נר שני דחנוכה תשפ"א – אור הפשט – שלום כמטרת התורה ונר ביתו נר של חול

תוכן עניינים

י"ב. מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק.

י"ג. הרי שאין לו אלא פרוטה אחת ולפניו קידוש היום והדלקת נר חנוכה מקדים לקנות שמן להדליק נר חנוכה על היין לקידוש היום הואיל ושניהם מדברי סופרים מוטב להקדים נר חנוכה שיש בו זכרון הנס.

י"ד. היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקדוש היום נר ביתו קודם משום שלום ביתו שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.

(רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד')

דרך הרמב"ם לסיים הרבה הלכות בענייני אגדה בשבח אותו הלכה, או בענייני מוסר השייכים לאותו הלכה, או בביאור טעם אותו הלכה, או באזהרת הזהירות באותו הלכה. מנהג זה למד מרבינו הקדוש שנהג ככה בספר המשנה שלו, אשר הרמב"ם לקחו למודל לסידור ספר הלכה. וטעם הדבר בפשוטו שזה מוסיף ליופי והדר החיבור שיהא מתחיל ומסיים בעניינים המושכים את הלב, ולא כאלה החושבים את הרמב"ם ליהודי קר רציונלי כזה אלא אדרבה הרמב"ם הקפיד מאד על יופי ספרו ופתח בפסוקים מליציים וסיים תמיד בדברי הגדה, כסדר דרשות חכמים מאז ומתמיד לסיים דבריהם בדברים טובים דברים ניחומים כאשר מוצאים אנחנו במדרשיהם.

הרמב"ם שילב דברי אגדה וטעם אלה במעשה אומנות לתוך גופי הלכות. עד שאפשר לומר שמעיקרי כללי הסדר שלו הוא להביא פרטי הלכות שאפשר להמשיך מהם אל הטעם והדרש בסוף ההלכה, נוסף על הסידור השכלי שלו להתחיל עם כללי ההלכות וללכת משם אל הפרטים. וכאן בהלכות חנוכה סיים בשני הלכות המביאות ראשונה לחביבות ושבח מצוה זאת והשנייה לטעמי המצוות כולם כאשר נבאר. וסיום הלכה זו הוא גם סיום ספר זמנים כולו, וכתב עליו הרב המגיד רבינו נכנס בשביתה ויצא בשלום שהתחיל בשביתת שבת וסיים בשבח נר שלום בית ונתיבות שלום. (ואם דין שלום ביתו נובע מנר שבת  – ואין הדבר כן כאשר נבאר – נמצא פתח ויצא בשביתה). בסוף הלכות שבת כתב רבינו גדולה מצות שבת שהיא מודיעה את אמונת האמת וכאן הודיע את מעלת השלום והם ב' מעלות העיקריות מעלת השכל ומעלת המידות הכלולות באמת ושלום כדברי רבינו שמונה פרקים פ"ז. אם כן ספר זמנים פתח באמת וסיים בשלום כסדר הפסוק.

סידר הרמב"ם לבסוף ההלכות מקודם בהלכה י"ב את מעלת נר חנוכה, והתחיל בה שהיא מצוה חביבה עד מאד ואפילו עני וגו'. הלכה זו משתמעת לשתי טעמים אוזן ההלכה שומעת כאן גודל החיוב של נר חנוכה ואוזן החיוב שומעת את גודל חביבותה. והרמב"ם אף הקדים את חביבותה לחיובה וייתכן כי ראה את חיובה נובע מתוך חביבותה. כי המפרשים התלבטו במקורו ולכאורה השווה לדין ד' כוסות שבו נאמר הלכה זו והם שווים בהיותם פרסומי ניסא. והנה בהלכות ד' כוסות נאמר ההלכה במשנה לכתחילה בצורה חיובית שלא יפחתו גבאי צדקה אפילו לעני מד' כוסות ואגב זה למדים אנחנו שחייב העני לשאול על הפתחים לשם כך. וכאן כלל הרמב"ם הלכה זו לא באופן חמור של דין שאין לך ברירה ואפילו אם אין לך מה לאכול תשאל על הפתחים אלא אדרבה לקח הלכה זו שהיה אפשר לקרוא אותה כחומר הדין ומיסגר אותה דווקא כחביבות הגדולה של המצוה וכך הוא גדר ההלכה לדעתו שלפי חביבות הדברים הנוגעים בפרסומי ניסא לכן אפילו העני יש לו לטרוח לעשותם ולא יפטור את עצמו.

ומזה עבר בהלכה י"ג לסדר את סדרי הקדימה במי שאין לו אלא אחד מה קודם נר חנוכה וקידוש היום. וגם בהלכה זו נרגש חביבות נר חנוכה שהיא קודמת לקידוש היום לפי שהיא לפרסם הנס. (וראוי לשאול כי גם קידוש היום מפרסמת את חידוש העולם ומשמע שפרסום הנס עדיפא מיניה. ונראה לפי דברי הרמב"ם בסוף הקדמת החיבור שכתב על מקרא מגילה ולכאורה נר חנוכה בכל שבכלל הודעתה להודיע שה' קרוב אלינו בכל קראנו אליו והודעה זו חביבה עלינו שהיא מודיעה את קרבתנו בנוסף על השבת שמודיעה את אמת חידוש העולם. או שקידוש היום אינו הכרחי לפרסומה של השבת שהרי היא מדברי סופרים ושביתת השבת עצמה מודיעה משא"כ נר חנוכה שללא הדלקה אין לנו הודעה. ועוצ"ע).

מדיני קדימה אלה הגיע בהלכה י"ד אל הדין שנר ביתו קודמת לשניהם הן לקידוש היום והן לנר חנוכה. והנה דין זה הוא בגמרא ואמרו משום שלום ביתו. ופירשו המפרשים שאם יהיה חושך בביתו ייכשלו איש באחיו ויהיה היפך עונג שבת ושלום. ולכאורה זה טעם מספיק לקדימות מצוה זו על חברתה ואין צורך יותר מזה. אך הרמב"ם לא הסתפק בזה והרחיב את קדימה זו באופן רדיקלי. כי לא אמר שמפני כך קודמת נר ביתו למצוות נר חנוכה או קידוש היום אלא אמר שהיא קודמת לכלל המצוות כולם. שכן הביא את הסיבה שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. והנה איסור מחיקת השם הוא מן הדברים הגדולים שבתורה שהרי היא כבוד השם שהוא ידיעת האמת ורבינו כלל את דיני מחיקת השם בהלכות יסודי התורה שלו. ובוודאי שפרסומי ניסא או פרסום חידוש העולם הם ענפים ממצוות כבוד השם ואיסור מחיקתו. ודווקא נגד הכלל הגדול הזה נאמר שהשם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. הרי השלום דוחה לא את מצות נר חנוכה בלבד אלא היא קודמת אף לעיקרי התורה כולה.

ושוב הרחיב רבינו וביאר עוד גדול השלום שכל התורה לא ניתנה אלא לעשות שלום. הפך רבינו את משמעות הכתוב שאומרת שדרכי התורה הם שלום, כלומר שהם בכלל שלום ואינם מריבה או כעס. וביאר שפסוק זה אומר שכל כוונת התורה היא לעשות שלום בעולם. ואין אנחנו צריכים לדיוק זה לדעת שכך סובר רבינו שכך ביאר בשמונה פרקים פ"ז על הפסוק והאמת והשלום אהבו שהנביא אומר שהאמת והשלום הם חשובים מן התענית ומכל דיני התורה כי עיקר כוונת התורה שני דברים כדבריו מו"נ ח"ג והם תיקון הגוף והחברה במעלת המידות ותיקון הנפש בדעות נכונות, והם האמת מעלת השכל והשלום מעלת המידות. ומעלה זו היא מטרת כל דיני התורה מצד תיקון הגוף וחברה. [פסוק והאמת והשלום נאמר כלפי התעניות וממילא כלפי המועדים שייהפכו להם שאין מטרתם המועד אלא האמת והשלום, וכדברי רבינו בטעמי מצוות המועדים שיש בהם טעם חברתי וטעם של הודעת דעות אמת]

ולפיכך מובן שלא דיבר הרמב"ם כאן על קדימה בתוך המצוות כלל, לומר שמצות נר ביתו של שבת חשובה ממצות נר חנוכה. כי אין ההעדפה הזאת העדפה של מצוה אחת על חברתה. אלא הוא העדפה של מעלת השלום על פרטי המצוות כולם. וכאשר תדייק היטב תראה שלא הזכיר רבינו במילה אחת שהוא מדבר בנר של שבת שהוא חובה מדברי סופרים כדבריו הלכות שבת פ"ה. אלא דיבר מנר ביתו סתם של כל ימות החול. שמטרתה היא להשרות שלום בביתו. ואילו היה רצונו לומר נר של שבת שהוא חובה היה לו לפרש דבריו. (ועי' ספר המפתח מה שהביא שנחלקו בזה המפרשים ולפי הבנתי בטעם הדין ברור שכך). ולא עוד אלא שבהלכות שבת לא קרא רבינו מעולם לנר של שבת ענין שלום בית אלא כללו בכלל כבוד ועונג שבת שאינו לשלום. ובאמת שגם בגמרא לא נזכר נר של שבת אלא נר ביתו אלא שהבנת המפרשים שמדבר על נר שבת מסמיכותו לקידוש היום ואין זה מוכרח. (ואמנם מענין הדלקת נרות שבת ומהמבואר בתחילת ברכות לומדים אנחנו שהעניים היו גומרים סעודתם בעוד אור יום קיים שלא היה להם נרות להדליק בלילה וזהו מעלת ליל שבת שבו אפילו העני מדליק נר ואוכל סעודתו משתחשך. ועל כן מבחינה פרקטית מסתבר שלא יקרה השאלה הזו אלא בליל שבת כי בימות החול אין העני צריך לנר כ"כ, אבל טעם הדין הלא אינו נוגע לנר שבת כלל ואינו תלוי במצות הדלקת נר שבת אלא בשלום בית ואין בין שבת לימות החול בזה.) אלא פשוט שנר ביתו היינו נר ביתו סתם והודיעך שאם אין לך אלא להדליק בביתך לשימושך או נר חנוכה – ונר חנוכה אסור להשתמש לאורה על כן אי אפשר לקיים שניהם – תדליק בביתך כי כל התורה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם.