חלוקת הפרשיות איננה אמורה להיות חלוקה עניינית של התורה אלא חלוקה ריטואלית של התורה לסדר קריאתה בשנה אחת, ומתוך המבואר בחז”ל נראה שלא היו לומדים ומלמדים את התורה כפי חלוקה זו אלא כפי חלוקת עניינים ופרשיות. (עי’ מסכת גיטין בענין כתיבת מגילה לתינוק).
מכל מקום נהגו כבר מזמן הראשונים ללמוד את התורה ולפרשה כפי חלוקה זו (עי’ הקדמת הרמב”ן שפירושו נבנה על הקוראים בשבתות, ומשמעות דבריו בפנים בכמה מקומות שמפרש כפי פרשת השבוע, ולפניו באב”ע שיש לו הקדמות שיריים ופתיחות לפרשיות השבוע, וכן ברשב”ם בכמה מקומות. לגבי רש”י צל”ע). ויכול להיות שזה גרם להעלמה של החלוקה העניינית מישראל, עד שאנחנו צריכים הרבה עיון להשתחרר ממנו ולהבין את החלוקה הפשוטה.
ולכן אין צריך לתת טעם שיהא החלוקה העניינית כפי הפרשיות אבל צריך שיהיה איזה בהירות מה החלוקה היותר פשוטה ואיפה הפרשה מתחילה. יש מקומות שזה ברור יחסית אבל בספר דברים אינו ברור כלל והנני מבאר.
יש לספר דברים חלוקה משולשת פשוטה בין הדרשות שהם הקדמה לתורה, התורה עצמה, והכריתות ברית והדרשות שאחר התורה. בחלק סופי זה ישנם שני שירים הקובעים ברכה לעצמה והם האזינו וזאת הברכה.
מחלק הפרשיות חשב לחלק חלוקה משולשת זו לשלש כל אחד, פלוס פרשה אחת מיוחדת אל וזאת הברכה. (נצבים וילך נחשבים אצל ראשונים לפרשה אחת וציינתי במבואי לזוהר וילך). ואלה הם עשרה פרשיות ספר דברים.
דברים-ואתחנן-עקב: הקדמות לתורה
ראה-שופטים-תצא: התורה
תבא-נצו”י-האזינו: ברית התורה
ברכה
אלא שכלל הסדר הוא שכמעט אף פעם בכל התורה איננו מתחיל את הפרשה בדיוק במקום החלוקה העניינית אלא תמיד מתחיל אותו קצת לפני סיום חלוקה עניינת אחת, באופן שהנושא שהוא עיקר הפרשה מתחיל כמה פסוקים או פרשיות בתוכו (כרוב הפרשיות בספר זה). או שהוא מתחיל ענין חדש ממש לפני סיום הפרשה הקודמת והפרשה מתחילה ממש באמצע ענין. (כמו כאן פרשת נצבים, ומצוי יותר בספרים הקודמים) וכך אפשר לראות בחלוקה המשולשת שלנו, שהתחיל את ראה ממש קצת לפני עיקר התחלת התורה, בפרשת ושמת את הברכה וכו’. והתחיל את כי תבא ממש קצת לפני סיום התורה והשאיר בו פרשת ביכורים ווידוי מעשרות.
וטעם הכלל הזה כנראה יש לו טעם, כי זה לא מקרה שהוא כמעט תמיד פותח פרשה בדיוק במקום לא נכון, וזה לא אקראי. וכפי הנראה זה קשור לפתיחות וסיומים בדבר טוב ויפה (כדברי רשב”ם בפרשת ויחי) ואכן אפשר לראות שכל הפרשיות מתחילות תמיד בפסוקים וראויים לפתוח בהם מה שהיה פחות כך אם היה פותח למשל בצורה הכי עניינית בלבד. הרבה יותר יפה שפרשה מתחילה “ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה” מאשר שתתחיל “אלה החקים והמשפטים”. יכול להיות גם שזה בכוונה בכדי שעיקר לוז הפרשה לא יהיה ממש בהתחלתו ולא יסתיים ממש ומשום הנכנסים ומשום היוצאים. ויכול להיות שככה מתאים לקשר בין השבתות ולא להפריד ביניהם. או עוד סיבות.
וכך בדיוק הוא לגבי החלוקה המשולשת הפנימית, אסדר בצורה כללית את ההקדמות לתורה ונראה את זה גם.
אפשר לראות שיש דרשה אחת גדולה מתחילה את הספר מן ‘ה’ אלהינו דיבר אלינו בחורב’ ועד ‘ונשב בגיא מול בית פעור’, כפי שחילק מחלק הפרקים שם פרק ג’. ולדרשה זו יש המשך מיוחד של ‘וממילא עכשיו’, שהוא בלשון התורה ‘ועתה ישראל שמע אל החוקים וגו’. ובדרשה זו פתח בברית חורב ובו עשרת הדברים, ולדרשה זו יש המשך ‘וזאת המצוה’ וכו’, כלומר מה שציוה ה’ למשה אז שימסור להם, אלא שלא הגיע עדיין אל המצוות ופתח באזהרות על היחוד וכו’.
וכאן פתח את פרשת ואתחנן ממש לפני הסיום של הדרשה הראשונה, בסיפור האחרון שמסופר שם שהוא ואתחנן וגו’, ועיקר הפרשה הוא הדרשה השניה שהוא עשרת הדברות והפתיחה אודות המצוות שציוה ה’ אז למשה ובו פרשיות שמע והיה אם שמוע וכו’. ובו כמה אזהרות שלא יתערבו בגוים ויעבדו עבודה זרה וכו’. סיום פרשה זו הוא “שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא”.
והמסדר חילק את הפרשה בדיוק לפני הסיום הראוי הזה, של חלק האזהרות על עבודה זרה והשכר ועונש על זה, וממש קצת לפני המקום שראוי שהיה פתיחת פרשה זו, והתחיל את פרשת עקב ממש באמצע האזהרה על שכר ועונש ‘והיה עקב תשמעון’. ואפשר לראות כיצד זה יותר יפה.
אחר כך מתחילה דרשה גדולה חדשה המתחלת בתחילת פרק ח’ “כל המצווה’ והוא המשך הדרשות אודות המצות שציוה לו ה’ בהר, אבל פתח בסדרת דרשות חדשות העוסקות תחילה באזהרה שלא ישכחו את ה’ המוליכם במדבר בעת שייכנסו לארץ, ובו מזכיר לכם את כל החטאים שחטאו במדבר וסלח להם וכו’. לדרשה זו יש גם סיום ברור של ‘ועתה ישראל מה ה’ שואל מעמך וכו'”, והוא עיקרו כמה חזרות על השכר ועונש שיהיה בארץ על שמירת התורה. סיום פרשה זו הוא ‘ושמת את הברכה על הר גריזים וכו’. ואחריו ‘אלה החקים’.
גם כאן חתך המסדר בדיוק לפני והתחיל פרשת ראה ממש בקטע האחרון של הברכה והקללה. ועשה עיקרו החלק הראשון של התורה שהוא הרחקה מעבודה זרה, קדושת האכילה, והמועדים.
ונמצא עיקר פרשת דברים: דרשת משה הראשונה מחורב ועד הגיא. עיקר פרשת ואתחנן: מעמד הר סיני ודרשות משה. עיקר פרשת עקב: כל המצוה וגו’ וזכרת את כל הדרך וכו’. עיקר פרשת ראה: התורה חלק א’.
פרשת שופטים הוא מקום טוב לחתוך בו את התורה. אבל סיומו גם הוא ממש לפני סיום ענין שחתך באמצע רשימת דיני מלחמה הפותחים ‘כי תצא למלחמה’. פרשת כי תבא מתחילה ממש שתי מצוות לפני סיום התורה. ועיקרה הוא הברכות והקללות. ולא סיים בהם אלא התחיל את התחלת הסיפור הבא שהוא כריתת הברית על זה ועשה תחילת פרשה הבאה באמצע הסיפור הזה.
האזינו וזאת הברכה התחלותיהם מובנות בתחילת השירות.