עוד יש להקשיב אל הפואטיקה העדינה שבפסוקי הקרבנות. והרגיל במדרשי רז”ל בהלכה ובאגדה כבר ידע את רוב לחישותיהם אבל יש לדעת להחזיר את ההקשבה הזו אל הטקסט בעצמו, כי הרבה פעמים נתקעים למשל בדרשה שיש לכבד את העני שהוציאו רז”ל מפרטי קרבנו אבל שוכחים לחזור להקשיב אל הקול הזה איך שהוא נאמר בדיוק בתוך פסוק ההקרבה ומה משמעות הדבר הזה לקרבן עצמו ולסיפור שלו.
והנה דוגמא לדבר אחד כזה שכאשר מקשיבים לו אפשר לראות שקורה שם משהו גם אם לא ידענו מהו.
ונתנו.. אש –
על המזבח
וערכו עצים –
על האש
וערכו את..
על העצים –
אשר על האש –
אשר על המזבח
אם מקשיבים אפשר לשמוע איכשהו שמשהו קורה כאן, ואיך בשימה העדינה פה נשרף הקרבן, ומהו ששמים עצים על האש ולא מדליקים אש בעצים, ואיך הפסוק הבא חוזר לאותו סדר והוא חוזר על כל המבנה שלנו לשים את הנתחים על העצים אשר על האש אשר על המזבח. וכאשר קוראים ככה רואים מיד איך בפרשה הבאה של עולת צאן השמיט את הפסוק של וערכו עצים כי כמו האש כבר דולק מן הפרשה הקודמת ונצרך רק לערוך את הקרבן עליו.
ועל דרך זה יש להקשיב להרבה קישורים בין סיפורי הקרבנות השונים. כמו אם הכתוב אומר ושחט את החטאת במקום אשר ישחט את העולה מה הוא אומר אם הקשבנו למלוא החטאת ולמלוא העולה ואיך הם שניהם נשחטים באותו מקום בכל המובנים של אותו מקום. ומדרשי ההלכה כבר קישרו וחיברו והפרידו בכל הדברים האלה ועדיין אנחנו צריכים להחזיר אותם אל הדבר עצמו ולראות אותם.
וכן יש להקשיב אל כל הפסוקים התלוים בואם, כי לכל פרשת ויקרא יש מבנה אחד ויש לתארו כך: כותרת:
אדם כי יקריב קרבן להויה מן הבהמה..!
אם עולה קרבנו מן הבקר,
ואם מן הצאן קרבנו,
ואם מן העוף עולה קרבנו להויה.
ונפש כי תקריב קרבן מנחה להויה,
וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור,
ואם מנחה על המחבת קרבנך,
ואם מנחת מרחשת קרבנך,
ואם תקריב מנחת ביכורים להויה.
ואם זבח שלמים קרבנו,
ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים להויה,
ואם עז קרבנו.
וראה איך כל הפרשה של קרבנות הנדבה הם תליות של סיפור אחד. והסיפור הזה הוא מתחיל טרם הפרטים, כלומר יש כלל של קרבנות עומד בפנינו אדם והוא רוצה להקריב קרבן, והפסוק מנווט את הרצון שלו לפי סוג הקרבן שהוא רוצה להקריב וסוג הבהמה שיש לו ומודיע איך יתנהגו בו. אבל הרצון העיקרי קודם לכל הפרשה הזה שאינו אלא ניווט. ומה מוביל לאדם לבחור להקריב דווקא קרבן מחבת או מאפה תנור בשונה ממנחה אחרת, בוודאי יש לכל הרצונות האלה טעם וכוונה, אבל הם כולם נסתרים בפסוק ונגלים רק אם שמים לב לתליה העדינה הזו של ואם – שהוא כמו השלמה של הפסוק הראשון ואם האדם רוצה להקריב להשם קרבן כזה.
ולמה נחלקו התיאורים אחד מן השני, ולמה כתוב להויה לפעמים בתליה הראשונה לפעמים בשניה ולפעמים בשלישית. ואיך כתב ואם גם על קרבן ראשית שהוא חובה לכאורה, אבל גם הוא אמור לבוא מאותו תליה עדינה שבו תלוי כל הפרשה, ולעוד כמה צלילים צריך להקשיב כדי לשמוע את סיפור הקרבנות.