הספד במקרא אינו אמירת דרשה בשבח המת אלא הכאת היד על הלב, לפעמים מלווה בצעקה. כנאמר “שדים סופדים” ואמר עולא “הספד על לב”. לפעמים היה זה מלווה בקריאות כנאמר “והוי אדון יספדו לך”.
לכן במגילת אסתר “צום ובכי ומספד” לא אמרו הספדים כמובן אלא ספקו כף בהספד. ויואל אמר שובו עדי בצום ובכי ומספד.
לכן “הפכת מספדי למחול לי” – המספד שהוא תנועת אברים של צער נהפך לריקוד של שמחה.
וכן הניגוד בקהלת – “עת ספוד ועת רקוד”. הספד הוא כמו ריקוד של עצב. (ד”מ).
ככל הנראה גם ההספד הנזכר בהלכה הוא זה. לפיכך כל הימים שאסורים בהספד אין הכוונה שאסורים להגיד דרשות בשבח המת אלא אסור לעשות טקס הזה שתפקידו הפגנת והתעוררות הבכי והצער. והספד הנהוג בימינו אינו ענין לזה כלל.
היה לי קשה על זה כי זכרתי שיש מדרש שמדבר איזה שבחים אמר אברהם על שרה ודורש על זה פרשת אשת חיל. אז חיפשתי והמקור של זה במדרש תנחומא אמנם המדרש לא דורש את זה על מילת לספד לשרה אלא אומר שאברהם ‘קונן’ על שרה אשת חיל. ובאמת כאשר בודקים בלשון המקרא אם יש משהו שמתקרב להספד של אמירת שבחים זה ‘קינה’. כמו קינת דוד על יונתן וקינת ירמיהו על יאשיהו. אפילו שגם אותם קינות עיקרם הבעת צער ואבל הם מאריכים גם בשבח המת. אמנם נשים ‘מקוננות’ שבהלכה אינו זה.