איכה פרק א – ביאור רהוט

תוכן עניינים

הקינה הלכה למעשה

נקרא ספר זה ספר קינות, כלומר הוא מסוג הספרים שאינם באים לחדש דבר אלא להיות טקסט לקינה בפועל. הוא חלק מ’סידור התפלה’ שבכתבי הקודש, כאשר יש ספר תהלים שמקבץ את רוב התפילות שהיו נאמרים, כך יש ספר קינות שהוא נכתב בכדי שיקוננו אותה בפועל, והאמת שכמעט כל כתבי הקודש נאמרו לקרוא בציבור יותר ממה שנאמרו לקריאה שקטה בין אדם לעצמו כדרך שאנחנו רגילים לקרוא, כל שכן ספרים הללו שחייבים לקוראם בדרך קינה בפועל, ואם הם צריכים פירוש אינם נצרכים אלא לפרש כיצד הם פועלים את הקינה וכיצד אפשר לקונן איתם, ולבאר את הציורים החזותיים ואת הציורים הקוליים שהיא מציירת.

וכמה דרכים בסדר הקינה, יש שאחד קורא וכולם עונים אחריו, ויש שכולם עונים כאחד, ואמרו במשנה מועד קטן פרק ג משנה ט: איזהו עינוי שכולן עונות כאחת, קינה שאחת מדברת וכולן עונות אחריה. שנאמר ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה. הרי הנהי הוא מענה כולם ביחד בקול בכי וצעקה, והקינה הוא מה שהמקונן שליח ציבור פסוקים מתחלפים וכולם עונים אחריו פזמון אחד.

והיה המנהג שיהיו המקוננות נשים, כמאמר ה’ ביד ירמיהו הנקראת בהפטרת תשעה באב, התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה, והסדר הוא שעל ידי שהנשים החכמות היודעות לקונן תאמרנה מילות המעוררות את הקינה על ידי זה כולם יענו אחריהם ותמהרנה ותשנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה. שכן דרך הנשים לבכות יותר מן הגברים כמו שאמרו שדמעתה מצויה, (ואיני יודע מתי ולמה הפסיקו את המנהג הזה).

ולפיכך נכתבה קינה זו באלף בית, שהאלף בית גורם שיהיה אפשר לזכור את הקינה בעל פה ולעורר בה את הבכי בכל שנה, נראה מזה שקינה זו נועדה להיאמר הרבה פעמים בפי הכל ולא היה הכתב מצוי, היו צריכים להמציא תחבולה זו לחבר שיר שיהיה שגור בפה המקוננות. (כעין שמצינו במגילת אסתר דלפי שהכל חייבים צריך ללכת אצל בקי וילמדו), וכך מצינו בכמה מזמורי תהילים שנועדו לקריאה יומיומית שנאמרו באלף בית.  (ובזה מובן בפשטות דברי הגמרא על תהלה לדוד שיש לאומרו בכל יום לפי שנכתב באלף בית, כלומר מזה משמע שראוי לאומרו בכל יום).

ובקינה זו קרה הדבר ונתחלף סדר האלף בית בשני פרקים ממנו, ולפי המחקר היה סדר כזה נפוץ בזמן הקדום. אבל לפי הסתכלותי הוא לפי שנמסר הדבר בבכי וקינה לפיכך נתחלף הסדר מחמת הצער והבלבול. ובפרק האחרון שנאמר אף הוא בכ”ב פסוקים כבר נתבלבל סדר האלף בית לגמרי וכבר נצעק תפלת זכור ה’ בצורה הכי ישירה מבלי יכולת לזכור גם את סדר האלף בית וכו’.

ונראה שהפזמון של ספר איכה הוא המילה איכה, כי הוא מילה חוזרת בכל קינה, ומצינו אותו אף בקינות קדומות יותר כקינן דוד על יונתן שמבוסס על המילה איך, איך נפלו גיבורים, ומסתבר שאחרי כל פסוק היה הציבור חוזר ואומר איכה או איכה ישבה בדד. והפרק האחרון יש לו עוד פזמון שהוא אוי, אוי מה היה לנו, וכפי שנדפס בקינות, וכך הוא הסדר המקורי או קרוב לזה.

מילות צעקה אלה אוי או איך או איכה בהברותיהם בעצמם הם מבטאים כמו צעקות שאין להם פשר, אוי, איך, והם כמו הקולות הנובעות מן הבכי בצורה טבעית בלי שנצטרך לדעת מילה. והוא קול נהי שהקינה בא לעורר.

ציור האשה המבכה

לפי שהיה עיקר סדר הקינה שתבוא אשה בוכיה ותגיד דברי קינה בניגונם ובטעמם, לפיכך נוסדה הקינה הראשונה בעצמה כמציירת את המאורע הזה. ואומרת הקינה כי האשה הזו המקוננת איננה כי אם העיר ירושלים בעצמה, אשר היא מתלבשת בתוך האשה החכמה המקוננת. או שמא לא היה לנו גם חכמה מקוננת כי גלתה עם כל בני העיר ולא נשאר כי אם הנביא ירמיהו לכתוב את הקינה שהיה מצייר לעצמו שהיתה המקוננת נושאת אילו היתה עוד כאן, ובדבר זה תוספת צער כיצד גם המקוננת נחרבה.

וכך תוך כדי התגברות המקונן הנביא המשורר בציור הזה נגלתה בפניו האשה הזו עצמה, ופתאום הפסיק לדבר בקולו בלשון מדברת בעדה ומציירת אותה, כי האשה ירושלים עצמה נענתה להזמנת הנביא והיא דיברה ואמרה את דבריה. ההתגלות הזאת קרתה באמצע פסוק כ’, כאשר נפל בפי המקונן את התפלה הנובעת ישירות מתוך קולה של ירושלים ראה ה’ והביטה, ומשם ועד פסוק ע קוננה את צעקתה, ואז הפך הנביא פניו וראה אותה ממש פורשת את ידיה בבכי הזה, ושמע אותה אומרת צדיק הוא ה’, עד סוף הקינה.

(פרק ג’ נאמרה בפירוש בקול גברי כתחילתו אני הגבר, וחלק מתלונת הקינה שלו הוא שהנה אפילו הגבר הורד למדרגת הבכי כמו הנשים והבתולות, ואומר עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי, כה גדול הוא החורבן עד שהגברים בכו יותר מכל הנשים שבכו מימות עולם).

וגם הציור הזה נבנה מאותיות אלף בית. כי אותיות אלף בית הם הגוף החומרי של השפה וכך הם מבטאים את הגוף של העולם. וכאשר רוצים אנחנו לצייר את האלמנה הבוכיה ירושלים אין לנו צבע יותר טוב לטבול בו את המכחול שלנו מכ”ב אותיות התורה שהם הם גוף האשה הזאת, ואב לדרך זה שיר אשת חיל המצייר אותה בשלוותה והנאמר בכ”ב אותיות.

איכה ישבה בדד

איכה א, א

הרקע לקינה זו הוא הנביא הנשאר בתוך העיר הריקה החריבה כאשר עזבוה כל יושביה, ורוח המקונן מסתובב לו בין הרחובות הריקים כאילו יצא מהם כל רוח ופתאום רואה הוא כי הריקות הזאת האבלות הזאת הוא העיר עצמה, כשם שהוא ציור הרחובות והבתים ריקים כך הוא ציור הפרסונה של העיר בעצמה, שהיא כאלמנה, שיצאו ממנה בעלה ובניה. והוא אוזר חלציו והולך לחפש את האמא האלמנה, תוך שהוא מקונן עליה כיצד זו שהיתה רבת המדינות ושרת העמים היתה להם למס.

איכה א, ב

ובתוך רחובות העיר המת השקט מסתובב לו הנביא בלילות ואינו שומע אפילו קול קינה, עד שבשקט הלילה הוא שומע את האלמנה בוכיה. כמו אלמנה שעזבוה בניה ובשעות היום הרי העולם כמנהגו נוהג אך בעתות לילה ואפילה פתאום נשמעים קול בכייתה, ובאיזה גג ריק מגגות העיר הוא נפגש עמה ואינו רואה מפניה שום דבר כי אם דמעות מבצבצות על לחיים, זוהי המראה הנגלית לו. והוא יודע לומר עליה כי מכל אוהביה, בעלה וילדיה, ואף רעותיה הבנות, כולם בגדו בה אף לא ראו דמעתה היו כולם לה לאויבים.

איכה א, ג

וכאשר עיניו נמשכים מעט אל מחוץ לעיר הוא רואה בעיניו את שרשרשת הגולים יורדים מן העיר, והוא מזכיר את גלות העם יהודה, בתוך עוני ורוב עבודת מלך כשדים. ואותה האימא שלהם לא יכלה לרדת איתם לא מצאה מנוח, גם אילו ברחה ממלך בבל ועבדיו היתה היא נחלשת ונתפסת בידיהם בין המצרים. נשארה היא במצוקה זו לבדה בעירה הריקנית.

איכה א, ד

עולה עין המשורר בחזרה מטור הגולים אל העיר והנה מתגלים בפניו דרכי ציון אותם הדרכים שהיו עולי רגלים עולים אליו שלש פעמים בשנה בקול רנה ותודה המון חוגג ונדמה לו כי הדרכים בעצמם אבלים אין דורך עליהם איש, נכנס הוא לשערי העיר במקום אשר היו מקבלים את העולים הכהנים בשירת ברוך הבא בשם ה’ הנרשם בהלל, ואם נשאר כהן זקן אחד שנשכחו מלהגלותם הם נאנחים לא משוררים ולא מברכים, והבתולות שהיו מתקבצות בכל עת מועד למצוא את זיווגם בין באי מועד, והיו מביטות על חן ויופי העיר, בעתים ידועות לכך כמו מט”ו באב ועד יום הכיפורים, אינן רוקדות אינן שמחות הם נוגות. והיא האמא האלמנה הגלמודה, מר לה, מר לה מאד.

איכה א, ה

ממשיך הוא המקונן להביט על מה שקרה כאן מי הגלה את בניה ובנותיה ומי מלך במקום המלכה, והוא נזכר כיצד הצרות שלה, וכאן צריך לקרוא צריה כמו צרת אשה, כלומר הבנות האחרות, המופיעות בשיר השירים כבנות ירושלים, הם האומות שהיו מתחרות איתה על אהבת בעלה, היו הם לראש, ואויביה להם היה השלווה, והוא יודע כי כל זה הגה בעלה בעצמו על רוב פשעיה ובגידותיה, אבל עולליה הקטנים מה חטאו, הלכו הם שבי בפני אותם הצרים שהתחרו עם אמם.

איכה א, ו

ושוב בפניו המראה המכמיר של טור הגולים יורדת מן העיר בבלה בכבלים, והוא רואה כיצד יוצא מן העיר לא רק האנשים אלא הדר העיר בעצמו יורד בגולה, כמו רוח סערה הפשיטה את המלכה את בגדי ההדר שלה וזרקה לרוח צפונית. השרים שלה הסובבים אותה תמיד בדברי חכמתיהם, והיו מוצאים לה עצות להחזיק כחה, פתאום אינם חזקים כאילים אלא כמו אילים מסכנים בסוף הקיץ התגברה החמה ונשרפה כל הדשא שהיו אוכלים והם מסתובבים הלומים וחלשים טרף קל לכל מי שירדוף אותם, ורדף אותם קול עלה נדף והלכו בלא כח לפני רודף.

איכה א, ז

והיא, היא אינה שוכחת, היא עוד לא הושפלה לכזאת שאינה יודעת מיהי, היא זוכרת באותם ימי עוני ומרוד, בהיותה ערומה וחסרת כל יודעת היא את בגדי מחמדים שהיו לה, גם אם הדבר נהיה כמו זכרון מימי קדם, אין לה נחמה בכך שהיא אלמנה כי היא יודעת שהיא מלכה, לא רק היא יודעת גם אויביה יודעים, הם הצרות אותה רואים איך עמה נפלו בידיהם ולא היה לאל ידיה ושריה לעזור להם , והם שוחקים עליה. חזרנו אל גוף השכינה עצמה ובפסוקים הבאים מזמין המקונן את הדימוי הכי חריף של ירידתה עד שבה נתגלתה בפיו והוא מביט אל גופה ואומר.

איכה א, ח

חטא חטאה ירושלים, והחטא שלה הוא לנפשה ומראה עמה כמו דם נידות לגוף האשה. לא השכילה לשוב בתשובה או לפחות להסתיר את הדם השופע ממקום ערוותה, היתה לנידה אבל נידה שלא התנהגה בצניעות והסתירה את דמה וספרה את הימים לשוב בעלה, כל מכבדיה ושכנותיה ראו את ערוותה במצב הזה, ולא היה בידה מענה לענות הרי דמה גלוי ובולט עליה, גם היא נאנחה אמרה אתם צודקים, ותשב אחור התרחקה מהם כהתרחקות הטמא מן הטהור.

איכה א, ט

ולא עזר לה התרחקותה כי על שולי בגדיה כבר בצבץ דם הנידות, היתה כשפלה מלוכלכת שאינה יודעת גם לכבס את בגדי נידותיה, כטיפשה שאינה יודעת לנקות את עצמה ואינה זוכרת את אחריתה כי בגוף הזה ובבגדים אלה תבוא לפני המלך. ותרד פלאים ירידה זו אין לה מילים נפלאת היא ומי ינחם אותה במצב כזה. כבר בנגיעה הזאת צעקה צעקה בפיו ראה ה’ את עניי כי הגדיל אויב! גם אם לא תשמע לשוני כי רחקתי גם אם לא זכרתי אחריתי אבל ראה! כי הגדיל אויב!

איכה א, י

אותו הצר לא הסתפק בכך שדחה אותה ממקומה, ופרש את ידו על כל בגדי החמודות אשר לה, גם את מקום בעלה הוא ירש, הפסוק מרמז הרבה יותר מדאי, כי ראתה גוים באו מקדשה, ומי הוא המקדש הוא בית רחמה עצמו, הוא המקום אשר צוית, מילה אחת לנוכח האל, כי מהו הציווי היותר בולט ונוכח ודבק באשתו, וציוה על העריות, והם הצרים באו לתוך מקדשי אל המקום אשר ייחד לעצמו וקנה לעצמו בחופה וקידושין, ובאותו מקום בעל טיטוס זונה והסיפור הזה איננו כי אם משל לכך שעצם כניסתו לקודש הקדשים שהוא הוא מקדשה, מקדש ה’, רחם העיר ירושלים, הוא ביאת זונה לשם, הוא קריעתו את הספר תורה שהוא שטר קידושיה ובו המצוה לא יבואו זרים בקהל לך.

איכה א, יא

וכאשר נחסר מאיתה כל אהבה, היו כל עמה נאנחים מבקשים לחם. ומנין יהיה לאימא לחם לתת ילדיה אם בעלה עזבה ונאנסה בידי גוי אכזרי אשר וודאי אינו מסתכל על ילדיה או עליה לפרנסם. כי הגוי הזה אינו מסתכל אלא להנאת עצמו. והיו אותם הילדים בעצמם משכירים את עצמם אולי יבא מגופם הנאה אל הגוי אכזרי אולי ישיבו את נפשם הרעבה. ופה מזדעקת האשה ראה ה’ והביטה כי הייתי זוללה, כלומר זונה, האם את זה ביקשת כאשר זרקת אותי מהיכלך שאשכיר את החמודות אשר נתת עמדי עבור פיסת לחם וכי ילדי יעשו כאלה.

איכה א, יב

פונה היא אל כל העולם אל כל מי שיעבור בדרך אשר באי מועד הזניחו אותה, ואומרת במר ליבה גם אם הייתי מבקש את נקמתי מכם לא הייתי מבקש את אשר קרה לי כאלה, אולי תרחמו במבטכם אולי לפחות תסירו את המבט מערוותי הערומה, אבל אם אתם כבר רואים הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי, האם יכולים אתם לצייר בכלל בדמיונכם מכאוב כזה או עונש אכזרי כזה. ואני אפילו במקום הזה יודעת אנכי כי מיוחדת אנכי, כי אתם לא תציירו השפלה כזאת כי יש לכם עסק עם עצמכם אבל אני יש לי עסק עם אלהי השמים והארץ, ולחרון אפו אין חקר, ולזאת אני מיוחדת גם בצערי, אשר הוגה הויה ביום חרון אפו.

איכה א, יג

מביטה היא עצמה על גופה ומתחילה לתאר את כל שיעור קומתה, ומתחלת מן השלד העצמות, הדבר המעמיד את הגוף גם ללא חיות, ומתארת את כאב רוב אבריה עד שהיא מסיימת בסוף הפרק בלבה, כי רבות אנחותי וליבי דוי.

עצמותי בוערות כאש, אף אני אינני יודעת מה שורף אותם, אם הוא אש היצר אם הוא האש המכלה את ביתי ומקדשי, אין זו כי אם אש ממרום כמו זו שהופיע על קרבנותי, אבל היא הופיע בכעס לרדות אותי. מנסה אני לברוח ממקומי אולי אמצא מנוחה איפשהו, והוא פרש רשת לרגלי, אין לי לברוח לא קדימה לא אחורה לא למעלה ולא למטה, נתנני שוממה, מה לי לעשות כל היום כי אם לכאוב. כימי נדת דותה.

איכה א, יד

יודעת אנכי כי אני התחלתי את האש הזאת, כי פשעי הכבידו וכבר לא יכל אדוני לסבול את עולם כאילו הרפיתי את ידיו עד שחזר והפיל אותם עלי. אבל בעוד הוא לקח את פשעי בידי והיה נושא פשע, הנה כאשר עזבם מידו והפילם בחזרה עלי אני איני אל כמותו והם משתרגים עולים על צווארי ומכשילים כח כל גופי מפילים אותי לארץ. לתת ארץ ביד פשעה זה לתת אותי בידיים שלא אוכל קום מהם. אתה ה’ יכול לסבול את כל העולם וגם את פשעיו אבל הנמצא בידיך לא יוכל לסבול אפילו את פשעי עצמו וכאשר ניתנו עליו לא יוכל קום כלל.

איכה א, טו

והיא מתארת את כובד נטל החטא הזה שהטיל האדון אדני אדונה ואדון כל הארץ עליה בציור עז, כיצד המשא הזה מסמס ולחץ את האבירים החזקים ביותר בקרבה, כאילו קרא ה’ מועד, כמו מועד מקרא קודש, כלומר שלח שליחים הכריז הכרזות פרסם פרסומות שכולם יבואו למועד הזה, ובשביל מה, לשבור את הבחורים, כמו ממש לשבור, לעמוד על הראש שלהם ולשבור ולקעקע אותם. כאילו היתה בת יהודה, המגואלת בדם, כענבים בשצורות אשר דחף את כולם לתוך הגת ודרך אותם ברגליו על ידי כל הגוים אשר התאספו לקול קריאת המועד שלו.

איכה א, טז

ומתוך המראה המזעזע הזה מה יש לה לעשות גם איננה יכולה להסיר את עיניה מבניה ובנותיה אך על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים, נעשים הם כמעיינות מים היורדים כבלי בחירה. והיא מטעמת את הסוד על מה הכל, על כי רחק ממני אהובי, זה שהיה מנחם אותי כאשר הריתי וילדתי את הבחורים ואת הבתולות, זה שבחיקו הייתי שוכבת והיה מחזיק אותי בידיו, הוא רחק ממני, ובני איבדו את כל הגנותיו וכח עצמם, נשתמומו אף הם לא יכלו לעשות כלום האויב גבר על הכל.

איכה א, יז

וידיה, אינה יכולה לעשות בהם כלום, פורשת היא אותם לשמים, אין יד יורדת משם לחבק אותה להחזיקה בשמאלו תחת ראשה ולחבקה בימינו, הם מושבים ריקם, אין מנחם לה. וכל כך למה כי ה’ בצעמו ציוה אל כל צריה מסביב לבוא לקפוץ על הגת אשר הכין לבתולת בת יהודה. ירושלים היתה כנדה דם הענבים כדם נידותה היו מטרה לכל חפץ לדרוך אותם לשפוך את דמיהם.

איכה א, יח

לא נשאר בפיה אלא אמירה אחת כפרעה בשעתו כאשר הכל מת והוכה לו, צדיק הוא ה’. אני האשמה כי פיהו מריתי. הוא איננו מקשיב לי כלל אך שמעו זאת כל העמים הצרות אותי, בתולותי ובחורי הלכו בשבי, החזקים והיפים לא עמדו כאשר ציוה ה’, וכאן מתחילה לרמז את שתעשה מפורש בסוף נאומה, אם מתחילים אתם עם ה’ תדעו כי אין מנוס ממנו, והצרה האיומה שנפלה עלי אין לייחסה כי אם אליו.

איכה א, יט

האם תחשבו שאם בעלך לא יעזור לך תברח אל אותם מאהבים שהבטיחו לך כל טוב על מנת שתברח ממנו, כלום, ורדפה את מאהביה ולא השיגה אותם. כל המאהבים מבטיחים הבטחות יפות כאשר היא בשלוותה ורוצים לפתותה לבגוד בבעלה אבל כאשר היא נבגדת נידה ושפלה אין למי לקרוא, רימו אותי היצרים הרעים והאומות הדורשות ממני לשוב מאחרי ה’ הצדיק. גם הכהנים והזקנים הצדיקים שבי מתו מרעב במצור ובמצוק.

איכה א, כ

וכאשר נקרע בגדיה בשרה היא מגלה את ליבה ואומרת עכשיו ראה. אין לי תפלות ולבושים יפים לבקש שתראה. אבל ראה את האברים הפנימיים שלי. צר לי בתוך בשרי מעי חמרמרו. אין לאיפה לברוח בחוץ החרב ובפנים עוד יותר גרוע, בבבית כמוות ובבית בפנים בתוך גופי המעיים שלי מתהפכות.

איכה א, כא

אתם האויבים השמחים ברעתי, כיצד אין מנחם לי, אין לכם כל כך הרבה לשמוח, פונה אני אל העליון, זה הכל גם אזהרה בשבילכם שתדעו מה כעסו, יבוא יום ויקרא מועד לכם, ויהיו כמוני ויותר ממני.

איכה א, כב

הם השלוחים למלא את הרע אשר דיבר ה’, אין להם להרגיש צדיקים, על הרע הזה עצמו יגיע להם את דינם, וכאשר הם עזרו לקפוץ הרבה, בסוף יעולל לכם כאשר עולל לי על כל פשעי, ואני לכשעכשיו, רבות אנחותי ולבי דוי.

×

Membership Level change

You have selected the Hamasikim Yazhiri membership level.

Be a creative partner by becoming a paying member. You will be inscribed in the weekly publication.

The price for membership is $18.00 per Month.

Do you have a discount code? Click here to enter your discount code.


Account Information

Payment Information We accept all major credit cards

Pay with Credit Card