נר ראשון דחנוכה תשפ"א – אור הפשט –  משמעות יום כ"ה לחודש במאורעות חנוכת בית שני

תוכן עניינים

בכ"ה בכסלו חנוכה (מגילת תענית). אחרונים עמדו על ייחוד היות חנוכה ביום הכ"ה בחודש, ואילו שאר המועדים כולם חלים באמצע החודש. ונתנו לדבר טעמים. שאלה זו והתשובה אליה נראים שייכים לעולם הרמזים הרחוקים אך נבסס את השאלה וגם ניתן לה תשובה לפי הפשט.

כאשר אנחנו בודקים את זמני המועדים בתורה מוצאים אנחנו שיש היגיון מיוחד הקובע אותם באמצע חודשם, ואינם נופלים בט"ו לחודש במקרה כי באותו היום נעשה הנס שנקבעו עליו. אדרבה אין עיקר קביעת המועדים בתורה אלא לפי חודשם, כמו שכתוב בפסח בחודש האביב ועל סוכות בחודש השביעי תחוגו אותו. אלא שכל המועדים הנקבעים בחודשים נקבעים בו לאמצע החודש, שהוא יום י"ד או ט"ו. שכן מעגל הלבנה כ"ט וחצי יום ולכן גם י"ד נחשב אמצעות החודש. ולכן מצינו בפסח שקרבנו בי"ד וחג שלו בט"ו. וכן בפורים נקבע הזמן לי"ד וט"ו שהם ימי הפורים. וכן מצינו בירבעם שעשה חג 'בחודש אשר בדא מלבו' (מלכים א' י"ב, י"ג) ועשה זאת ביום חמשה עשר.

ויש בדבר לפחות שני טעמים ראשונה שהרי עיקר החודש אינו אלא מעגל הירח וזה מגיע לשיאו באמצע החודש ולפיכך אפשר לראות את אמצע החודש כיום העיקרי והתקיף ביותר של החודש. כאילו אם נאמר חודש ונחפש באיזה יום החודש חזק ותקיף ומאיר ביותר, הרי זה יום ט"ו. ומילת חודש עצמה מתפרשת לפעמים על הירח. זה טעם שמיימי לפי שורש מעגל החודש בלבנה ועליה אפשר לתלות גם את כל סמלי הירח. ככתוב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. הרי המאורות קובעים את המועדים בכללות מעגליהם ובמיוחד בהגיעם לאמצע המעגל אז הוא זמן המועד בתוך החודש.

ויש עוד טעם ארצי נלווה לכך והוא לפי שעיקר החגים הם בהתאספות העם אל המקדש או אל מקום החגיגה הרי הדבר מצריך זמן שידעו ויתקבצו. לפיכך בראש חודש היו מכריזים ונודע לכולם שהוא חודש חדש ומאז יהיה להם שבועיים להתארגן ולהגיע אל החג בזמנו. וכך כתוב מפורש תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כלומר תכריזו בראש חודש על ידי השופר שיבוא החג בזמנו שהוא באמצע החודש כי חוק לישראל הוא שיוכלו כולם להתאסף ולבוא. וכן מבואר במשנת ראש השנה שמתפקידי הכרזת קידוש החודש להודיע לעם את זמני המועדים. (לפי זה אפשר דלפיכך הוחרג חג השבועות שאינו בט"ו לחודש לפי שאין זמנו נקבע לפי החודש אלא לפי שבעה שבועות מחג הפסח וכבר נודע לכל זמן חג הפסח ויוכלו להתכונן ולעלות לחוג את חג השבועות בזמנו).

ולפיכך קשה באמת למה קבעו החשמונאים את חגם ביום כ"ה לחודש ולא ביום ט"ו. ולא תוכל לענות שבמקרה ביום כ"ה לחודש נעשה הנס שזה אינו. כי לא נאמר שבדיוק באותו היום בכ"ד לחודש נגמרה המלחמה ובו ביום נכנסו למקדש. אלא שכניסתם לחנך את המקדש היתה ביום הכ"ה. ומסתמא היה בזה משך זמן עד שניקו את המקדש ותיקנו אותו במידת האפשר. והיה אפשרות בחירה ליהודה המכבי לקבוע את יום החנוכה ליום המתאים לו, כדרך שעשו שלמה ומשה ועזרא שתיקנו את חנוכת המקדש שבנו ליום מיוחד משה בראש חודש ניסן ושלמה לזמן החג בתשרי. וכשם שלא היה זה מקרה שמשה חינך את המשכן בראשון לחודש הראשון אלא כי היום נבחר כמתאים לחנוכה זו כך לא היה זה מקרה שיהודה חינך את המקדש בכ"ה לחודש התשיעי אלא היום נבחר כמתאים לכך (ועי' בספרי חשמונאים ותמצא מבואר שלא היה ניצחון המלחמה בו ביום).

אכן כאשר בודקים אנחנו את הדבר בהקשרו רואים אנחנו כי כמו עוד הרבה דברים שנראים שונים בתקנות ומצוות מאוחרות מאשר במצוות התורה, אינם תלוים באותו מאורע שנעשה בה אלא הם תלוים באופנים של חגיגה שהיו נהוגים בו. דרך משל בפורים תיקנו משלוח מנות איש לרעהו ולא מצינו תקנה כזו בשאר המועדים שמדאורייתא. אבל כאשר בודקים בדברי הימים ההם רואים כי בספר נחמיה ציוה על משלוח מנות גם בחג ראש השנה. נמצינו למדים מכך שבאותו התקופה של שיבת ציון היה הדבר נהוג לחגוג חג שמח על ידי שילוח מנות וממילא כאשר תיקנו משתה ושמחה בפורים תיקנוהו באותו דגם שהיה נהוג באותו זמן. ואין צורך לחפש רמזים בנס פורים באופן מיוחד למה יתוקן עליו מצוות משלוח מנות.

הכי נמי לענין דידן. כאשר בודקים אנחנו בספרי תחילת בית שני מוצאים אנחנו כי דווקא היום הכ"ה או הכ"ד לחודש היה נחשב בו היום המסוגל והראוי לדברים חשובים וחגיגות. ואעידה עדים. א) חגי א, ט"ו: ביום עשרים וארבעה לחודש בשישי בשנת שתים לדריוש המלך – אז היה התעוררות רוח זרובבל ושארית העם לעשות מלאכה לבית המקדש. ב) חגי ב, י: בעשרים וארבעה לתשיעי בשנת שתים לדריוש היה דבר ה' אל חגי – והוא נבואת שאל נא את הכהנים תורה, ובו ביום ייסדו את היכל ה' ככתוב שם [ובענין תחילתם באלול ועל כ"ה בכסליו כסיום התעוררות התשובה של אלול כתבתי כבר] ג) חגי ב, יח: שימו לבבכם מן היום הזה ומעלה מיום עשרים וארבעה לתשיעי למן היום אשר יסד היכל ה' שימו לבבכם.  ובו ביום היה דבר ה' שנית אל חגי ד) חגי ב, כ: ויהי דבר ה' שנית אל חגי בעשרים וארבעה לחודש לאמר. ובו הבטיח הצלחת זרובבל. הרי לנו מנבואת חגי כי היום הכ"ד לחודש היה היום המיועד לנבואותיו על תחילת בנין הבית. ואכן ביום הכ"ה לחודש אלול סיימו את בנין החומה בימי נחמיה ה) נחמיה ו, ט"ו ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול.

ומצינו עוד נביאים באותו תקופה שהתנבאו באופן מיוחד ביום הכ"ד לחודש [וכבר העיר הרמב"ם מו"נ ח"ג פ"ז כי לא נזכרו ימי הנבואות אצל הנביאים לחינם אלא לפי שהיום והחודש של הנבואה מלמד אותנו ענין מיוחד לתוכן אותם הנבואות] ו) זכריה א, ז: ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש וגו' ראה זכריה נבואת הסוסים האדומים שהוא תחילת עיקר נבואות נחמה שלו על בנין הבית השני. ז)  דניאל י, ד: וביום עשרים וארבעה לחדש הראשון ואני הייתי על יד הנהר הגדול וגו' באותו מראה ראה את נבואות המלכים הרומזים למלכויות יון ואנטיוכוס לפירוש המפרשים.

ולמדנו עוד כי היה רגילותם לערוך את ההתקבצויות ביום הכ"ד לחודש, ככתוב ח) נחמיה ט, א: וביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקים וגו'. [והנה באותו מעמד אפשר להבין את טעם בחירת היום הכ"ד כי הלא חגגו את החג שבעת ימים מיום ט"ו ועד ליום שמיני עצרת ביום כ"ב בתשרי, ויום כ"ג הוא אסרו חג, נמצא היום הכ"ד הוא יום החול הראשון המתאים לעצרת זו שנדחתה מפאת שמחת המועדים כמבואר בנחמיה שם פרק ח'. ולפי זה אפשר שיש רמז בכלל בחירת יום הכ"ד לחודש לעניינים אחרים והוא כאילו לרמז שעכשיו אנחנו אחרי זמן החגים של תורה שהם נמשכים עד הכ"ג לחודש ומכ"ד ואילך נשאר פנוי למנהג חכמים. ואין זה מספיק לפשט].

עוד ענין אחד חשוב קרה בימי גלות בבל ביום הכ"ה לחודש והוא הפרשה האחרונה בספר ירמיהו ט) ירמיהו נב, לא – לד: ויהי בשלשם ושבע שנה לגלות יהויכן  מלך יהודה בשנת שנים עשר חדש בעשרים וחמשה לחדש נשא אויל מרדך מלך בבל בשנת מלכותו את ראש יהויכין מלך יהודה ויוצא אותו מבית הכלא וידבר אתו טובות  ויתן את כסאו מעל לכסא המלאכים אשר אתו בבבל ושנא את בגדל לחם לפניו תמיד כל ימי חייו וארחתו ארחת תמיד נתנה לו מאת מלך בבל דבר יום ביומו עד יום מותו כל ימי חייו. פרשה זו מסיימת את ספר החורבן שהוא ספר ירמיה ומראה את התנוצצות הגאולה כאשר יהויכין קיבל נשיאת ראש מאת מלך בבל. וייתכן כי זה לבד מספיק לקביעת היום הכ"ה כיום ראשית גאולות בית שני.

וכאשר למדנו בספר החשמונאים ראינו כי ביום הכ"ה לחודש היו מקריבים היוונים את שיקוציהם על הבמה (מקבים א, נ"ט). ולא הסכימו המפרשים אם היה זה קבוע בכל חודש או בחודש כסליו דווקא. ושיערו שמא הכ"ה היה יום גינוסיא של אנטיוכוס. ואולי לפי מה שראינו היה יום הכ"ה מיוחד בתקופתם לעניינים טקסיים, ואולי זה משמעות המדרש שגזרו על החודש כלומר המירו את ראש חודש שלנו בראש חודש שלהם שהיה בכ"ה לחודש שהיה קבוע להם. [ויש בזה משמעות כי קידוש החודש הוא התנוצצותו הראשונה של הלבנה החדשה אבל הכ"ה הוא שלבו האחרון של הלבנה הישנה זה מראה נפילת בתולת ישראל וזה מראה קימתה]. וכאשר גברו על היונים וניצחום הקריבו את קרבן ה' בכ"ה כסלו "בזמן וביום אשר חיללו אותו הגוים ביום ההוא נחנך בשירים ובקתרוסים בכינורות ובמצלתיים" (מקבים ד, נ"ב).

הרי למדנו את טעם היות החנוכה ביום הכ"ה לחודש ולא בט"ו לחודש כמועדי זמן התורה, ועדיין צריך תלמוד יותר לדעת את טעם משמעות היום הכ"ה לחודש דווקא.