מבוא לספר דברים

הכרת צורת הספר

הכרת צורת ומבנה כל ספר הוא מפתח כל הבנתו לפי פשוטו וגם לפי מדרשו וסודו. המפרשים המסורתיים ממעטים לעסוק בזה אם ממה שהיה פשוט להם או מסיבות אחרות[1]. ולפיכך נחסר מאתנו הבנה פשוטה בקריאת הספר. במיוחד נתקשינו בכך בספר דברים שעיקרו דרשת משה רבינו לפני מותו, אך מבלי סדר מסודר נראים הרבה דברים כפולים וחוזרים על עצמם באזהרות רבות ולא מצאנו בו ידינו ורגלינו. וכאשר הרחבנו להבין מהלך מבנה ספר דברים הוארו לנו וכמה דברים במהות הספר ובתוכנו ובזה יעסוק מבוא זה.

קול גוף ראשון של משה

ראשונה נאמר אשר צורת הביטוי והקול שבספר משנה תורה שונה הוא במפורש משאר ארבעת החומשים. אמרו חז”ל (מגילה לא עמוד ב) ‘משה מפי עצמו אמרן’. המפרשים האריכו בגדר נבואת משה לפי זה ואם היא שונה במדרגתה משאר התורה שכולה מפי הגבורה. אמנם פירושה המילולי ברור. כל ארבעת החומשים נכתבו מנקודת מבט אובייקטיבית, הנקרא שלישי המדבר. כל התורה מדברת בקול מספר חיצוני המספר ‘וידבר ה’ אל משה’ וכו’. ולעולם אין בהם דיבורים היוצאים מפי משה עצמו בגוף ראשון, אין משה רבינו אומר כדרך שאר הנביאים ‘ויאמר ה’ אלי’. אלא כל התורה כתובה בשפה שאפשר לכנותה ‘מפי הגבורה’. כאילו נאמרה כל התורה כולה מנקודת מבטו של האל. שונה מהם ספר משנה תורה, שאע”פ שתחילתו בניסוח שלישי המדבר, ‘אלה הדברים אשר דיבר משה’. הרי עיקרו דיבורים שבו אנחנו שומעים את משה רבינו עצמו בגוף ראשון. ‘ויאמר ה’ אלי’. וכדו’. ובמובן לשוני זה שונה וודאי משנה תורה משאר החומשים שאין בהם דברי גוף ראשון של משה. ודומה הוא בזה לסגנון שאר הנביאים המדברים לרוב בגוף ראשון.

[ולפי אמונתי שיש בשינויי הקול שבסגנון דברי הנבואה עיקרי סודותיה, וודאי שזה עצמו מבטא את ההבדל בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, כי זה שאין משה רבינו מדבר לעולם בעד עצמו הוא עצמו בהירות מדרגת נבואתו כאילו אין ה’אני’ של משה חוצץ כלל בפני דברי הגבורה, ואין אנחנו מקבלים את התורה דרך ה’אני’ של משה כי הוא עניו מאד, אלא שומעים אנחנו אותנו את כל התורה מפי הגבורה עצמה מבלי מחיצה. ואמנם אם שינוי הקול במשנה תורה מורה על חלישות מדרגה זו בנבואת משה יש בו עיון עמוק ויתבאר עוד]

אלה הדברים – אוסף דרשות משה רבינו

ספר דברים הוא אוסף דרשות משה רבינו, אשר נאספו על ידו לפני מותו ונסדרו בסדר הזה, כאשר ציין בתחילת רובם את זמני ונסיבות אמירתם. אפשר לראות בחלוקת הפרשיות שאין זו דרשה אחת ארוכה מתחילת ספר דברים ועד סופה, אלא פרשיות פרשיות הם. מסתבר שאלה היו דרשות נפרדות שנשא משה רבינו בפני העם בהזדמנויות שונות, ונערכו כאן בתכונת אמירתם כדרשות, ולא כאשר נסדר רוב התורה לפי עניינם הלכות הלכות, ופעמים מעטות בלבד נרשם באיזה מקום, אלא נרשמו כאן באותו האופן שבו נאמרו מפי משה עצמו. אם כן, יש לקרוא את הספר ממש כאוספי דרשות המצוים בזמננו, שאין להתפלא אם נמצאים בהם כפיליות מדרשה לדרשה או אריכות יתירה בהקדמות, שההכרח להשאיר את הדרשה כתובה בטעם וסגנון שבה נאמרה מכריח את זה, ולפיכך מצוין בראש כל דרשה מקום וזמן אמירתה. ובוודאי היה משה רבינו דורש דרשות רבות בפני כל ישראל בכל ארבעים שנה שהיה מלמדם תורה, ולא נרשמו לדורות אלא אותם שהיה בכל אחד מהם חידוש מיוחד והיו חשובות וכלליות לדורות.

חמשה פסוקים שבתחילת הספר הם הקדמה לכל הספר, ובהם מתואר דבר זה ‘אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל’. פירוש אלה הם כל הדרשות שדיבר משה במעמד כל ישראל. ומנה כמה וכמה מקומות שבהם נאמרו דרשות שבספר הזה, אע”פ שלא צוין בכל אחד מהם מקומו בנפרד, מהם נאמרו במדבר, מהם בעבר הירדן, מהם בערבה, מהם מול סוף, מהם בין פארן, ותופל, ולבן, וחצרות, ודי זהב.

ומה שממשיך ואומר ‘ויהי בארבעים שנה וגו’. ייתכן שאז עבר משה על עיקרי דרשותיו וסידרם כפי צורך הדורות הבאים, וזהו ‘הואיל משה באר את התורה הזאת’. באר כלומר סידרם בסדר נכון[2]. וייתכן שמשך אותם הימים מראש חדש שבט ועד יום מיתתו אף חזר על דרשות חשובות אלה בפני כל ישראל. או שפסוק זה הולך בעיקר על הדרשה הראשונה שבספר (שהוא עד סוף פרק ג כפי שיתבאר) שנאמר באמת באותו הזמן ומתאים אליו. ובכך יתיישב מה שמצינו בספר זה דרשות שאינם נראים שייכים לדור באי הארץ דווקא או אף נראים שאינם מתאימים להם, כי הם דרשות קודמות של משה רבינו שנאמרו בזמן המדבר אלא שנשנו ונסדרו כאן באותו הלשון.

מגמות הדרשות

כמה סוגי דרשות דרש משה רבנו, ואלה הרשומים בספר זה אפשר לסווג את רובם לשלשה כללים. א’ דרשות שעיקרם דברי תורה מצווה וחוק. שהם בקצת מפרשת ואתחנן, ורוב הפרשיות מאמצע פרשת ראה ועד אמצע פרשת כי תבא. ב’ דרשות שעיקרם דברי מוסר ותוכחה, מהם מוסר המשתמש בהיסטוריה של יציאת מצרים וימי המדבר, ומהם מוסר שעיקרו על העתיד. והם רובי פרשיות דברים ואתחנן עקב עד אמצע ראה, וכן דברי התוכחה שבפרשיות כי תבוא נצבים וילך. ג’ דרשות שעיקרם דברי נבואה. והם בעיקר שירת האזינו וברכות וזאת הברכה. אע”פ שגם פסוקי תוכחת כי תבוא ונצבים אפשר לקרוא כנבואה. וכן שאר הסוגים מתערבים עם סוגים אחרים, אבל דברינו על עיקרי סגנון הדרשה.

מבנה הדרשות

ויש להבחין בכל דרשה ודרשה שבספר זה מבנה שיש בו תחילה וסוף. ויש דפוסים החוזרים בהם שכאשר יודעים אותם מתרחב פירוש המקראות באור רחב. כמו כן ישנם דרשות בתוך דרשות, כאשר משה רבינו מספר ומצטט דרשות או נבואות שנאמרו לו בשנים שעברו. וגם בהם יש להבחין באותם דפוסים.

הרבה דרשות מתחילות בהזכרת שם ה’, כמו שפתח כאן (פרק א פסוק ו) ‘ה’ אלקינו’, והזכיר ונתן טעם לדבר בשירת האזינו ‘כי שם הויה אקרא הבו גודל לאלהינו’.  שכך ראוי לפתוח בהזכרת שם ה’. גם ברכות וזאת הברכה מתחילים בהזכרת שבח ה’ (פרק לג פסוק ב) ‘ה’ מסיני בא וגו’. כמו כן  הדרשה הפנימית על דבר מינוי השופטים שציטט משה בתוך הדרשה הראשונה שלו מתחילה בשבח ה’ וברכה לישראל טרם היא מגיעה אל עיקר כוונתה. (פרק א פסוק י – יא) ‘ה’ אלקיכם הרבה אתכם וגו’. ה’ אלקי אבתיכם יוסף עליכם וגו’.

כמו כן הרבה דרשות מתחילות בקריאה לישראל, כאשר מתאים לתחילת דרשה, כעין שאומרים בזמננו מורי ורבותי וכדומה, לפעמים הוא מתחיל ‘ועתה ישראל’ (פרק ד פסוק א), מזכיר את זמן השמיעה, ופעמים מתחיל בקריאה שיאזינו לו בחוש השמיעה כמו ‘שמע ישראל’ (פרק ה פסוק א, פרק ו פסוק ד, פרק ט פסוק א, פרק כ פסוק ג) או ‘הסכת ושמע ישראל’ (פרק כז פסוק ט). ופעמים יזהיר בחוש הראיה שיסתכלו במה שהוא נותן לפניהם, כמו בתחילת פרשת ראה (פרק ל פסוק טו) ‘ראה אנכי נותן לפניכם היום’. וגם עוד פעמים, כמו (פרק ד פסוק ה) ‘ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים’, ושם הוא מחובר לקריאת השמיעה והקריאה בשם ה’ לכלול את כולם בדרשה אחת.

ופעמים רבות מתחברים שתי החלקים האלה בדרשה אחת, שמתחיל בקריאה לישראל שיאזינו אליו, ושוב מתחיל בהזכרת שם ה’, כמו (פרק ה פסוק א) ‘ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל וגו’ . ושוב (שם פסוק ב). ‘ה’ אלהינו כרת עמנו ברית וגו”. ובמבנה זה מתחילה שירת האזינו, בתחילה (פרק לב פסוק א) קריאה להאזנה ‘האזינו השמים ואדברה וגו”. ושוב (שם פסוק ג) הזכרת שם ה’ ‘כי שם הויה אקרא’. גם פסוק ‘שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד’ עצמו יש בו מבנה זו, בתחילה קריאה לישראל לשמוע, ומיד אחריה הזכרת שם ה’ בסגנון שהוא מתחיל בה לרוב ‘ה’ אלקינו’.

[1] ואמנם רמב”ן עוסק תדירות במבנה וסדר הפרשיות, ומקדים לכל ספר וספר את עיקר עניינו וצורתו לפי דעתו, וכן בהרבה פרשיות בפרטיות. אך כמעט שלא מצאתי עוד ממפרשי התורה שיעסקו בזה, ויש לפרש בדרכים רבות נובעות מדברי רמב”ן או נוטות ממנו לפי הפשטות המתחדשות בכל יום. מהאחרונים עוסק הגר”א רבות בסידור הפרשיות בפירושיו לנ”ך הנמצאים בידינו, בהתאם לדרכו בכל התורה כולה לסדרה בסדר מסודר. המפרשים החדשים מרבים לעסוק בענייני המבנה אך לא תמיד דבריהם מתאימים למסורת, ומכל מקום יש למצוא בהם מרגליות חשובות להכרת הקריאה הפשוטה בכתבי הקודש.

[2] באר נראה שהוא לשון סידור וכתיבה בבהירות, שכן מצינו לשון באר עוד פעם אחת בכל התורה והוא בפרשת כי תבא (דברים יז, כא) ‘וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב’. ולגבי הכתיבה על האבנים נכון לומר שיהיה כתוב באופן מסודר ובהיר שיהיה קריא לדורות.