל הימנו.

המושג השני של זמן מקודש הוא זה האומר הזמן אינו קו לינארי בלבד הנמשך מתחילת ימות עולם ועד סופו. אלא יש בתוכו כל מיני דרכים העוקפות את הקו הזה. דרך משל השבת מציין את מעשה בראשית. לפי זמן הלינארי הרי כל שבוע מתרחק עוד שבוע יותר רחוק מששת ימי בראשית, היום הוא שבוע השני היום השלישי וכן הלאה. בפועל אין אנחנו סופרים ככה את שבתות בראשית כלל. (אפילו אם בחודשים יש מושג של חשבון למולד תהו וכן בשנים, בשבתות אין חשבון כזה כלל). אלא אומרים אנחנו כל שבת הוא זכר למעשה בראשית בדיוק כפי השבת הראשונה. כלומר היחס בין היום השביעי היום אל היום השביעי של אז נוסע בקו אחר מן הקו הזמני הישיר המתרחק והולך מן ההתחלה. יש עוד קו. אפשר לקרוא לו קו שירי או קו מקודש, המקשר כל הימים השבועיים ביחד. ולפי אותו הערך כל שבת הוא קרוב למעשה בראשית הרבה יותר ממה שיום שני שאחרי בריאת אדם היה קרוב לו. גם אם לפי החשבון אותו יום שני היה רחוק ממעשה בראשית יומיים ואפילו השבת שאחריו כבר רחק ממנו שבוע שלם. כי השבת חולק סדר זמנים לעצמו וכל שבת נדבק לשבת בראשית מיד. עד שדרשו חכמי סודנו כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ, ולא נאמר כי בששת ימים, כידוע בדבריהם.

מושג שלישי של זמן מקודש הוא המושג של תקופה מקודשת. על דרך שאומרים אנחנו היו תקופות של גילוי פנים וכעת הוא זמן הסתר פנים. היה זמן הנבואה ויש את הזמן שאין בו נבואה. בתוך אותו תקופה מקודשת היה הזמן שלמטה מתאים אל הזמן שלמעלה. מאורע שקרה בעולם הזה היה מספיק חשוב להירשם בספר התורה ולהיעשות לדבר נצחי. פרק זמן שהיו מונים בשנה ראשונה של יציאת מצרים למתן תורה נעשה קדוש למ”ט ימים של ספירת העומר. ואילו בזמן הזה, נוכל לצווח כמה שנרצה ולית דאשגח בנו. גם אם יספור אדם מספרים לכל מיני השגות שלו לא יקלוט המספר הזה את הקדושה שקלטה הספירה הראשונה. כאילו כל הזמן עכשיו אינו אמיתי כמו הזמן שהיה אז. אז היו כל הדברים בראשיתיים ורעננים והיה הקב”ה מתהלך בתוך העולם הזה והיה הזמן והעולם כולו אמיתי. כעת אנחנו חיים בצל העולם הזה של אז וכל הקדושות שיש לנו אינם אלא צללים לזמנים שנבחרו באותם הזמנים. זהו בעצם רעיון של חלוקת הזמן לזמן מקודש וזמן שאינו מקודש, אבל לא בסדר השבוע אלא בסדר ההיסטורי הכללי. מעין המדרש המחלק את העולם לשית אלפי שנין כמו שבוע אחד. והאמת גם על החלוקה הזו חלה הכלל שאמרנו בחלוקת השבוע. אם נבין אותו כחלוקה חדה לא נבין אותו כלל. גם מי שמבין שיש או היה זמן מסוים קדוש ועכשיו הזמן אינו קדוש, הרי הוא מכליל את זמנו באותו המעגל. אם היו שני אלפים תוהו ושני אלפים תורה ושני אלפים משיח הרי כולם חלק משבוע אחד. אנחנו לא בזמן מנותק חילוני כעת אלא בזמן שעושה את הזמן המקודש למורם ממנו, והכל חלק מסיפור אחד. לכן אין הפסקת הזמן הקדוש או הנבואה נתפס כמשבר בעיני היהודי הדתי שאינו אלא בחולו של אותו קודש ולא בזמן שנאבד בו הקודש כפי שנתפס הדבר בעיני החילוני. הוא אכן משתוקק לשבת אבל הוא אינו אבוד בימות החול.

מושג רביעי של זמן מקודש הוא זה של הזמן הכללי. יש הבדל גדול בין האומר הקב”ה למעלה מן הזמן, שהוא לשון פילוסופים. ובין האומר הקב”ה צופה את כל ימות עולם בסקירה אחת, שהוא לשון חכמים. ההבדל הגדול הוא גם ביחס לזמן הרגיל. הפילוסוף מבטל את האלוהות שבו ואומר הוא אולי יכול להיות בבואה דבבואה של הנצח. ואילו החכם אומר הוא פרט מסוים של הסתכלות הקב”ה אשר בעיניו אין לזה חשיבות, ומכל מקום יש לו קיום. אבל גם יש הבדל באופי העמדת הזמן הקדוש עצמו. פה יש להרחיב.

***

כאשר חכמים עושים תקופה למקודשת הם אינם אומרים היום הזה נבדל מכלל שאר ימות השנה. אבל הם אומרים ביום הזה הקב”ה דן את כל ימות השנה. כאמרם בארבעה פרקים העולם נידון וכו’. שזה אחד מהתבוננותם היסודיות על מעגל המועדים. מה הם מתכוונים בכך. בימות החול חיים אנחנו בעולם רגיל המצורף שעות רגעים ימים חודשים. החיים האלה אינם מאפשרים לנו לראות את ההשגחה, שהוא במהותו עומד על מבט יותר רחב. הרי הקב”ה אינו מנהיג את העולם מרגע לרגע הוא מנהיג אותו בסדרי שנים ותקופות שלימות. המבט הקטן שלנו קשה לו לראות את ההשגחה מאחר ואנחנו חיים בימים. אילו היינו מרחיבים את המבט הלא היינו רואים כי שנה אחת צמחה הכל יפה ושנה אחרת צמתה. דור אחד הוטב ודור אחר הורע. המבטים הגדולים האלה הם מבטים שמאפשרים את צפיית ההשגחה. גם אם טכנית היא נמצאת בכל יום. כאשר עולים לרגל בימי החגים מתאפשר לנו זמן להביט על כלל התקופה, ואז אנחנו מתפללים ומודים על כולו ומייחסים את כולו לדין אלוהי. מאחר והתאפשר לנו להתקרב מעט אל הצפיה שלו. בוודאי הצפייה שלו עוד יותר רחבה מזו וכפי שאנחנו אומרים בנוסח תפלות ראש השנה צופה ומביט עד סוף כל הדורות. כי בו עומדים על הדין כפי שהוא באמת שהכל גלוי לפניו והוא נמצא כביכול בזמן יותר כללי, זמן שכולל את כל הדורות בסקירה אחת. ובאותו סקירה יש דין ומשפט מושלמים לפי כל צדדי ודרכי ההנהגה האפשריים. אלא שאנחנו חיים זאת במבט של שנה שלימה בפעם אחת בראש השנה.

כך יאמרו חכמים על הזמן המקודש הכללי, כלומר זמן הנבואה, או הזמן העתידי של הגאולה. הם רואים בזמנים אלה לא הזמן של האור הבולט בתוך החושך. אלא המבט הכללי המצרף את כל העבר ואת כל העתיד למבט שלו. לכן אם ישנה תורת משה אחת. ואם ישנה תקופת נבואה אחת. הוא אינו נבדל מכלל שאר ההיסטוריה אבל כל שאר ההיסטוריה מקופלת בתוכו. מעשה אבות סימן לבנים והכל מקופל תחת מיטתו של יעקב אבינו. כאשר נגיע לגאולה נראה בו את כל ימות עולם של הגלות כמו בחלום המקפל את כל הזמן לרגע אחד. באופן זה הזמן הקדוש הוא פשוט הזמן המראה את כל שאר הזמנים במבט גבוה יותר כללי. הימים הקדושים בשנה הם ימים כלליים ביחס אל השנה וזמני ההיסטוריה הקדושים הם זמנים כלליים ביחס לשאר הזמן.

***

בישיבות היו אומרים שכאשר החכם אומר נראה לי זה הרבה יותר טוב מכאשר מביא ראיה. כי הראיה הוא ממקום אחד אבל הנראה לי הוא מכל התורה כולה. כך הוא באמת ביחס להרבה דברים, שאם אין להם מקור ברור הרי זה מראה שהם נולדים מתוך התבוננות ציורית כללית של הזמן היותר כללי של רוח הקודש הכללית. החסידים אומרים חנוכה יש בו חתימת הדין. בוודאי לא טעו בכך הרי חכמים אמרו כי כל החגים הם זמני דין ומנין זאת להם, מאותו מקום אם תיקנו מועד חדש הוא מצטרף אל ימי הדין. אך צריכים להבחין באיזה אופן ומה התחדש עליהם.

כאשר מונה שבעה ומקדש שמיני בעצרת, הרי השמיני הזה מקודש לא כקודש נבדל כדרך המשכילים בלבד. ולא בקשר אל הנס שהיה בו בימים ההם בזמן הזה בלבד (כי לזה הספיק שבעה ימים כסדר כל זכר הניסים) אלא הוא מצרף את שאר הימים לכלול אותם בשקל הקודש. ולפי שהחנוכה נתקן כעבור תקופת הנבואה. הרי הוא החג שמכריח אותנו לחשוב לא רק על סדר השנה המעגלית, כפי שכל מועדים דאורייתא עומדים על המעגל השנתי של החקלאות ובהם סדרי הגאולה. אלא גם על סדר ההיסטוריה הכללית. ולהבין גם בה את הקדש הכללי המצטרף. ומה יראו בה, שהארות הנבואה שהיו בימים ההם לא היו לימים ההם בלבד אבל הם כוללים את הזמן הזה. ואין בינינו לבין זמן הנבואה אלא שלפי הפרטות אין אנחנו בזמן הנבואה אבל לפי המבט כי אלף שנה בעיניך הרי אנחנו כן בזמן הנבואה. וגם בזמן הגאולה.

וכך אם נבקש חותם הלא אין מחפשים שהתבואה של שנה זאת תצלח כל הני הרפתקי שעברו עליהם מחשון וכסלו מתי נידונו. בוודאי לא לזה כיוונו באמרם שזה גמר חותם. אבל כיוונו אל היצירה הכללית יותר שהיא צריכה חותמו של כהן גדול. כלומר מה שאנחנו מחפשים עת קדוש בכלל. שהוא הנקרא קץ הפלאות. העת הזאת נחתמת בזאת חנוכה.

×

Membership Level change

You have selected the Hamasikim Yazhiri membership level.

Be a creative partner by becoming a paying member. You will be inscribed in the weekly publication.

The price for membership is $18.00 per Month.

Do you have a discount code? Click here to enter your discount code.


Account Information

Payment Information We Accept Visa, Mastercard, American Express, and Discover

Pay with Credit Card