דרכי ציון. נשים לב אל סדר הקינה השירית, אל מה שהוא מעלים ואל מה שהוא מגלה, אשר אלה הם העליות והירידות של נפש ירמיהו המקוננת. הלא עד עתה לא הרהיב לבטא בפה את המילה ציון. הקינה התחילה בתואר סתום ‘העיר’. כאילו אינו יכול למצוא בנפשו להגיד כלל במפורש מי היא העיר הזאת, וזו הוא גודל הסיתום גודל הבדידות גודל הכאב, אשר הפה והלב והמוח סתומים ואינם מרהיבים לגלות דבר. חזר ואמר בכה תבכה בלילה, ועוד לא גילה מי היא זאת היושבת ובוכה. כי אין לה מנחם מכל אוהביה. כל רעיה הקוראים בשמה נעלמו ואינם מוצאים פה לנחמה או אף להכיל את צערה, ודמעתה על לחיה. ובהגיעו לפסוק השלישי כבר נכנס אל תוך הקינה עד שהרהיב לבטא את שם העם, אשר גם הוא נאמר בסיתום בלבד בפתיחתו ‘רבתי עם’, ולא פירש איזהו העם הזה. ואחר הבכי שלו מצא בנפשו להגיד ‘גלתה יהודה’. ואך בהגיעו אל הפסוק הרביעי, מתוך בכיו וחוסר מנוחתו, מצא את העוז לפרש, מיהי האלמנה הנוכחת כאן בהעלמה כל הזמן הזה, והיא ‘ציון’.
דרכי ציון אבלות. חזר לפרט ולצייר את אבלות ‘העיר’ עצמה באבדן יושביה, אשר התחיל לתאר בדיבורו ‘איכה ישבה בדד העיר וגו’. ופירט בה יותר, לא די שהעיר עצמה יושבת בדד גלמודה מיושביה, אף הדרכים שבה אבלות במיוחד, כאשר הורגלו להיות מלאים באי מועד, בימי המועדים ועליות הרגל הקבועות, ובימי מועד סתם, והנה הם אבלות. וכיצד שעריה שהיו מלאים אדם באותם הזמנים שוממים. ותיאר בה את כל סוגי האנשים שהיו הולכים בדרכיה. הכהנים שהיו באים להקריב קרבנות ולעבוד עבודת המקדש נאנחים, והבתולות שהיו באות לשמוח עצובות ונוגות.
וצריך להזדהות עם עין הקינה, ולהשתמש בדימויים שבה לטייל בכל הנוף שהוא מצייר בפניך. אתה רואה כיצד המקונן משחזר בלב הקינה את סיפור העלייה לרגל שהיה מכיר, תחלה הוא שם עינו על הדרכים העולות ציונה, והנה שוד ושבר הדרכים עצמם אבלות אין בהם איש מכל באי מועד. והנה הוא מתקרב יותר אל העיר, אל מקום השער הגדול שהיה פותח דלתותיו הגדולות בכל יום לפי הצורך ובימי הרגל היו פותחים אותו רחב יותר להכיל את כל העם הבאים. ומקום השער היה משמש מקום הקיבוץ לשוק ולדין, והיה הוא מלא על גדותיו בסוחרים מביאים סחורותיהם לסחור וצועקים על המכירה שלהם, ובזקנים דיינים משוחחים בדברי תורה וב’דברי ריבות בשעריך’, והנה כל המקום שומם. הוא מסתובב בעין צפייתו כאילו חושב אולי הלכו היום בשער אחר מצד השני, והנה אהה ואוי ‘כל’ שעריה שוממים, גם בשער הדרומי אין איש וגם בשער הצפוני אין איש. הכל ריק, אבלות ושממה. בעינים בוכיות הוא מביט בעין שירו יותר אל העיר, אל מקום הקרוב למקדש אל האזור שהיו הכהנים מתקבצים שם לסדר להם סדרי הכהונה, אל עזרת כהנים שבמקדש, והנה הוא רואה בעינו את הכהנים, שאמנם בגופם הוגלו, אבל הם חיים ועומדים בגלותם, והם נדמים לו שם נאנחים, תחת שהיו ‘כהנים זריזים’ הולכים רצוא ושוב בחדוות הכהונה. הוא מסובב את עינו עוד אל עזרת נשים, אל מקום שהיו ‘בתולות שמחות שם במחול’, שהיו מתקבצים שם בעליצות צעירותם, והנה כל בתולותיה נוגות.
דרכי ציון אבלות. כאשר אדם אבל הוא בוכה ומתבודד ומתרחק מחברת בני אדם. כאשר דרך אבלה היא שוממת מאדם. זוהי צורה ציורית להגיד שהדרכים ריקות. והמצב הזה בעצמו מעוררת את תגובת האדם בבכיה וקינה ואבל. התגובה הרגשית שלנו אל אבל הדרכים (דהיינו ריקנותם) הוא הוא אבל הדרכים (אבלנו על שממון הדרכים). נעשה אבלות האדם פה אל אבלות הדרכים שאין להם פה לקונן. ונעשו ריקנות הדרכים ביטוי אל רוחב וגובה אבל בני האדם, אשר אין בפינו דבר מספיק לתאר את עומק החורבן הכאב והצער, מצביעים אנחנו אל העולם הגדול בחוץ, אל המרחבים הגדולים הדרכים השוממות, כפה אל ואבל שלנו, ויהי האבל שלנו אבלות הדרכים מכל צד.
‘אמר רבי אבדימי דמן חיפה אפילו דרכים מבקשים תפקידן’ (איכה רבה א, ל). המבט המקונן אומר הדרכים בעצמם חסרים משהו, בדרכי ציון עצמם יש קדושה, גם להם יש תפקיד בהרמוניה הגדולה של היצירה, גם הם צועקים באבלם על נישולם מתפקידם.
דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד. כל הריקנות והשיממון והאבל של הדרכים אינם על ריקנותם בהיותם ריקים ושוממים בלבד, אלא מתגברת היא ביותר כאשר מעריכים את הניגוד הגדול שבין תפקידם לבין המציאות הנוכחית שלהם. הלא היו דרכים אלה דרכי באי מועד, עד אשר היו דרכים נקראות וידועות בשמותם ‘דרך עולי הרגל’, אשר שם עלו שבטים, והיו קרואי מועד אנשי שם עולים דרכים הללו בשמחה, באים אל בית אלהים בקול רנה ותודה המון חוגג, והנה דרכים אלו אבלות, מבלי כל באי מועד.
‘באי מועד – אלו עולי רגלים’ (רש”י). כאשר האדם מתאבל על מתו מתאבל הוא שנה שלימה, עד שיעברו עליו שלשה רגלים, כי בכל רגל ורגל הוא נזכר כיצד חגג את הרגל הזה עם קרובו בעודו חי. וכך דרכי ציון מתאבלות, מתאבלות הם ביותר אל שלשת זמני המועד, שלש פעמים בשנה שהיו פוקדות אותה בניה, והנה היא אבלה, ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות.
כל שעריה שוממים. שערי ציון הנחמדים, אשר היו מלאים אדם ובהמה ומשא ומלאכה, שערים שהיו עומדות שם רגלי העולים, שוממים הם מאין בא. ושערי ציון שהיה ה’ אוהב והיו בה עושים כל דבר פומבי, שהיו מקום ההתקבצות ‘לכל באי שער עירו’, ומתייעצים עם ‘זקנים אשר בשער’, והיו כמה מיני שערים ידועים, זה השער שבאים אליו מכאן וזה השער שנוסעים אליו לשכם וזה השער שיושבים בה סוחרי בשמים וזה השער שעומדים שם הזקנים, עתה הם כולם שוממים.
כל שעריה. אם יש לכל עיר שער, הרי ציון כולה שער, ‘אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים’, כל שעריה כפולים כאשר הם שערים לעיר ושערים מן העיר אל השמים, שערי רחמים שנפתחו לציון אל השמים, שערי תפילות שעלו שם מכל כיוון וכל שבט, י”ב שערים נפתחים לי”ב צדדים וכל שער פותח דרך לעלות אל השמים ולהוריד משם טללי ברכה. והנה כל שעריה שוממים, אין מי שיודע להתפלל אין מי שיודע להתנבא אין מי שיודע לשפוט אין מי שיודע להורות אין מי שיודע לייעץ.
שוממים. כאשר שם אבל תחילתו תיאור העצב של האדם וסופו הושאל לריקנות הדרכים, כך שם שממה תחילתו תיאור המקום הריק וסופו הושאל גם אל שממת האדם המשתומם וחש ריקנות בליבו באשר אינו יודע מה היה לו. כך כמו שהתאבל המקונן ואבלו הדרכים איתו, כך שממו השערים והשתומם המקונן איתם. אוחד העיר והמדבר בשיר בכל דרך.
וראה כיצד התיאורים מדויקים אשר דרך באי מועד שמחה היתה לאבל ושער התקבצות היתה לשממה.
כהניה נאנחים. משדיבר על המקום הדרך העיר והשער ותיאר אבלם, עבר אל הנפשות שהיו שייכות לציון, אל התפקידים השונים שהיו בה, אל משרתיה כהניה, ורצה לתת להם פה לבטא את הריק שהעיר והרחוב והשער היו בו. גם אלה לא מצאו מילה לספר את צערם, והיו נאנחים ממר ליבם. גם הכהנים שהיו שמחים תמיד, וניגון עליז מתנגן בפיהם, והיו מורים את העם בתורה ומדברים אליהם בכל עת, לא היו אומרים מילה אלא נאנחים על העיר השוממה.
בתולותיה נוגות. הבתולה אינה צריכה לומר הרבה כדי שנדע את מצב רוחה. גופה אומר לנו זאת, כאשר היא שמחה היא מרקדת, ובנות ישראל בעתות המועדים יוצאות וחולות בכרמים, בפניה ובגופה מראה היא את שמחתה. ובעת הזאת בתולותיה נוגות, אין אתה רואה על פניהם אלא תוגה, יגון ואנחה. לא מילה ולא ריקוד ולא רמיזה בעין. נוגות.
כאשר בימי המועד ששון ושמחה, כן לעומתה בימי האבל יגון ואנחה. לעומת שהיו כהנים שמחים ובתולות ששים, הנה עתה כהנים נאנחים ובתולות נוגות.
והיא מר לה. זאת הכאב היותר גדול והבדידות היותר גדולה. כאשר חזר המקונן על כל פרטי גופה ולבושה של ציון, והראה את אבל הדרכים ואת שממת השערים, את אנחת הכהנים ואת תוגת הבתולות, הביט לרגע אל נפשה של ציון עצמה, והיא, אין לומר עליה לא אבל ולא שממה לא אנחה ולא יגון. כל אלה אם הם כואבים ומצטערים, מצאו להם נוחם בצורת אבלם, וסופו של דבר הלא המה עדיין דרכים ושערים, אפילו הכהנים עודם כהנים והבתולות עודם בתולות. אבל היא, ציון עצמה, מר לה מר לה עד מאד, אינה מוצאת את עצמה בכל הדרכים הללו, בדד יושבת והמר שדי לה מאד.
והיא, ‘היא מתהלכת בין החיות’, כל מקום שהוכפל היא במקרא ללא סיבה מספקת, הוא להעיר אל דגש ‘היא’ העומדת בשורש כל נמצא, היא השכינה, היא ציון שהוא נקודת ציון המצוינת בה, נקודת נפשה ותשוקתה מקום אבלה ושממונה הדורש כל הימים אל מילוי בעלה. וזה סוד כל הפסוק כולו דרכי ציון, הם הדרכים הרבות אשר בהם באה אליה שפע היחוד ‘דרך גבר בעלמה’ ‘בשלשה דרכים האשה נקנית’, כל אלה הדרכים אבלות, בהיותם מבקשים תפקידם וחיותם מן העליון, מבלי באי מועד שהם ג’ רגלים חסד גבורה תפארת, שלשת גווני הקשת המאירים אל עבר פניה בגוונים נהירים, כל שעריה שבהם היא מקבלת וממשיכה את השפע העליון שוממים, כהניה משרתי עולם הבריאה נאנחים, בתולותיה אחריה רעותיה בעולם היצירה נוגות, והיא עצמה נקודת ציון, מר לה. (וראה קול בוכים כ”ז בכמה דרכים)
ונחמת ציון, כאשר תיארנו כיצד כל אבל וחסרון אינו חסרון אלא בדיוק כצורת השמחה שהיה בא בא בזמני שלימותה, ואין להם נחמה זולת זה, כנאמר ושממו עליה אויביה, הרי שוממות השערים הוא תקוותה שאינם מתמלאים בחרבות, וחסרונה עדותה אל תקראנה לי נעמי. והדרכים עודם מבקשות את תפקידם.