א) בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה. וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירחה עד פרחה כמראה אשר הראה הויה את משה. פירוש, כמראה אשר הראה הויה את משה את מראה הויה עצמו, כן עשה את המנורה. כי המנורה כמו כל המשכן היו ‘ככל אשר אני מראה אותך’, כאשר אני מראה לך האני שלי, ‘כמראה אשר הראית בהר’, כאשר ראו שם את אלהי ישראל, באותו מראה נעשה המשכן. ומתוך מראה המשכן שהוא מראה אשר הראה הויה את עצמו את משה הוכפלה מראה המנורה במצוותה בקיום פעולתה ובתכונתה, שיאירו שבעת הנרות להאיר את מראה פני המנורה. ויעש כן אהרן ובפעולתו הראה מראה זו באופי העשיה, וכך הוא גם מעשה המנורה בתבניתה עצמה גם בהיותה עומדת ללא מעשה.
ב) ייחוד זה של המנורה כמראה מובן שהרי כל מראה עומד על האור שבו נראה המראה, ולפי שמכל כלי המשכן המנורה הוא הדלקת האור בתוכו, הרי באורו נראה אור שאר המראות. ולכן הושם המנורה כסמל מלכות ישראל כאשר מצינו כבר בנבואת זכריה וכך היה משמש בתקופות רבות. ולפיכך המבקש לראות את המראה יטיב להדליק את המנורה ודרכו נראים כל המראות והיה המנורה למבוא אל השגת המראה הרוצה להחכים ידרים שכן מנורה בדרום. ובזה יראה את החכמה ולא ישמע אותה בלבד, ויעש כן אהרן בנעשה יראה את הקולות שהוא השגת החכמה בנראה ולא בנשמע בלבד.
ג) כאשר מתבוננים אנחנו בפרשה זו רואים אנחנו כי עיקר החידוש שלו הוא באיחוד שבעת כל קני המנורה אל אחדותה הכולל, שהוא המצוה שהתחדשה פה שכאשר אתה מעלה את הנרות תיזהר שיאירו שבעת הנרות אל מול פני המנורה. וכן עשה אהרן. וכן הוא במעשה המנורה עצמה כי מקשה היא עד ירכה עד פרחה, כל פרטיה וצדדיה אחודים במקשה אחת. הרי אחדות זו במצוה ובהיראות המעשה ובתכונת גוף המנורה עצמה. דבר זה מובן בהנחתו הראשונה לפי שהאור מראה את כל הצדדים הרי כולם גווני האור עצמו.
ד) רבי יהודה פתח במזמור י”ט, העוסק בדימוי אור השמש הזורחת בבוקר, ומביאה את הדימוי אל תורת ה’ תמימה. והרי דימוי אור השמש הוא עצמו דימוי המנורה, כאשר השמש מאירה ביום כך המנורה מאירה בלילה. וכאשר השמש מניעה את אורה לכל צד, מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם, ואין צד נסתר מחמתו. כך המנורה מניעה את אורה לכל ששת צדדיה, וכך התורה מסתובבת לכל צד ובכולם היא אחת, והרי ששת קני התורה תורת הויה עדות הויה פקודי הויה מצוות הויה יראת הויה משפטי הויה, כולם צדקו יחדיו.
ה) זכאה חולקיהין דישראל דקוב”ה אתרעי בהו ויהיב לון אורייתא דקשוט אילנא דחיי. כאשר התורה אור מנורה ושמש כך התורה עץ, עץ חיים. ופירוש הדימוי הזה ואיחודו עם דימויי המנורה והשמש כי העץ מבטא ביותר את העיקר המבוטא בפרשה זו שהוא היות כל הענפים וענפי הענפים והעלים והזרעים נובעים הכל משורש אחד ומגוף אחד. שזהו עיקר דימוי האילן. היות התורה עץ חיים ולא עץ הדעת טוב ורע היינו שאצל תורת חיים כל הצדדים והענפים הנובעים ממנו כולם חיים, ולא שישנה דרך טוב ודרך רע, אבל גם עלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. שכל המשתדל בתורה וכל האחוד בה אוחז בחיים. לא די לקיים את התורה כעומד נפרד ממנו אבל המתאחד בתורה הרי עומד על התורה שהיא עץ חיים, שכל ענפיה חיים וכל הנוגע בה נוגע בחיים. ולאידך העוזב מצוות התורה אם הוא גם נפרד מן התורה הרי הוא פורש מן החיים.
ו) לכן ‘חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא”. “רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותך”. התורה לא חיים בלבד אלא גם רפואה, ככתוב מרפא לשון עץ חיים. הרפואה הוא המשכת החיים גם למקום שנחסר ממנו החיים או שנחלשו ממנו החיים. לפי שתכונת אילן התורה להתפשט בכל שבעת הצדדים והכיוונים והוא מרפא לכל הבשר בכל צד, ועלהו לתרופה.
ז) תא חזי, האילן הזה מתחיל מלמעלה ‘מקצה השמים מוצאו’, ומאחד את האור ומביאו למטה ‘ותקופתו על קצותם’. הולך הוא אל דרום מתפשט האור מראש אל יד ימין הפושט עצמו בחיבת אהבה, וכולל שמאל בימין בהיות שניהם מראש וגוף אחד, והוא כחתן יוצא מחופתו ורץ לקראת כלתו. כמו השמש היוצאת בבוקר ומתחזק ביד ימינו בבוקר וכולל בה צד שמאל אחרי הצהריים והכל בריקודו לקראת שכינה במערב, ובהגיעו שם שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, מרים תוקף יד שמאלו את הכלה מאחורי ראשה ומדבקה אל גופו, וימינו מחבקה, ישיש כגיבור לרוץ אורח, אל מול פני המנורה שהיא אהובתו הוא מאיר מכל שבעת הנרות.