176. חטאת האדם – אשרי אדם – ואין ברוחו רמיה

תוכן עניינים

דף מקורות לזוהר

א) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בהויה ואשמה הנפש ההיא. [פסוק זה הוא פתיחת הזוהר, אע"פ שבדפוסים כתוב פסוק נשא את ראש בני גרשון. ברור שאין זה אלא ששמו פסוק התחלת הפרשה אבל מתוך המשך הזוהר נראה ברור שכוונתם לדרוש פרשה זו. אלא שבדפוסים נכנס עוד רעיא מהימנא על עבודת הלויים באמצע והפסיק ענין חטאת האדם, אך צריכים לקרוא את זה כהמשך אחד. ובאמת על הפרשה עצמה קשה למה הפסיקו בין מפקד קהת ומררי לגרשון והיה ראוי לסיים הכל בפרשת במדבר ולהתחיל הפרשה בתחילת פרק_ה', ואולי לא רצו להתחיל בפרשה של שילוח טמאים וחטאים].

ב) פרשה זו חזרה הוא על פרשת אשם גזילות שבפרשת ויקרא, ולא נשנה אלא משום שני דברים שנתחדשו בו דין הוידוי ודין גזל הגר (רש"י). אמנם בכל פעם ששונים פרשה הלא לא מוסיפים רק הדברים שנתחדשו בו אבל חוזרים על כל הסיפור. ושורש הענין כי התורה תמימה תמיד, ואין דבר שבקדושה פחות מעשרה היינו פחות מדבר שלם, ומברכים על השלימה. והיינו בכל פעם שלומד(ם דבר תורה צריך להיות שם תורה שלימה, כי אין מתן תורה להיות אוסף של אינפורמציות של הלכות אלא להיות בכל יום לימודה מעמד של תורה כנתינתה. ואדרבה גם כאשר חוזרים על פרשה משום פרט אחד שנתחדש בה מתוספת חיות בכל כללות הפרשה, וכל התורה מבראשית ועד לעיני כל ישראל מקבלת הארה חדשה בכל פעם שחוזרים על פרשה לסיבה פרטית. [ונבאר יותר ביאור החזרת פרשה זו בחלק הפשט]

ג) ולכן עמדו חז"ל על הפסוקים הכלליים בפרשה זו ולמדו ממנו שתי לימודים כלליים חשובים ביותר. הראשונה מאמרם איש או אשה – השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה. הרי מלשון פתיחת הפרשה הכוללת איש או אשה למדו דין כללי לעל עונשים שבתורה. והשנית הוא הלימוד שהביא הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה מפרשה זו שכל עבירות שבתורה צריך אדם להתוודות ולעשות תשובה עליהם. וציינו מקורו מדרשות חז"ל שלמדו מכאן שאף כל עבירות שבתורה יש להם ווידוי. [ויתבאר במקומו]. והיינו אע"פ שפסוק והתוודו יש לו משמעות פרטית לדין זה שצריך להודות, מכל מקום לפי שיש כאן סיפור כללי של איש או אשה שחטאו ממילא יכולים אנחנו ללמוד מכאן האופי הכללי של חטא ותשובה. וכן הרעיא מהימנא העמיד כאן פירושו למצוות התשובה [כדרכו באופן כללי להתאים לדרך הרמב"ם במנין המצוות].

ד) כאשר קורא הזוהר פתיחה זו רואה הוא שעוד הסיפור הכללי הזה חוזר לכללים יותר שרשיים. כי הלשון כאן אשר יעשו מכל חטאת האדם. והנה אדם הוא השם השורשי ביותר שחוזר לאדם הראשון. ודומה זה לפרשת קרבנות בויקרא שהתחיל אדם כי יקריב מכם קרבן לה' [וצריך להרחיב בחלק הפשט על איזה מצוות מתחילים ב'אדם' ואיזה ב'איש']. ולפיכך באמת הרי אדם איש ואשה בכלל, ככתוב זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם. כי המציאות של אדם קודמת למציאות הפרטית של זכר או נקבה. וכמו כן יש מציאות של חטאת האדם. היינו ישנם חטאות התורה, כסגנון הכתוב בפרשת שלח ועשה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תיעשנה. אבל יש מציאות כללית קודמת לו שנקרא חטאת האדם. לא עבירה על מצוות ה' אלא חטאת האדם. היינו חטא שנוגע בשורש היותו אדם, כמו חטא אדם הראשון. ואופי שורשי זה של חטא יש לעמוד עליו.

ה) פתח רבי אבא בפסוק "אשרי אדם לא יחשוב הויה לו עון ואין ברוחו רמיה". נגד חטאת האדם ישנו 'אדם' אשר לא יחשוב הויה לו עון. שאל רבי אבא האי קרא לאו רישיה סיפיה. ופירש הרמ"ק בשני אופנים הראשון לפי שאין ברוחו רמיה משמע שהעיקר שלא יהיו לו מידות רעות, שהם רמיות הרוח. ואילו תחילת הפסוק משמע שהעיקר שאין ה' מחשיב לו עוון מצידו. ועוד פירש שאשרי אדם לא יחשוב לו עון משמע שיש לו עון אבל אינו נחשב, אבל אין ברוחו רמיה משמע אין בו דופי כלל. ושני פירושים הללו לענין אחד הם הולכים, שישנם שני דרכי חשבון הנפש אם האדם טוב. יש דרך של 'יחשוב ה' לו עון', כמי שאומר נעשה חשבונו של עולם, נפתח ספר המצוות ונראה על איזה מהם עברנו. (למשל שערי תשובה לרבינו יונה כולל רשימת מצוות). וישנו דרך של 'אין ברוחו רמיה'. כמי שאומר נפתח את הרוח ואת הלב ונבדוק אותו אם הוא שלם וישר ואם יש בו רמיה, זהו חטאת האדם, ובסוף מפרש רבי אבא שככה צריך לקרוא את הפסוק, אימתי לא יחשוב הויה לו עון, בזמן שאין ברוחו רמיה. זה תלוי בזה.

ו) לפי שכל דבר מדברי תורה שלם הוא בפני עצמו, כך כל דבר מדברי תורה החיים מתחולל בתוך יום. הרי אדם קם בבוקר או בחצי הלילה ללמוד, תורתו מתקיימת באותו לימוד יום יומי. אין התורה איזה עולם מופשט, אבל היא צריכה להתקיים בתוך סדר היום. והאמת שכל יום כולל בתוכו את העולם כולו בוקר וערב יום ולילה, ואנחנו חיים בתוך מעגל זה והעומד על סוד היום הרי עיקר עמידתו בסוד היום, לפי שאינו שוכח מהו בוקר ומהו ערב ומהו צהריים, ממילא הוא מתפלל ולומד בו וממילא הוא חי בסודו של עולם. ואנחנו הלוואי שיהיה לנו יום אחד בשנה, יום אחד בשנה חשיב שנה, היום זה ראש השנה, שאז אנחנו עושים חשבון ומוסרים נשמותינו למעלה. אבל אמיתות הסדר הוא הסדר של כל יום. וכל סוד העולם והתורה תלוי בהבנת שמחת יום אחד הוא יוודע להויה, כיצד קמים בבוקר והשמש עולה וכיצד השמש מתחילה לשקוע בצהריים והלילה נחשכת בערב וכיצד מתחיל היום להתעורר שוב בחצי הלילה וחוזר חלילה.

ז) כך התחיל רבי אבא לספר את סיפורו של כל יום. לעת חצות היום מתחיל הגבורה להתגבר בעולם, ואנשים מתעייפים וחולים נחלשים וכל אנשי העסקים מתחיל הראש שלהם לכאוב והם צריכים למהר ולגמור את היום ואנשי המלחמה אומרים אוי לנו כי פנה יום ואיזה דחף של גבורה משתלט על העולם צריכים להספיק לסיים את היום. וסוד זה הוא היד השמאלי שמתעורר להחזיק את הלילה היא השכינה. יצחק מתקן מנחה לחבוק את השכינה בצדו השמאלו היינו בחציו השני של היום. ואז נופלת הלילה והיא בזרועו של יצחק, והלילה מתגברת שכן היא זמנה והיא גבורה אמיתית וודאי, ואז טועמים בני העולם טעם מוות ונסגרים השערים ומתפרצים המתפרצים עד אמצע הלילה שאז מתחילה הורד הקדוש לשורר שירים ולפזר ריחות גן עדן נעימים והיא שרה עד אור הבוקר ויד ימין מתעורר לקבלה והיא מתעוררת חבוקה בזרועו ומתייחדת בו אברהם מתקן תפילת שחרית.

ח) באותו הזמן של תחילת הלילה אע"פ שאמרנו שהשערים נסגרים הרי זה לפי הסתכלות החצונית. והרי זה דומה למיתה ממש שכלפי הגוף הוא סגירה אבל כלפי הנשמה הוא חירות. כלומר השערים ננעלים מפני שלא יפרצו לתוכם הגנבים. אבל וודאי היושבים בתוך הבית אינם נסגרים אלא נשמרים ועולים לסוד פנימיותם. וכך הנשמה עולה למעלה לתת דין וחשבון מפעלה. ומהו סוד דין זה? הוא בסוד הכתוב משוכבת חיקך שמור אמרי פיך. פשט פסוק זה שלעולם ישמור האדם עצמו מלעשות שטויות שהרי הוא חושב שאין רואה אבל גם אשתו שוכבת חיקו נמצאת שם תמיד וגם ידיעתה תזיק לו. ורז"ל דרשו שוכבת חיקך זו הנשמה שהיא תמיד שוכבת בחיקו של אדם. כי גם אשתו לפעמים נעלמת אבל הנשמה לעולם צופה. והיינו האדם עושה כל יום הרבה דברים, טובים ורעים. ופעמים רבות התחושה שלו הוא שאין רואה. כאילו שטות זה שאני עושה במה נחשב הוא, תיכף אחזור לעשות את הטוב ואחזור אני לשם. או מצוה זו שאני עושה הנני עושה כהרגלי ואין מי רואה האני שלי לא באמת נמצא שם.

ט) בלילה כאשר מתפשטת הנשמה מצורכה לחשוב באופן מודע ויכולתה, מוצאת היא את עצמה מעידה על כל מעשי היום. לא כפי שהיינו חושבים שלא היינו שם. לא. הנשמה שתקה כל היום אבל היא ראתה את הכל. ולפעמים אדם סוגר את עיניו ופתאום רואה מול עיניו כל המצוות שהוא עשה כל היום איזה יחוד נפלא הם עשו. ואז הוא מודה על זה וכך נשמתו לוקחת יחוד זה ומביאו לפני המלך. ולפעמים רואה שנכשל וטעה וגם שם היתה הנשמה מעידה, והוא אומר משוכבת חיקך שמור אמרי פיך, והתוודה אשר חטא עליה והביא את אשמו להויה ונסלח לו. והרחיב רבי אבא בקטע הבא לספר את סוד התשובה ונלמדנה בזמנה.

176. חטאת האדם – אשרי אדם – ואין ברוחו רמיה
Weekly Shiur

 
 
00:00 / 33:52
 
1X