נקודות בפשט פרשת קרח

בקשת ישראל לא להיות כהנים

פרשת קרח הוא פרשת נדב ואביהו הוא פרשת מתן תורה. כולם עונים לשאלה למה אנחנו לא כולנו כהנים ונביאים, התשובה לכולם שאתם בעצמכם ביקשתם לא להיות נביאים מפחד ההתגלות. לגבי נבואה ניתנה בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן כאשר מסופר שבני ישראל הם שביקשו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. לגבי הגישה אל המשכן באה התשובה לשיאה בפרשת קרח כאשר בני ישראל עצמם טענו כולנו אבדנו וכמענה על זה נאמר שהכהנים ישאו את עון המקדש והזר הקרב יומת. כלומר אתם בעצמכם ראיתם שאין זה כדאי להתקרב אל המשכן ועבודתו ועליכם להכיר טובה לכהנים שעושים את העבודה המסוכנת הזאת עבורכם. ולפי ההיגיון הסיפורי אין זה יכול להיות מועבר אלא בסיפור שבו באמת הנכנס לפנים ממחיצתו נשרף. וכבר חכמים אמרו שנדב ואביהו בסיני כבר הביטו לפנים ממחיצתם, וכנראה כך קרח דתן ואבירם. ולכן משה רבינו במענה לדברי האנשים אומר אדרבה תנסו להקריב קטורת, ובעצמם ראו את הקושי והסיכון.

זכר פרשת קרח לדורות

כל סיפורי התורה לא קרו אלא לעשות מהם זכר לדורות שנלמד אותם עד היום הזה. והא אוקמוה ואתמר. כך פרשת קרח נעשה להם זכר משולש. את מחתות החטאים האלה נעשו ציפוי למזבח. את מטה אהרן החזיר לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי. ואחרון הגדיל את נפשות עדת קרח עצמו ירדו חיים שאולה ונשארו לזכר תמידי להכריז כי משה אמת ותורתו אמת.

במשנת איזהו מחלוקת לשם שמים וכו’

המילה “מחלוקת” על מחלוקת בהלכה נזכר במשנה בסך הכל שלשה פעמים. ושלשתם על מחלוקת בית שמאי ובית הלל.

אבות ה, יז: איזהו מחלוקת לשם שמים.

מקוואות ד, א: אמר רבי יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת.

ידים ג, ה: ר’ יהודה אומר שיר השירים מטמא את הידים וקהלת מחלוקת.

***

דיוק המפרשים למה נאמר במשנה מחלוקת קרח ועדתו ולא מחלוקת קרח ומשה. בפשטות כי משה לא היה צד במחלוקת, הן מצד כי לא עלינו תלונתם כי על ה’. ובעיקר מצד הנהגת משה עצמו, שהרי במפורש למדו בגמרא מהנהגת משה באותו מחלוקת עצמו מכאן שאין מחזיקים במחלוקת כי משה הלך לדבר אל דתן ואבירם. ושלישית כי אין מתאים כלל לומר מחלוקת קרח ומשה כאילו הם צדדים שקולים, אלא קרח עשה מחלוקת ומשה נשאר על עמדו בשלום.

והלשון קרח ועדתו הוא לשון המקרא כמה וכמה פעמים בפרשת קרח ואי אפשר לפרשו במשנה שהוא מחלוקת בין קרח ועדתו בשונה ממשמעותו בפסוקים שהוא נסמך עליהם. וכתבתי להוציא ממי שדימה שיש בזה סרך פשט.

הערת ר יונה רוטמן:

נראה שהפשט הוא מחלוקת מלשון מחלקה-סיעה ולא מלשון פולמוס. לכן אמרו במשנה שהמחלוקת שלשם שמיים סופה להתקיים.

עיין במאמר זה

בין בבלי וירושלמי אם עדת קרח באה לעולם הבא

בתלמוד בבלי (סנהדרין קט, ב) נחלקו תנאים רבי עקיבא אומר עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא שנאמר ויאבדו מתוך הקהל. רבי אליעזר אומר עליהם הוא אומר ה’ ממית ומחיה מורד שאול ויעל. רבי יהודה בן בתירא אומר הרי הם כאבידה המתבקשת שנאמר תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצוותיך לא שכחתי.

בתלמוד ירושלמי (סנהדרין נ, א) ומי נתפלל עליהם, ר’ שמואל בן נחמן אמר משה נתפלל עליהם, יחי ראובן ואל ימות, רבי יהושע בן לוי אמר חנה נתפללה עליהן, היא דעתיה דרבי יהושע בן לוי, דאמר ר’ יהושע בן לוי בשם רבי יוסי כך היתה עדתו של קרח שוקעת ויורדת עד שעמדה חנה ונתפללה עליהם ואמרה, ה’ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.

לדעת הבבלי השאלה קבועה וקיימת, האם עברו עדת קרח חטא כזה המביאם לאיבוד עולם הבא או שמא יש להם זכות שעל ידיהם יעלו לבסוף לעולם הבא, כי לא שכחו את מצוותיו לגמרי. לדעת הירושלמי השאלה אינה סטטית כי אם תלויה בתפלה. לר’ שמואל בר נחמן כבר התפלל משה עליהם שיחיו לעתיד. ולדברי ר’ יהושע בן לוי חנה עצמה שאת תפלתה ציטט רבי אליעזר כראיה שיעלו מן השאול, לא גילתה את היסוד הזה, אלא יצרה אותה בתפילתה. אילו לא היתה חנה מתפללת עליהם לא היו עולים וכיון שהתפללה חנה עליהם עלו מתוך השאול.

מדרש פליאה

מדרש פליאה ויקח קרח זש”ה כי לקח טוב נתתי לכם. ולפיכך נאמר עבודת מתנה אתן את כהונתכם.

מבחן הקטורת

והיה האיש אשר יבחר ה’ הוא הקדוש. לא התכוון משה חלילה שיישרפו מי שאינו הקדוש. אלא היה פשוט לו שיראה ה’ את מנחת מי הוא מקבל על ידי שירד עליו אש מן השמים, שהוא סימן קבלת הקרבן מאז ימות קין והבל בזה הלשון ויפן ה’ אל הבל ואל מנחתו. וכאשר יראה ה’ שיפן אל מנחת אהרן ידעו שהוא הנבחר. ועל זה התפלל אל תפן אל מנחתם שלא ירד אש מן השמים על מנחת ר”נ איש. ולא יותר מכך חלילה.

וזה נקרא מנחה שכל קרבן שאינו בא כנדר או ככפרה אלא לברר דבר בעלמא נקרא מנחה.

ויאמר משה אל ה’ אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי וכו’.פסוק זה אין ראשו סופו תחילתו תפלה וסופו דבר שראוי להיאמר נגד העם, כאשר אמר שמואל הנני ענו בי נגד ה’ ונגד משיחו את חמור מי לקחתי וכו’. נראה שמשה מתלונן לה’ למה אתה מביא עלי טענות כאלה, וכי אני זה שרציתי בהנהגה זו, וכי לטובתי הוא כל זה, ובהמשך לטענותיו בפרשת בהעלותך ובפרשת וארא, אבל הוא מעלים מאד את טענותיו כי משה אינו מבקש להעניש את המורדים בו ואפילו לא נראה לו ראוי להתלונן כאן, ובכל הפרשה לא הוא ולא אהרן אומרים מילה על כל המרידה הזאת, אלא משתדלים להמעיט את חרון אף ה’. וכמה ראוי ללמוד מזה כיצד ראוי להתנהג כאשר מורדים במנהיג.

ההבדל בין קטורת ראשון לקטורת שני

בענין הקטורת צריך לדייק שרנ איש ואהרן הביאו אש זרה כנדב ואביהו, והקטורת שהקריב אהרן לעצור המגיפה מפורש שלקח אש מעל המזבח. וזה ההבדל הגדול שבגינו נשרפו נדב ואביהו ושאר מקריבי הקטורת באש זרה ולא היה חשש כזה על קטורת שהקטיר אהרן לעצור את המגיפה. ומה שאהרן ניצל באותו הקטרה של הבוקר הוא אכן חידוש גדול.

הצורך באותות

הפלא בפרשת קרח שאם כל זה ערעור על שליחת נבואת משה, כאשר רצה הרמבם כאשר הביא פסוק כי לא מליבי על עיקר השמיני, אם כן מפורש שלא היה דרך למשה להוכיח את צדקת נבואתו כי אם באות. ואיך ייתכן זה עם עמדת הרמבם שכל עיקר סמכות נבואת משה הוא מצד מה שעינינו ראו ולא זר, והנה בדורו עצמו שעליהם כתיב ויאמינו בה’ לא האמינו לשליחותו מצד זה ולא עלה בדעתו להביא מימרא מפורשת מה’ וידבר ה’ אל משה אלא חיפש תכסיסים של אותות על ידי קטורת ועל ידי פתיחת פה האדמה ועל ידי המטות להוכיח את צדקת מינויו, ולא הוכיחם על ידי עיקר נבואת משה כלל.

וּכְשֵׁם שֶׁאֲנִי