מידותיו הרעות של בלעם והתפארות נבואתו

ס”ג בלק תשפ”ה (קהל חסידים ד’האוול) [ובסוגריים מה שהושמט באמירה]

ביאור שיטות רש”י והרמב”ם בג’ מידות הרעות של בלעם

כמה נושאים גדולים נמצאו בפרשת בלק ובלעם, וניתן לחלקם לפי ענייניהם, (א) במקרא – חידוש התהפכות קללות בלעם לברכה. (ב) בדברי רז”ל – פתיחת פי האתון עליו נאמר שהוא מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, ובדברי ראשונים נמשך מזה לנושא הניסים והיותם בטבע העולם. (ג) ועוד בדברי רז”ל – דברי הספרי על בלעם אבל באומות העולם קם, ובדברי ראשונים ובזוהר מבוכה גדולה בהבנת מאמר זה. (ד) עוד בדברי רז”ל – הנאמר בברייתא דבבא בתרא, ‘משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב’, שמשמע ממנו שפרשת בלעם הוא אחד משלשה ספרים או פעולות כתיבה יסודיים שכתב משה. (ה) ועוד בדבריהם ז”ל בפרק חלק ‘שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, והרביעי מן ההדיוטות הוא בלעם’. ואמרו ‘ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע’.

אנחנו נתחיל (ז) במשנת אבות פרק בעשרה מאמרות (שהוא פרק מופלא ראוי להתבונן בו, עובר על התורה בסדר מספרי מן בראשית ועד הסיום ‘שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך’. והוא כמו נותן את המסקנה המוסרית למעשה מרוב סיפורי התורה, מן הדורות שמאדם ועד נח ועד למחלוקת קרח ועדתו ומעשה דוד ויהונתן ואמנון ותמר), ‘כל מי שיש בו משלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, (ה”ג הר”מ) וכל מי שאין בו משלשה דברים הללו מתלמידיו של בלעם הרשע. משנה זו מעמידה ניגוד בין אברהם אבינו ובין בלעם הרשע’, ניגוד הנמצא בחלק מעלות המידות, שהוא עיקר עסק מסכת אבות בכללו. למדנו כי המידות הם מבוא למעלות השכליות שבהם השגת התורה והנבואה, ועל כן הניגוד כאן הוא דווקא בין אברהם אבינו לבלעם ולא בין משה רבינו לבלעם, כי אברהם אבינו הוא השגת הנבואה ממטה למעלה על ידי תיקון המידות. ואילו במשה רבינו כבר יש גדרים אחרים. וכתב בתפארת ישראל, שעל כן אמרו ‘כל מי שיש בו שלשה מידות הללו מתלמידיו של אברהם אבינו’, כל להביא את הגויים, וזה די להיות תלמידו של אברהם אבינו, ואילו להיות תלמידו של משה רבינו נצרך גם לקיים את המצוות.

[ובאמת, שגדר ישראל העיקרי הוא מאברהם אבינו וכלל האבות ולא ממשה רבינו לבד, שכן אנחנו אומרים אלהי אברהם וכו’ ולא אלהי משה. ואדרבה משה מיאן ברעיון ‘ואעשה אותך לגוי גדול’, ואמר כסא של ג’ רגליים וכו’, וברוב פרשת בלעם דורשים חכמים כיצד ביקש לעקור את זכות האבות, ולא נגד זכות משה. ולא מצאנו בדברי חכמים שום חשש על מי שאין בו האמונות הנכונות או הדעות הנכונות שהוא חסר מגדר ישראל העיקרי, דווקא על מי שאין בו מידות טובות אמרו את זה, שכן אמרו ג’ סימנים באומה זו ביישנים רחמנים גומלי חסדים, וזה נפסק להלכה שמי שעז פנים יש לחשוש על יחוסו. וזה לפי מדרגת האבות שהיו ‘ישרים’, ובתורה לא נאמר בפירוש שום השגה של אברהם אבינו בעיקרי האלוהות אלא במידותיו הטובות והישרות, לעשות צדקה ומשפט. רק רבינו משה בן מיימון באגרת תימן אמר שגם מי שאינו מאמין בסיני ‘לא עמדו אבותיו על הר סיני, אבל בגמרא נאמר לשון זה דווקא על מי שאין לו בושה ולא על מי שאינו מאמין, וצ”ע. ולפי דרך התניא בפ”ב היינו מבארים זה, דג’ מידות הללו הם בנה”ב של ישראל ובו גדר ישראל להלכה שכן כל התורה הוא על הגוף, אבל האמונה והדבקות הם ממידות נה”א ואין זה מעכב לגדר ישראל. ובאמת לדעתנו אין עיקר חידוש ישראל במציאות נה”א דזה נמצא לכל אדם ולגבי זה כל מי שמאמין לא זו בלבד שהוא ‘מתלמידי’ אברהם אבינו אלא שהוא גם ‘בן’ אברהם אבינו, וכדברי הר”מ בתשובה לר’ עובדיה. אלא הדרך שלימד אברהם ובו הווים מתלמידיו הוא דווקא דרך השם לעשות צדקה ומשפט וכל ההולך בהם הוא מתלמידיו]

נחלקו רש”י והרמב”ם בפירוש המידות השנויות במשנתנו. מחלוקת אחת בביאור המידה שהוא ‘עין טובה’ והיפכו ‘עין רעה’. ובהתאם לכך מחלוקת שניה במקורות שמהם נלמדו שהתקיימו המידות הללו בבלעם. הר”מ פירש, ‘עין טובה – ההסתפקות’. כלומר להיות מסתפק בראוי לו והיפכו הוא רדיפת הממון והקנין. ובהתאם לכך, אמר שמצינו מידה טובה זו באברהם אבינו שאמר ‘אם מחוט ועד שרוך נעל’, והיפכו בבלעם הרשע, שבא ממקומו לקלל את ישראל ‘אשר שכר עליך את בלעם בן בעור’. יפה שהמקום שנמצא אברהם נוהג במידת ההסתפקות הוא ממש הסיפור ההפכי לסיפור בלעם, אברהם הריק את חניכיו להציל את בן אחיו לוט, ולא ביקש על זה כסף ובלעם חבש את אתונו ונעריו לקלל את ישראל לעזרת זרע לוט במלחמתם, וביקש על זה כסף. הרמב”ם לא הביא את הפסוק שהביא רש”י על ‘נפש רחבה’, שהוא מאמר ‘אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב’, שכן רצה להביא מפשט המקרא ופשט כתוב זה הוא דווקא מיאון בלעם בכסף וזהב לא רדיפתו.

ואילו רש”י פירש שמצינו עין רעה של בלעם בכתוב ‘וישא את עיניו – בקש להכניס בהן עין רעה’, הרי שהבין ‘עין רעה’ כפי שהיינו מפרשים בפשטות, שהוא המידה שממנה גם הסגולה של ‘עין רע’, דהיינו מידת הקנאה וחוסר הפרגון לחברו. והיפכו הוא ‘עין טובה’ ששמח בטובת חברו. וראיתי בפירוש הרב שילת לר”מ מתקשה מאד ורוצה לדחוק שגם הר”מ מתכוון לכך איכשהו, בכדי ליישב את המשנה ‘יתן ולא יתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים’, אבל באמת נראה לי שדרכו של הר”מ נכונה מלשונות חכמים כמו ‘עין רעה אחד משישים עין יפה אחד מארבעים’, שמשמעותו כאן מי שמסתפק בפחות לעצמו וממילא נותן יותר תרומה, וכן ‘עינו רעה בשל אחרים’ אין פירושו שאינו מפרגן שאחרים יתנו צדקה, אלא שלגבי ממון אחרים אינו נוהג במידת ההסתפקות ויש לו צרות עין. אמנם שני המידות קרובות [ודרך הר”מ כאן כמו בכל פירוש אבות להכניס את מידות חכמים למידות שמנה אריסטו וכנראה לא מצא ברשימת אריסטו מידת ‘עין טובה’ כפירושו שלנו, כי רוב מידות אריסטו הם מידות בנפש האדם עצמו ולא יחסים לאחרים, לכן פירש כפי שפירש].

נפש שפלה – פירש הר”מ הזהירות, דהיינו הפרישות שהוא המידה הממוצעת בתענוגי הגוף, temperance רוח נמוכה הענווה המופלגת. ולפי דרכו אין זה אותו דבר כמו עין טובה, כי עין טובה הוא בממון ונפש שפלה הוא בתענוגי הגוף והם מידות שונות. ואילו לפי רש”י נפש שפלה הוא רדיפת הממון וכנראה לא הבחין בין רדיפת תאוות לרדיפת ממון. והביא ראיה שאברהם אבינו נהג במידת הפרישות, ממה שלא הביט בשרה עד שבאו למצרים, שזה הפלגת הזהירות. והראיה שבלעם לא נהג בפרישות הנכונה, ממה שיעץ לבנות מואב לזנות את ישראל, כמו שכתוב ‘הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם’. ואע”פ שזה אינו מה שעשה בעצמו, הרי האדם אינו יועץ אלא את מה שנראה בעיניו טוב. ביקש הר”מ להראות שמתוך פשט המקרא מוכרח שבלעם היה בעל תאוות מרובות, ועל זה סיים שאם כן מתאים מה שאמרו בדרש שהיה בועל אתונו, שמי שזה עצתו מן הסתם זה פעולתו. (ולמדנו שלא נחשוב על היועץ טכסיסי שקר שזה עצה בלבד, כי כל אחד יועץ את הנהגתו עצמו).

רוח נמוכה – בזה שווים הפירושים שהמדובר על מידת הענווה והיפכו הגאווה. אלא שנחלקו במקורו. רש”י מפרש שרוח גבוהה של בלעם הוא במה שאמר ‘מאן ה’ לתתי להלוך עמכם – למדנו שרוחו גבוה ולא רצה לגלות שהוא ברשות המקום אלא בלשון גסות. לפיכך: ויוסף עוד בלק שלוח שרים וגו׳’. אבל הר”מ פירש, שמצינו מידת ענוונותו של אברהם במה שאמר ואנכי עפר ואפר. וגובה רוחו של בלעם במה שאמר ‘נאום שומע אמרי אל וכו’. אך פירושו של הר”מ נראה מוזר, שכן דבריו שומע אמרי אל אינם אלא הוכחת נבואתו שה’ דיבר אליו, וכיצד רואים בזה רוח גבוהה.

וכאן אנחנו מגיעים מתוך סוגיית המידות הרעות של בלעם, אל שאלת נבואתו. ובאמת, כתב בשמונה פרקים פ”ז, שכל מחיצות הנבואה אינם אלא מידות בירור מידות הנביא. ולכן, מתאים מאד אשר הדיון במידות בלעם איננו כי אם הדיון במידת נבואתו, שכן כפי טוהר המידה כך טוהר הנבואה. וכאן נוכל להסביר הסבר כלשהו אודות נבואת בלעם, הייתכן שהוא כמשה ועדיין בקושי נחשב לו מדרגת נבואה כלל, וזאת על פי הבנת הזוהר בשאלה זו.

הזוהר אומר שבאמת לא היה בלעם גדול כמשה אלא נמוך ממנו אלפי דרגות, אלא כוונת המאמר באוה”ע קם שכפי שהיה מדרגתו של משה בקדושה כך מדרגתו של בלעם בקליפה. ובוודאי שכל מדרגות הקליפה אינם מתחילות אלא אחרי המדרגה האחרונה של הקדושה, אם כן אינו באמת גדול כמשה אלא יש לו הקבלה כפי ערך. ולא עוד אלא שהזוהר אומר ש’ויקר אלהים אל בלעם’ איננו אלהים דקדושה כי אם אלהים אחרים, והוא היה שומע אמרי אל – ‘אל אחר’. אלא שבלעם לא הבחין בכך ולא ידע, והוא היה משתבח בנפשו לומר ‘ידבר אלי הויה’, ולא היה אלא שקר כפי תפיסתו, ובאמת, ‘סימן לשוטה – ריבוי דרים, סימן דלא ידע כלום – שבוחי’, שכל המדבר הרבה הוא שוטה והמדבר בשבח עצמו עוד יותר גרוע שסימן שלא ידע כלום, ואם בלעם משבח את עצמו הרי שלא ידע כלום. דברים הללו צריכים הסברים רחבים מהו גדלות סטרא אחרא וכיצד נאמר על האמור בתורה שאיננו אלהים אמת, וכל זה תלוי בהבנת עיקר הסודות הללו בזוהר ומפרשיו, ואנחנו נאמר דבר אחד מובן לנו.

הכלל הוא ‘איסתירא בלגינא קיש קיש’, הכלל הזה איננו סתם סימן חיצוני ואף איננו בהכרח דבר רע, אלא כך בהכרח הוא תכונת הנפש. שכן, מי שרגיל בחיים ארציים מאד ופתאום רואה שד אחד או המדרגה הכי אחרונה של הקליפה, תיפול עליו אימתה ופחד גדול שכן ראה דבר נעלה וגדול על כל חייו. ואנחנו אפילו גדא דנהרא אין אנחנו זוכים לראות, כל שכן מדרגה הכי קטנה דקדושה כמו גילוי אליהו, כל שכן מדרגות אחרוני הנביאים, כל שכן וכו’ עד לנבואת משה. ובאמת כפי ריחוק הנורמליות, מי שיראה את השד הכי קטן בפעם הראשונה יאמר שהוא ראה את האלהים בעצמו, וישתבח בעצמו בשבח אינסופי שהרי הוא באמת נעלה על כל יושבי תבל שאינם רואים כי אם הגופות. וכמו למשל הילד הלומד את ה’לומדות’ הראשונה שלו שחושב שהוא גאון העולם והולך ומספר לכל.

ואין דרך טובה להימלט מזה, אפילו שמואל הנביא ומשה רבינו בשעת נבואתם הראשונה היו כך, כנאמר שהיה משה טירון לנבואה, והלך שמואל לספר לעלי ששמע את הקול, אבל הדרך להימלט מזה איננה אלא מידת הענווה. שאם האדם מודה מאד על חלקו, אבל מאמין ויודע שיש עוד אלפי דברים ומדרגות בעולם, והוא מתחיל להתרגל לראות את השכינה יום יום לא פעם אחת בלבד, אז הלהט הגדול יורד ממנו ונעשה לו מרחב בלב להכיל את ההתגלות, ואז הוא מתחיל בכלל להבחין בין טוב לרע בין אמת ושקר במדרגות הללו. [וזהו ויקץ מואב מפני בני ישראל, ויגר מואב, שהלכו לגור במקומם, כמו שפירש רש”י על קוצר רוח שאין לו מרחב להכיל. וזה באמת קטנות הכלים והמוחין שאינו מכיל את הגדול ועל כן צועק ומספר לכולם, וכמו שפירשו באדרא על נאמן רוח מכסה דבר].

ואנחנו רואים, שבאמת בכל המקרא אין משה רבינו מספר על גודל נבואתו ואף אינו מספר במילה אחת כיצד השם התגלה לו ונתן לו נבואה שכזו. כל המעלה של נבואת משה הוא בדיוק בכך שמשה לא נסחף אלא הכל היה אצלו בתוך הסדר הנורמלי פנים בפנים פה אל פה. אבל אצל משה זה היה באמת ומילא את נפשו ולא היה לו אפילו צורך או אולי יכולת לספר לאחרים. לכן אהרן ומרים לא ידעו מכך כלל והיה צריך שהשם בעצמו יספר להם אם יהיה נביאכם ה’ וכו’, כי משה רבינו מעולם לא הגיד את מדרגתו אלא תמיד היה כמו שלישי המדבר ‘וידבר ה’ אל משה לאמר’. ואף במרד קרח לא אמר משה מעולם ‘הרי אני שליח ה’. ולא ביטא אלא את הצד השלילי ‘לא ה’ שלחני’, ‘כי נאצו האנשים האלה את ה’, ‘כי לא מליבי’. אבל עצם מדרגתו מעולם לא אמר אלא נתן למציאות עצמו להראות וזה היה גדולתו.

ולא משה בלבד, אלא כל נביאי ישראל תלמידי משה היו, ולא מצינו לא באחד מהם השתבחות גדולה במעלת נבואתו כמו שמצינו אצל בלעם. ולא בלעם לבד אלא כל נביאי אומות העולם, שהרי כל ז’ נביאי אומות העולם שמנו חכמים אינם אלא איוב ובלעם וחבריהם. ובכולם מצינו תיאורים מפורטים יותר של הגעת הנבואה לנביא והתרשמותו מכך מכל נביאי ישראל (כמו אריכות מענה אליהוא על כך). כי דבר החידוש מספרים ואצל מי שהאני שלו מודגש מספר בהדגשה זו. וראו כיצד בנבואת בלעם כל משל ומשל מתחיל בכמה שורות על גדלות בלעם עצמו, וזה לא נמצא בשום נביא ישראל, ולא שזה אינו אמת שבלעם השיג כל זה, אלא אדרבה בגלל שזה אמת, אבל היה ראוי לבלעם להיות עניו ולא להתפעל כל כך מן המדרגה הראשונה שהשיג. וזה בעצמו סימן על קטנות אמיתת נבואתו לפי ערך האמת, שמה שהיה נראה לו שיא המדרגה הוא לגבי משה מילתא זוטרתא.

[ועי’ בזוהר שדיברו נגד המאמר ‘יהללך זר, ולא – פיך’, ואמרו שמ”ש שרי לצורבא לרבנן לאודעי נפשי היינו שידבר בדברי תורה ויראו מדרגתו, אבל לא שישבח את עצמו. ועי’ זוהר המאור ליקוטם בשאלה זו, ובאמת שיש בזוהר כפי דרכנו ביקורת גדולה נגד דרך זו עדיפה על כל התירוצים שנאמרו, ובפועל כל היודע יותר, בצורה שלימה ולא מקוטעת, מתפאר פחות. ולא נכחיד אם יש צורך להתפאר אבל זהו מדרגת קטנות ולא מדרגת גדלות.]

בדעת רמב”ן על נבואת בלעם

והנה הרמב”ן גם הוא מיאן להבין את דברי הספרי שבאומות קם כפשוטו, אבל פירש באופן עצמאי, ויש בדבריו הבחנה נכונה למרות שיש לעיין איך ישתלב בסיפורנו. ונגיד את המסקנה, שיש ג’ מדרגות נבואה כמו שיש ג’ מדרגות בכל עבודה. התחתון והעליון נראים שווים אבל אינם באמת שווים, אלא שלפי גריעות בני אדם במידה האמצעית הם צריכים לעשות את התחתון שנדמה כמו העליון. מה כוונתי? שיש מי שעובד בקבלת עול בלבד, מה שכתוב הוא אומר מה שנצטווה הוא עושה בדיוק. ויש מעליו מי שעובד בטעם ודעת ויודע את מה שהוא עושה ולמי הוא עמל. בוודאי השני מעלתו יתירה על הראשון. אבל יש בעיה בנתינת המדרגה הזו למי שאיננו חכם כל כך, כי אז יחשוב שהוא עובד בטעם ודעת אבל זה יהיה כפי קטנות דעתו ויעשה דברי שטות והבל. על כן אומרים לו, אתה תעשה את מה שאומרים לך וזה המדרגה הכי עליונה. ולא באמת שזה מדרגה הכי עליונה, אלא שזה יותר טוב מאשר שישתמש בדעתו. ואילו המדרגה העליונה הוא השלישית, שהוא מבין את מה שהוא עושה, אבל הוא מבין את זה באחדות עם הנאמר בדיוק, שכן הבנתו איננה סותרת את הנאמר לעולם כי הוא מבין אותה בדיוק ונעשו שניהם אחד אצלו.

כך, אנחנו אומרים שמעלת נבואת משה שהוא שכל מילה שבו הוא בדיוק מה שאמר השם, ואילו שאר נביאים זה לפי דעתם והבנתם והם מושפעים מתכונת נפשם והעת והשעה, ולפיכך מצוות משה לדורות ונבואת כל הנביאים לשעה. אבל אין לבלבל בזה בין המדרגה הראשונה לשלישית. כי משה רבינו לא היה מכונה שהעתיקה את דברי השם במילותיהם, אלא אדרבה דעתו ומידותיו היו מבוררים עד שנפשו ודרך השם היו מאוחדים לאחד ולא היה מעכב כלל מצידו. אבל שאר הנביאים באמת עבדו בדרך הנכונה ללכת כפי דעתם, אלא שמפני שלא היה דעתם יכול להיות בשלמות כמו משה לכן אין להם תוקף כמו משה, ועדיין סומכים עליהם לשעה. בלעם לעומת זאת, הוא בדיוק המדרגה הכי תחתונה, הנצרכת כאשר אין סומכים על מידות הנביא בכלל. שהרי אילו סמכנו על מידות בלעם מקלל היה וודאי. אבל כל סיפור נתינת דבר בפיו הוא שכביכול נתן השם נס שנבואת בלעם תהיה בדיוק כמו נבואת משה, כלומר בלעם הוא כן מכונה שהעתיקה את שנאמר לה ולא הבין ולא היתה נפשו משנה בה. ובזה הצד הוא דומה לנבואת משה ששניהם אינם ‘משתנים’ כפי הנפש, אבל זה ממש ההיפך ממשה, כי אצל משה זה למעלת בירור נפשו שהיתה מתאימה עם האמת, ואצל בלעם זה לחסרון בירור נפשו שלא היתה מתאימה אפילו לאמת זמנית כשאר נביאי ישראל.

[והנה כל האמור למעלה על השגת המדרגה הכי תחתונה באלוהות, נכון גם על השגת בלעם בישראל. עי פרי צדיק פרשתנו. דלכן דיבר בלעם על ‘לא הביט און ביעקב’ וכו’, ‘ומספר את רובע ישראל’. כי באמת במעלת עליוני ישראל לא הביט בלעם כלל, אבל החידוש הגדול ביותר הוא שהנביא הגוי הבין את מדרגת האחרון שבישראל, זה שבישראל איננו נחשב כלל לכלום כי אין מביטים עליו ומזלזלים בו. ולפעמים ישראל שוכחים ומזלזלים בו מביאים את הבלעם שיזכיר לנו. ובאמת שכך הוא לאורך הדורות כי בלעם הוא סמל למשהו ואפשר להאריך בזה. ובלעם לא הבחין בזה כי לא ידע שגבוה מעל גבוה שומר, והיה נראה בעיניו שמדרגה אחרונה שהשיג הוא כל עיקר המדרגה ויכול לעקרו, ובאמת אפילו על ידי כל עצותיו לא יוכל כי יש עוד הרבה ראשים ונשיאים וראשים עליהם וכו’.

ולכן ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריעת שמע כי זה באמת מיסודי ק”ש לא רק ‘ה’ אלהינו וכו’ אלא גם ‘שמע ישראל’, לומר מי ישראל, אבל לא קבעוה מפני טורח הציבור, כי רוב הציבור איננו נצרך לזה הם עליונים הרבה על כך.],