צרור המור דודי לי בין שדי ילין. – דודי נעשה לי כמו שיש לו צרור המור בחיקו ואמר לו הרי לך צרור זה שיתן ריח טוב מן הראשון שאבדת כך הקדוש ב”ה נתרצה לישראל על מעשה העגל ומצא להם כפרה על עונם ואמר התנדבו למשכן ויבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. (רש”י שה”ש) .
הכל מתחיל ונגמר בכסף. זהב העגל מול זהב המשכן. שקלי המשכן מול שקלי המן. כי הכל אפשר לתרגם לכסף. וכסף היינו יכולת, עשירות. למרוד היינו לבנות עגל זהב, ולתקן היינו לנדב זהב למשכן. אבל החילוק הוא איפה הכסף. כי יש שהכסף נמצא אצלה, וכאשר היא מפסידה אותו לא נשאר שום כסף. ולזה אין תקווה. ויש שהכסף נמצא כצרור המור שיש לדוד, שגם כאשר היא נאבדת ישנה עוד מאיפה להביא לה עוד כסף ולא הפסידה כלום. כי גם מה שמביאה לו למען האהבה ביניהם מגיע ממקורו הבלתי נדלה, ומהו בזבוז כמה מיליונים על עגל מול אין סוף.
ופשטות הדברים בנפש, הכל מודים כי העושר הוא המעלה, אבל יש עושר פנימי ועושר חיצוני. עושר של המן הוא אסיפת הכסף, הידע, החברים, הסיטואציות, שהוא אוסף. וזה יכול להיות טוב מאד, אבל נאבד אין לו תקנה. כי הוא מוגבל, ועשרת אלפים ככר כסף אשקול, הכל מדוד. ויש מי שבמזל גמור, בלי שום זכות ובלי שום עבודה, ניחון בעושר פנימי. עושר שמספק אותו גם כאשר שום תנאי חיצוני לא מאפשר לו. עושר שהוא מקור ולא מנוי. ולכן אסור למנות אלא אם כן נותנים מחצית השקל, מקור השקל ולא ריבוי הגבול שלו. ואז כמה שלא נאבד יש עוד קרדיט. ודבר זה הוא גורל גמור כי באמת אין שום זכות שלאדם אחד יש גן עדן בנפשו פנימה והשני ריק ויבש, ואין זה לא באשמת המן ולא בזכות מרדכי, אלא בגורל גמור.
(היה פעם אומה שמצאו עצמם נוטים יותר אל העושר הזה, וקראו לזה עם הנבחר. לא בזכות ולא בכח אלא בסגולה. לנו אין צורך להחיל את הגדר הזה על עם מסוים, אלא ללמוד מכאן על מהות הסגולה הזאת) .
אשרי מי שנולד בסגולה, בעושר שאינו זקוק לכלום, במעיין נובע. ואוי למי שנולד בעושר רב ואחריתו עדי אובד כי הכל תלוי באחרים. הוא לא אשם, אבל סופו נתלה על עץ, כי כל קיומו תלוי במה שמחוצה לו. ( עץ = כסף). כי ככה העולם. הוא פשוט הורג את מי שזקוק אליו ומחיה רק מי שאינו זקוק, מי שנובע מאין לאין.