א) אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. הא אוקמוה שכל פעם שנכפלה אמירה במקרא ללא צורך הוא לאות שיש כאן עוד אמירה נעלמת שיש לעמוד עליה. פשוטו ביאר רמב”ן שהוא כאומר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, היינו אמירה הראשונה הוא על ההתוועדות הכללית לדבר עמם. ושוב ואמרת הוא תוכן הדיבור. וזה מן הדברים שהפשט מרמז ומראה כיוון שכאן יש ליכנס אל הפנים ומשאיר לו מקום רומז אליו לפי צורת הפשט. שכך הוא הכלל שהסוד לפנים מן הפשט אבל הוא משאיר תמיד רמז בתוך הפשט לכוון אליו את המקום, כמו ציון ורושם, דבר שאינו קשה ממש לפי הפשט אבל הוא עדיין זוקק השלמה מן הסוד, כחורי משכיות הכסף המכסים את תפוחי הזהב של הרמב”ם.
ב) לפעמים אני אומר ‘הולך אני לדבר את חברי’. ואין אני מפרט על מה אדבר איתו, ובאמת אין זה משנה על מה אדבר, נדבר על מזג האוויר או על החדשות או בדברי תורה אם חכמים אנחנו, אבל לא הלכתי אליו כי הייתי צריך לברר את נושא מזג האוויר. אלא אדרבה מזג האוויר הוא תירוץ עבור הדיבור שהוא האהבה שביני לבינו. כך בכל פרשיות התורה ישנה תוכן הדין וההלכה שהכתוב צריך להעביר. אך קודם לו הוא ‘דבר אל בני ישראל’. זו התוועדות של אהבה שהקב”ה אומר רוצה אני לדבר עם כנסת ישראל. וכבר ימצא על מה לדבר. על אהבה זו מברכים אנחנו אהבת עולם אהבתנו בברכת התורה.
ג) כשם שהוא כן בכללות התורה, ‘וידבר אלהים את כל הדברים האלה’, כך הוא בפרשיות פרטיות, שצריכים להדגיש בהם יותר אהבה זו. ובמיוחד בפרשיות העוסקות באיסורים רבים, אשר הם גורמים תנועה של יראה וכיווץ, מצוות לא תעשה, הרי צריכים לפרט מאד בהתחלה את החיוב בזה שהוא האהבה השופעת בדיבור זה. ככזה הם דברי הפתיחה והסיום לפרשה הקודמת, קדושים תהיו כי קדוש אני, והתקדשתם והייתם קדושים, והייתם לי קדושים. שאין בכל המילים הללו תוכן של אינפורמציה בגדרי המצוות. אבל הם הודעה כללית של אהבה וחשיבות ישראל, לומר קודם כל קדושים תהיו, ולפי שאתם קדושים היזהרו בקדושתכם ואל תיטמאו בכל אלה. צריכים לחיות את קדושים תהיו ולא את ‘לא ולא ולא’.
ד) וכשם שהוא בכללות ישראל כך הוא בפרטות הכהנים שהובדלו יותר מהם לקדושה מיוחדת, כי את לחם אלהיך הוא מקריב. ולפיכך מפרש הזוהר אמור אל הכהנים, נמשך אל הפרשה הקודמת קדושים תהיו, הוא כאומר אמור אל הכהנים קדושים תהיו ולפיכך לנפש לא יטמא בעמיו. (אך אצל הכהנים לא נאמרה קדושים תהיו בפירוש וזה לפי מה שיתבאר שאמירה דכהנים בלחישו).
ה) ועוד הודגשה מעלתם והתוכן החיובי שבמעלתם שממנו נובעים פרטי האיסורים, בהדגשתו ‘הכהנים בני אהרן’, שאין זה ביטוי רווח במקרא שהוא אומר לרוב בני אהרן הכהנים או בני אהרן סתם. ומפרש הזוהר שבא לבטא את מעלת הכהנים שנובעת מהיותם בני אהרן. שאהרן היה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבם לתורה. ומתוך שעסק בשלום ואהבה למטה זכה לשים שלום גם בפמליא של מעלה ולהיות שושבין לקוב”ה ושכינתיה. לפיכך מזכיר הוא לכל הכהנים, שלא יחשבו שגודל אזהרתם והרחקתם מן הטומאות הוא בגדר הדין והתנשאות על הכל, אדרבה כל ענין הכהנים הוא להיות ‘בני אהרן’, להיות אנשי חסד ולקרב בין הכל בשמחה ואהבה. ולא יהיו זרעא דאהרן דלא עביד עובדא דאהרן.
ו) עוד מפרש הזוהר המשך אמירה זו לפרשה הקודמת. שסיום הפרשה הקודמת ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו. אוב או ידעוני הם דרכי הטומאה להתקשר ברוחות המתים. ושפיר הכתוב ממשיך מזה לומר לכהנים שיזהירו מזה עוד יותר, ועל כל נפשות מת לא יבואו כלל.
ז) נמצאנו למדים בשורש טומאת מת והזהירות המיוחדת לכהנים ממנו, שהוא נקשר אל הריחוק מדרכי העבודה שהם אוב וידעוני. היינו אוב או ידעוני הוא ממש להיטמא למת, והכהן שעבודתו בקודש צריך להתרחק ככל האפשר מזה. עלינו לפתוח מזה את שורש טומאת המת מצד הסוד.
ח) פתח רבי יהודה “מה רב טובך אשר צפנת ליראך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם” ופירש פסוק זה על האור הגנוז, שהוא טוב רב וודאי ככתוב וירא אלהים את האור כי טוב, והוא צפון לצדיקים לעתיד לבוא נגד בני אדם הם רשעים שלא ייהנו מזה ככתוב וימנע מרשעים אורם. והמשיך הזוהר מזה לתאר את סדר פטירת האדם מן העולם בראיית פני השכינה וטעם איסור הלנת המת. ומפרש הזוהר שהנשמה מתה תמיד על ידי השתוקקותה אל השכינה, ואך הגוף הוא הנמסר ביד מלאך המוות. המפרשים התלבטו מעט בקשר סוגיית האור הגנוז לכאן ויישבו באופנים דחוקים. גנוז כאן אור גדול.
ט) עיקר איסור טומאת מת הוא מאחר ויש בהסתלקות הנשמה אור מופלא. כי באמת אליבא דרז אין הסתלקות הנשמה לעולם מצד הרע ומלאך המוות אלא מצד התכללותה בשכינה. והיינו מיתת נשיקה ממש, מאחר ולא יראני האדם וחי אבל בשעת מיתתם רואים, היינו כל ימות חייו השתוקקה הנשמה לראות את ה’ והנה היא רואה אותו ומזה מתה, דכך הדין לא יראני אדם וחי. וכפי שאפשר לראות באדרא זוטא בתאור הסתלקות הרשב”י כל ימי אני לדודי וכעת ועלי תשוקתו. ואור יחוד זה הוא הנמצא בכל מת. אך כסדר כל אור ישנם קליפות הרוצים ליהנות ממנו. כמו האור הגנוז שהיו הרשעים נהנים ממנו. והנאה זו הוא עצמו סוד אוב או ידעוני שהם הקליפות הבאים ליהנות מגוף המת. ומפרש הזוהר שכל סוד טומאת מת הוא לפי שהגוף שהיה בו הנשמה יש בו אור גדול, ורוחות הקליפה אין להם גוף לפיכך מחפשים הם להתלבש בגוף האדם המת. והיינו יש פירוש לא נכון לענין אור ההסתלקות, וצריכים למנוע מהרשע אור זה. לפיכך נצטוינו לא להלין את המת אלא לקבור אותו באותו יום. קבורה זו הרי הוא ממש העלמת האור הגנוז שלא יהנו בו רשעים אלא צדיקים לעתיד לבוא, היינו נשמת הצדיק שיחזור בגופו בתחיית המתים, או בגלגול חדש, או בגוף חדש שהוא גוף חשמל העליון שבו עולה הצדיק לישיבה של מעלה.
י) וכך אפשר להבין מן המשנה במסכת ידים (וראה שם שדנו המפרשים אם הוא לתשובת הצדוקים בלבד או לא) שאחד מסיבות טומאת המת הוא לפי חיבתן הם טמאים, והיינו לפי שיש כאן אור חביב מאד, וירצו הקליפות ליהנות ממנו. וכדי שלא יעשה אדם עצמות אביו תרווד. היינו מטעמי טומאת מת הוא גופא חובת הקבורה, שיש לכבד את הגוף ולא להשאיר אותו בעולם כי קללת אלהים תלוי. ואם כן סוד טומאה זו כולה הוא שיש להסתיר את אור המת מפני המלאך המוות וחיילותיו, ולתת למת להיכנס אל העולם הנעלם בגוף חדש שלו, ולפיכך צריכים מקודם לגנוז את הגוף הישן, כאדם שגונז מלבושו הישן בטרם לובש מלבוש חדש.
יא) אמור אל הכהנים אמר ר’ יצחק אמירה בלחישו, היינו כי אמירה ייתכן על שם המחשבה ודיבור הוא תמיד עם קול. כל עבודת הכהנים הוא בלחישו שאינם לויים המרימים קולם בשיר. בסוד שמן משחת אלהיו על ראשו שהשמן הוא בחשאי, לעומת היין שגורם הרמת קול. על הכהנים שעבודתם בשקט המחשבה ליזהר יותר שלא לתת מקום לאוב וידעוני ליהנות מן האור הגנוז, ולכן הם מוזהרים שלא לבוא על כל נפשות מת ומן המקדש לא יצא כי הצנע לכת עם אלהיו.