הואר לי בקריאת הפרשה כי מעשה בלעם ואתונו הוא דוגמה ליחסי המחנכים והמחונכים או האבות והילדים.
לפעמים המחנך מורה את תלמידו בדרך, ופתאום הילד סוטה מן המסלול, והמחנך איננו יודע על מה ולמה. כי הבחור ראה מראה מלאך יי נורא מאד אשר איננו נגיש אל עיני המורה.
כפי שמפרש רש”י יפה, בני אדם מבוגרים ישתגעו אם יראו מראות אלהים, אבל לחסרי דעת או בגרות שאינם מסוגלים להבין את עוצם משמעות ראייתם, לפעמים נראים דברים שהמבוגרים בסידורם את העולם ואת החיים כבר ווידאו לעצמם שלא יפגעו בהם והם לא ייפגעו.
והילד הולך ‘אוף די דרך’ ותועה בשדות, מתבודד ומשוחח לראות מה יקרה לו, והמחנך מכה אותו להחזירו הדרך, אז בלחץ המורה הוא חוזר.
אבל הנה שוב המלאך, והוא מוצא את עצמו במשעול הכרמים ששם פרדס הסודות ואיננו יכול להמשיך בדרך הרגילה, אז הוא נלחץ אל הקיר בודק את הגדרות של הדרך שהציב לו האב כל כך עד שרגלי המדריך נלחצים עמו, כי ‘ברא כרעא דאבוה’, וכבר כואב לאב עצמו והוא מכה את הבן ואת עצמו, מחזירו הדרך.
עד שהמלאך כבר מכריח את הילד לגמרי ומראה לו שאין דרך להתקדם לא ימינה ולא שמאלה, אז הילד פשוט מפסיק ללכת, רובץ לו במיטה בדכאון. ועכשיו האבא כבר ממש כועס ומכה אותו במקלות, הלו מה קורה איתך.
ומדי פעם הילד מוצא אומץ, ‘ויפתח יי את פי האתון’, והוא מתחצף לומר לאבא אשר על ליבו, הלו וכי אתה חושב שאני עושה לך דווקא נגדך, האם נראה לך שסתם בא לי לעצבן אותך, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה מפרש רש”י כתרגומו, המילף אליפנא, האם זהו הלימוד והחינוך שלך שאני עושה כה, זה לא זה. אז מה זה כן, איני יודע כיצד להסביר לך.
והאב איננו יודע כלל את סיבת המעצור או הסטיה, פתאום ויגל יי את עיני בלעם והוא בטעות שאל את הסם שהבן שלו לוקח, והוא פתאום כבר לא מבין איך הבן שרד את זה עד עכשיו אפילו ככה, באמת אותכה הרגתי ואותה החייתי, אז באיבוד עשתונותיו הוא שואל את המלאך חטאתי סליחה לא ידעתי מכלום, אז אני חוזר בי מכל הדרך כבר לא אגיד לילד כלום.
והמלאך עונה לאבא מה פתאום, אני לא אמרתי לך את זה, כל אחד יש לו את התפקיד שלו.