מבוא לספר במדבר

מבנה ספר במדבר

 ספר במדבר, או “חומש הפקודים”, הוא ספר מיוחד מחמשת ספרי התורה, ויש לעמוד על עניינו [ללמוד הקדמת רמב”ן והקדמות אברבנאל ונצי”ב[1]]. הוא נראה מעורבב משני מגמות שונות האחד סיפור נידודי העם במדבר והשני מצוות וחוקים שונים, שיש בהם שני אופנים מצוות לשעה בהנהגת המדבר ומצוות הנוהגות לדורות, רמב”ן והמפרשים נוקטים שעיקר הספר סיפור המדבר, או בלשון הרמב”ן מצוות שנצטוו לשעת המדבר, והמצוות שיש בו לדורות נזכרו בו אגב גררא או כ’השלמה’ למצוות שנחסרו בספר ויקרא.

המשך תורת כהנים המתחילה בספר שמות

אך אפשר להסתכל גם בצורה שונה, ותחילה יש לחלק את הספר לשנים כאשר כבר חילקו רז”ל (שבת קטו, ב) שישנם בעצם שבעה ספרי תורה כי במדבר נחלקת לשלש עד ‘ויהי בנסוע’, פרשת ‘ויהי בנסוע’, וספר במדבר מ’ויהי בנסוע. את חלקו הראשון של הספר ניתן לראות כהמשך של החלק הארוך והגדול בתורה שעיקרו ספר תורת כהנים, אך תחילתו כבר בסדר משפטים או תרומה, והוא מסירת מצוות העם ומצוות המשכן בפירוט ודקדוק, וצורה זו נמשכת בעצם דרך פרשיות במדבר נשא בהעלותך שהם צורת המחנה ושמירתו ושמירת המשכן בתוכו והרחקת טמאים ממנו, וכן סיים בפרשת בהעלותך דין הכהונה והנזיר הדומה לכהן והסוטה שהכהן מטפל בעניינה וברכת כהנים. במובן זה אפשר לראות את המפקד בתחילתו כיישום של המפקד הנזכר בתחילת חטיבה זו ב’כי תשא’ [אע”פ שנחלקו המפרשים אם מפקד אחד הוא או לא], ואת הגבלת המחנות סביב למשכן כסיום מצוות וסיפור הקמת המשכן שבתחילתו ובחירת הכהנים לשרת בו.  וחלק זו מסתיים ממש בחנוכת המזבח שהוא סיום הסיפור שהתחיל בפרשת משפטים ותרומה, וממנו מתחיל לפרש דין סדר המסע המוביל לחלק השני של הספר.

ראיה לזה שהחלק הראשון של הספר הוא המשך וסיום ענין המשכן וקדשיו מצינו בדברי רמב”ן להלן (במדבר ט, א) שאותה פרשה קדמה לפי זמנה לפרשיות תחילת הספר כמפורש שהיה בחודש הראשון בשנה השנית ותחילת הספר בחודש השני לשנה השנית, אלא שרצה הכתוב להשלים בתחילה ענין אהל מועד ותיקונו.

עיקר חלק זה מסתיים באמצע פרק י’, ויש בסופו חתימת פרשה הרגילה בכל סדרי ויקרא (במדבר י, י) “אני ה’ אלהיכם”. ומשם והלאה מתחיל סיפור הנסיעה שבו פרשת ויהי בנסוע. אך ככל החלוקות אין חלוקה זו חדה כי הפרשה שקדמה לזה הוא פרשת פסח שני שהוא קודם לפרשיות שלפניו בסדר הכרונולוגי והתאחר לפי שאינו מצוה דומה אבל הוא כבר התחלת סיפור מסע המדבר והמצוות שנאמרו לפי הסיפור, ולאחריו מצוות התקיעה במסעות.

המצוות שבחלק הסיפורי

חלקו השני של הספר שהוא סיפור ההיסטוריה של מסע ישראל במדבר, גם בחלק זה ישנם חטיבות של מצוות שמתאימות לפי תוכנם לחלק הקודם ואינם נראות קשורות לסיפור, והם כל פרק טו (מצוות נסכים, חלה, חטאת, מקושש, וציצית), כל פרק י”ט ופרק כ’ (מצוות שמירת המקדש, מתנות כהונה, פרה אדומה), פרק כ”ח, כ”ט, ל (תמידים ומוספים ונדרים). המדרשים והמפרשים ניסו לקשר כל מצוות אלה למקומותיהם בסיפור, אך דווקא מתוך שאין הפרשיות מחולקים מצוות מצוות אלא המצות מקובצים יחד במקומותיהם, משמע יותר שאלה הם חלקים של מצות ששייכים בעצם לספר ויקרא, ויש טעם כללי לשילוב הספר באופן זה של חטיבות מצוות המפסיקות באמצע חטיבות סיפור. לפי הפשט אפשר שמצוות אלה נמסרו למשה באותם הזמנים, שבשבעת המנוחה מן התלונות ומן המסעות היה מוסיף ללמוד תורה מפי הקב”ה באהל מועד וכל פרשה נכתבה במקומה בזמן שנאמרה למשה, ולא בהכרח שיש קשר תוכני בין המצווה לזמן אמירתה. ומכל מקום יש להתאמץ למצוא טעם כללי בגדר מצוות אלה ושיבוצם בספר זה.

יוצאים מכלל זה הם חוקת התורה של הגעלת כלים (במדבר לא, כא-כה), ומצוות ערי הלווים עיר המקלט וירושת הארץ והסבת נחלה (פרקים לה, לו), שקיומם כחלק מן הסיפור מפורש ולפיכך הם שייכים לחלק הסיפור אע”פ שהם מצות לדורות, ובדומה לספרי בראשית ושמות שגם בהם ישנם מצוות הנובעות מן הסיפור. כן מצוות פסח שני שנמצא אמנם בחלקו הראשון הרי מפורש בו שניתן בהתאם לתביעה וסיפור, ולפיכך יש לשייכו לסוג המצוות הללו.

סוג זה של מצוות מייחד את ספר במדבר בשונה מכל הספרים האחרים. בארבעת החומשים ישנם שלשה דגמים של מצוות והיחס שלהם לסיפור ולעולם. יש מצוות ספר בראשית, שממנו גם מצוות החצי הראשון של ספר שמות. שבו הכתוב מספר סיפור ומסיים שסיפור זה הוא טעם ברית מילה או חוקת הפסח. במצוות אלה קיום המצוה עצמו הוא כמו המשך של הסיפור ואינו נכנס בגדר חוק ומצוה, כמו קיום ברית מילה כהמשך לברית אברהם, וקיום חוקת הפסח לזכר יציאת מצרים. יש את דגם המצוות של ספר ויקרא, וגם החצי השני של שמות בכלל זה. וכפי שספר ויקרא נקרא ‘תורת כהנים’, (ובאמת אין בכל התורה פרשיות חוקים המתחילים או מסתיימים במילה ‘זאת תורת ה’.. כי אם בספר ויקרא) שמבחינת ספר ויקרא העיקר הוא החוק העומד לכשעצמו באופן מופשט. ואם החוק ניתן במקום מסוים כמו בהר סיני או בזמן מסוים אין זה אלא מקרה שבו ניתן החוק. וגם אם יש סיפור שהביא להמצאת החוק, כמו ציון מצוות אל יבוא בכל עת אל הקודש אחרי מות שני בני אהרן, או דין המגדף בסיפורו (והם שני הסיפורים היחידים בכל ספר ויקרא) ניכר שהסיפור אינו אלא היכי תימצי להגיד את החוק. וכפי שבשני פרשיות הללו החוק ופרטיו מתארך הרבה מעבר לסיפור והנצרך אליו.

הדגם השלישי הוא דגם ספר במדבר. שאפשר לכנותו האלתור של מצוות לפי המצבים והמקומות. בספר במדבר מצינו כמה פעמים כיצד המצוה ניתן לפי המציאות שתובעת אותו ולא להיפך. כן בפרשת פסח שני. כן בפרשת בנות צלפחד. ושוב בתביעת מטה יוסף על זה ואיסור העברת נחלה. (ושני אלה הם כמו הפתיחה והסיום של מצוות ספר במדבר, שמתחיל בפרשת פסח שני ומסתיים בפרשת מטה יוסף. כי המצוות שמתחילת במדבר ועד פרק ט’ הלא בוודאי אינם לדורות כלל והם כמו סיפור של מצווה שהיה, שהוא בעצמו סוג מיוחד של מצוה שנקרא מצוה לשעה. ולמה הוא מסופר בכלל הרי אינו מסופר כמו היסטוריה אלא כמו מצוה. להראות לנו מציאות זו של מצוה שיש לו את כל התוקף של מצוה אע”פ שהוא לפי תביעת השעה). ומשראינו את הדבר הזה מפורש בשלשת פרשיות הללו אפשר להבין שגם שאר המצוות שנכללו בספר זה קשורים לאופי זה.

(ויש עוד דגם שהוא ספר דברים שהוא תורה ומצוות של תשובה דהיינו סיפור חזרת המצוות אחר הכישלון ויתבאר במקומו)

הסיפור של ספר במדבר

באופן כללי במדבר הוא ספר היסטורי. והוא אחד משלשה ספרי היסטוריה של החומש. בראשית שהוא סיפור האבות. שמות שהוא סיפור הבנים- יציאת מצרים. במדבר שהוא סיפור המסע במדבר אל הארץ. דברים עומד בפני עצמו ואינו המשך של הסיפור בבמדבר באמת – כלומר מהמבט של ספר במדבר אחרי פרשת מסעי בא ספר יהושע (אע”פ שספר יהושע דווקא ממשיך יותר את ההיסטוריה של ספר דברים, אבל זה כי זה הגירסא של דברים להיסטוריה.). ויקרא הוא ספר התורה והלכותיה.

ואלה הם באמת שלשת הסיפורים הגדולים של החומש שאפשר לראות להם רפרנסים בכל התנך ובכל העולם, סיפור הבריאה והיווצרות הכל, סיפור גלות וגאולה, וסיפור המסע במדבר. ואפשר גם לראות בזה כמו ארכיטיפים של שלשת סוגי הסיפורים שישנם בעולם בכלל. הבריאה הוא השאלה מאין באת, מאין בא הטבע והאנשים והעמים וכל הדברים. הגלות וגאולה הוא ההיסטוריה הגדולה כיצד השם מנהל עמים מוליך ומביא אותם. המסע במדבר הוא סיפור מאבק החיים הנסיונות, כיצד כל הזמן אנשים רבים עם אלהים והוא יש לו דרך עבורם והם צריכים לשמוע בקולו. כמו המזמור בתהלים שהבאנו פה כמה פעמים.

ובעצם ספר במדבר הוא ספר הכשלון של התורה. כי בראשית הכל קרה כפי התוכנית. יציאת מצרים הכל קרה כפי התוכנית. במדבר שום דבר לא קרה כפי התוכנית. כל דבר היה חטא ואפילו הסיפור הכי כללי של ספר במדבר לא הצליח והספר נעצר בשער הכניסה לארץ ובסוף כולם מתים במדבר. בנקודה זו אפשר להסתפק כי בפרשיות אחרונות של במדבר קצת נראה שזה כן מצליח וכבר ירשו כמה עמים וכו’. אבל מהצד שזה לא הצליח במדבר הוא שורש ההיסטוריה הריאלית בו שום דבר לא מצליח כפי התוכנית…

ארבעים שנה אקוט בדור

חלקו השני של ספר במדבר, מפרשת ‘ויהי העם כמתאוננים’ הפותח את הספר השלישי אחר ויהי בנסוע, ועד פרשת פנחס, הוא סדר של נסיונות ‘עשרה נסיונות ניסו אבותינו את הקב”ה במדבר. שצריך לקרוא את אירועי ספר במדבר כהמשך אחד,  כלומר אנחנו טועים שאנחנו חושבים יש פרשת מרגלים יש פרשת מתלוננים יש מרים יש קרח יש זה יש זה אלא זה המשך אחד היה עם שיצאו במדבר עם הסדר שמתואר בפרשיות במדבר נשא וקצת בהעלותך, והיו אמורים ללכת לארץ והיה בעיה שהם לא רצו או שמשה לא רצה או שמשהו לא הלך. וכל יום זה התבטא במשהו אחר אבל זה לא עשר חטאים נפרדים כאילו זה הכל סיפור אחד. כמו בפרשת בא עשר מכות הם לא באמת סיפורים נפרדים כמו שלפעמים נדמה ומחפשים מה הפרט של מכה זו או מכה אחרת אלא זה סיפור ארוך אחד של סרבנות שכל יום היה סיפור אחר ותירוץ אחר.

ומה שיש להבין הוא מה באמת הבעיה פה, כאילו מה מפריע כאן לזה שילך הכל כסדר  זה מה שכתוב בתהלים ואנחנו אומרים בערב שבת ארבעים שנה אקוט בדור..

(פתאום מתרגום מסוים הבנתי הפירוש הפשוט של הפרק ההוא. הוא מתחיל לכו נרננה שנלך לשיר ולהודות להשם שהוא כזה גדול וכו’. והוא ממשיך שהוא אלהינו ואנחנו עמו וכו’. והוא אומר אם כך שאנחנו עמו וצאן מרעיתו אם בקולו תשמעו, תקשיבו מה השם אומר לכם.. ואז המזמור עובר לדבר בקולו של השם מקולו של השליח ציבור הקורא לעם לרנן שפתח את המזמור, והקטע של המעבר זה אם בקולו תשמעו. אף פעם לא הבנתי הפשט מה היום אם בקולו עושה פה.

והוא אומר אם תקשיבו למילים של השם הזה תשמעו אותו אומר ארבעים שנה וכו”. כלומר זה כאילו התגובה שלו למה שאתם באים לפניו לרנן ולומר עמו וצאן מרעיתו. כן ארבעים שנה נסיתי לעשות עצמכם לעמי ואומר עם תועי לבב הם, תמיד מצאו מקום ללבם לתעות, והם לא יודעים דרכי כלומר לא מבינים אותי והדרך שאני מנסה להנהיג אותם בהם, עד אשר התרגזתי ונשבעתי שהם לא יבואו אל מנוחתי כלל.

הסובטקסט פה הוא – אבל אתם הרי נמצאים במנוחה פה בארץ ישראל אם כן תיזהרו לשמוע בקולו וללכת בדרכו ולרנן לו. ואפשר זה המשך של תפלה למשה לפי המפרשים שכל המזמורים שאחריו נמשכים לזה ולכן זה מתאים שהוא יבטא את זה.

עכפ זה סיפור אחד שמשהו לא הסתדר בריליישינשיפ הזה ובאמת בסוף זה לא הצליח ולקחו דור אחר ואם חושבים ככה אפשר שבאמת כמה מהסיפורים פה הם באמת אותם סיפורים של ספר שמות, אבל ספר שמות נכתב מנקודה שזה כן מצליח יוצאים ממצרים ובונים משכן וכו’, זה הצד שמספר את סיפור ההצלחה ואילו ספר במדבר נכתב מהנקודה שזה לא הצליח. אולי כי נכתב יותר מאוחר כשכבר התברר שלא או שסתם זה נקודת מבט אחרת. ולכן פתאום אותו סיפור שרצו בשר הוא עוד שרשרת בדברים שהם התלוננו ולא הסכימו להנהגת השם ואותו סיפור שהכה את הסלע הוא פתאום חטא גדול, זה כמו שזוג מתגרשים ואז פתאום כבר מוצאים שמיום השבע ברכות הראשון היו מריבות שכבר היה אפשר לראות שזה לא עובד..

(וספר דברים הוא מעין אותו סובטקסט שכתבתי במזמור לכו נרננה. כלומר זה נכתב מנקודת מבטו של משה ומבטא התסכול שלו מכך שהפרוויקט לא הצליח. אבל הוא גם בא בנקודת מבט של מוסר ולא רק היסטוריה, הוא אומר בעצם לעם הנכנס לארץ זה לא הצליח אבל מזה תוכלו ללמוד מה לעשות כדי שלכם כן יצליח וזה כל אזהרתו על שמירת התורה ועבודת השם וכו’.)

הערות

[1] ומחכמי זמננו ראה במבוא לדעת מקרא, והמאמרים על מבנה ספר במדבר באתר מכון הרצוג.